ההשלכות של עבודה לא נכונה במחלקות הנוער באות לידי ביטוי במעבר בין הנוער לבוגרים. "למה אנחנו לא צולחים את המעבר בין נוער לבוגרים היא שאלת מיליון הדולר של הכדורגל הישראלי", טוען אייל לחמן. "ואיך זה שבגילאים הצעירים אנחנו מצליחים להשתלב באירופה ובגילאים המבוגרים נוצר פער כזה גדול, זו בדיוק הנקודה הכי משמעותית שיש לתקן בכדורגל שלנו. באירופה שיטות האימון שונות. עד גיל 18 כמעט אין שום נגיעה בטקטיקה והדגש הוא על שני גורמים עיקריים: טכניקה ואתלטיקה. בגיל 18 השחקנים האלה הם כמעט מוצר מוגמר מבחינת שני הפרמטרים האלה ואילו אצלנו, השחקן בגיל 18 רחוק מאוד משלמות אתלטית וטכנית ורווי מבחינה טקטית".
המילים של לחמן נוגעות בדיוק בפצע הפתוח של הכדורגל שלנו. בשני חלקים הראשונים הראינו כמה נבחרות הנוער לא מספיק מקצועיות ועד כמה הפערים גדולים מבחינת המדע והחשיבה וכעת נראה איך הדברים הללו מתבטאים בשטח. איך זה שבידיים שלנו הרסנו כמעט דור שלם של כדורגלנים ברדיפה אחר תוצאות. במקום להפוך את הכדורגל למקום מזמין לילדים, לחץ המועדונים להצלחה גרם למאמנים לשכוח את תפקידם המרכזי ובמקום לטפח את דור העתיד הם עסוקים בהצלת משרתם.
הטענה הרווחת בכדורגל הישראלי היא שאין לנו מספיק שחקנים מוכשרים ולכן אין כמעט הצלחות בזירה הבינלאומית, בין אם זה ברמת הנבחרות או ברמת הקבוצות. אם נסתכל על עובדות ונתונים יבשים אפשר בהחלט להסכים עם הטענה הזו, אך זו לא הבעיה היחידה. קבלו תמונת מצב מדאיגה.
אין ספור מקרים
אין קבוצה בארץ היום שלא הייתה משלמת כמה מיליונים טובים בכדי לראות את מאור מליקסון, ליאור רפאלוב, עדן בן בסט, תומר חמד ובירם כיאל בהרכבה. חמשת השחקנים הללו, שהיום מובילים את נבחרת ישראל וכל אחד מצליח במדינה אחרת באירופה, שיחקו יחד בעונת 2006/7 במכבי חיפה. אם נסכם את הדקות של החמישה ביחד בעשרת המחזורים הראשונים של אותה עונה נגיע אולי לכ-150 דקות, וזה עוד בתקופה שהנבחרת האולימפית עשתה היסטוריה והעפילה לראשונה לאליפות אירופה.
אחרי עונה וחצי תחת הדרכתו של רוני לוי ועוד קצת בהפועל כפר סבא, מליקסון היה שחקן שאף אחד בארץ לא רצה להתקרב אליו והוא היה צריך לרדת לליגה הלאומית בכדי לקבל דקות. אותם הדברים נכונים גם לגבי עדן בן בסט שצלל עד להפועל חיפה. תומר חמד מנגד חזר אמנם מהשאלות מבני יהודה ואחי נצרת, אך גם הוא קיבל הזדמנות בקבוצת נעוריו רק לאחר שההנהלה לא השאירה לאלישע לוי שלא רצה אותו.
"יש סוג של פחד אצל מאמנים לשלב את הצעירים ולשלם את מחיר החישול שלהם", קובע גיא לוי . "בכל התחומים בארץ מחפשים תוצאות ולא את הדרך הארוכה וההדרגתית ובכדורגל זה עוד יותר מוקצן. הדרישות מהמאמנים הן תוצאות ומאמן שלא מנצח מתקרב במהירות לסיום תפקידו. לי קשה להפיל את התיק על המאמנים כי המערכות הן אלה שמפעילות את הלחץ. צריך להבין שהעבודה היא מאוד שטחית גם באימון הבוגרים בארץ. פה העבודה היא קבוצתית ובאירופה מזמן עברו לשים דגש על האינדיבידואל. היום גם שחקנים שמוקפצים מהנוער ומצליחים מהר, בדרך כלל גם נופלים מהר. יש אין ספור מקרים כאלה".
צעירים? רק בלית ברירה
הדבר לא רק נכון לגבי מכבי חיפה. אופיר קריאף ומתן בראשי מבית"ר ירושלים מהווים דוגמאות נוספות לאי אמון של המאמנים בשחקנים הצעירים. בסוף העונה שעברה אלי כהן בכלל לא חשב לתת צ'אנס לקריאף הצעיר ואף הוציא אותו מרשימת 24 השחקנים שמתאמנים עם הקבוצה ושלח אותו להתאמן בצד יחד עם תשעה נוספים. למרות שהוא לא קיבל הזדמנויות לאורך העונה שעברה, גיא לוזון זיהה את הפוטנציאל ושמר אותו בסגל הנבחרת הצעירה. קריאף כבן בן 21 העונה ורק בעונה שעברה עלה לקבוצה הבוגרת למרות שתמיד היה מוערך מאוד בבירה. בשל המצב הכלכלי של בית"ר, כהן נתן לו צ'אנס להיות חלק מהסגל ורק כשהוא נתן לו הזדמנות על המגרש, הוא הבין כמה הוא יכול לתרום. אצל בראשי הדברים באו עוד יותר מאוחר. רק בגיל 24 הוא קיבל צ'אנס אמיתי להיות הבלם הפותח של בית"ר. אחרי כמה משחקים לא טובים כהן הרים ידיים ואמר לאיציק קורנפיין: "חייבים להתחזק בבלם, בראשי לא עומד בלחץ וצריך גיבוי". בלית ברירה ובאין כסף בראשי המשיך לקבל את המקום בהרכב ולכהן נעלמו כבר מזמן סימני שאלה עליו. חשוב להבין שכהן לא היה מוכן לשלם את המחיר, אבל לא היה כסף לפתרון אחר.
אותם הדברים נכונים גם בהפועל תל אביב של אלי גוטמן. גל שיש, שקיבל את חולצת הנבחרת במשחק מול לוקסמבורג, היה לאורך שנים המגן המחליף בהפועל ובעונה שעברה אף אחד כלל לא ניסה לשבת ולהאריך עמו את החוזה כאשר במקומו הועדף יגאל אנטבי הוותיק. שיש עשה את דרכו לבלגיה ושם פורח. גם ערן זהבי לא היה חוזר כלל לאדומים אם המצב הכלכלי, לפני כניסתו של אלי טביב, לא היה כל כך גרוע. אפילו רועי גורדנה, לולא חצי העונה המוצלחת בהפועל פתח תקוה, לא היה בתכניות הקבוצה. מור שושן, בלם נבחרת הנוער בעבר, עדיין מהווה אופציה כמעט אחרונה אצל יוסי אבוקסיס שמעדיף את וואליד באדיר בן ה-38 ואילו בוריס קליימן, שוער הנבחרת הצעירה ומי שנחשב לשוער העתיד של ישראל, מחמם את הספסל האדומים כשהאדומים מעדיפים לשלם לאפולה אדל (המצוין) פי חמישה משכרו של השוער הצעיר. מדהים שהו שכולם שחקנים שסומנו לאורך שנים ככישרונות בנוער.
שרשרת טעויות
הבעיה היא שלעומת המקרים של הצלחה מאוחרת, יש הרבה יותר מקרים של כוכבי נוער שפשוט נעלמים. בעונת 2007/8 הגיע הבלם מור דהאן מטוברוק למכבי חיפה. קפטן נבחרת הנוער אמור היה בעתיד להפוך לבלם המוביל בארץ. הבלם השתלב מהר מאוד בקבוצת הנוער של חיפה ואף כבש שמונה שערים ובמקביל התאמן רוב הזמן עם הקבוצה הבוגרת. בעונתו השנייה ידע דהאן שהוא לא בתכניות של המאמן החדש אלישע לוי וביקש לצאת לעונת השאלה באחי נצרת. כשחזר הובטח לו תפקיד הבלם השלישי, אך יומיים לפני תחילת האימונים לוי נלחץ ממצבת הבלמים שלו והחתים את אריק בנאדו. דהאן הצעיר החליט לא להגיע לאימוני הירוקים ובכך למעשה נסללה דרכו החוצה מהמועדון.
אחרי עונה בהפועל באשקלון, שם ניסה לגרד את החלודה ולא הצליח לשחזר את יכולתו, ירד הבלם לשחק בעירוני בת ים מהליגה הלאומית ולאחרונה, בגיל 23, חתם בהפועל חדרה מליגה א': "אולי אם הייתי נשאר במכבי חיפה הייתי בסופו של דבר מקבל דקות משחק", אומר היום דהאן. "אבל לא היו סבלניים איתי בכלל ולא ידעו לתת לי את הזדמנות להוכיח מה אני יכול לתרום. גם אני עשיתי שרשרת טעויות, אבל ברגע שאתה שחקן צעיר אתה מחפש רק לשחק. אחרי שבנוער שיחקתי כמעט 70 משחקים, בעונה בבוגרים מצאתי את עצמי משחק שלוש ארבעה משחקים והרגשתי שאני מאבד את זה. הייתי חייב לנסות להחזיר לי את כושר המשחק דרך קבוצות קטנות, אבל גם שם אין ממש סבלנות לשחקנים צעירים ומעדיפים שחקנים זרים".
"צריך להבין שכמעט אין שחקנים שיצאו בהשאלה ממכבי חיפה וחזרו שהצליחו לפרוץ קדימה במועדון", ממשיך דהאן. "אפילו חמד קיבל צ'אנס רק כששאר החלוצים היו פצועים. כולם בהתחלה מתלהבים ממך וממהרים לקנות אותך ואז בא מאמן שלא מוכן לשלב צעירים ושוכחים אותך ברגע. לדעתי בגלל זה יש מחסור ענק בשחקני הגנה צעירים ואנחנו לא מצליחים לפתח שחקנים שיחליפו את בנאדו ואת טל בן חיים כי המאמנים מפחדים לתת צ'אנס בליגה. מעבר לזה, לקפוץ ישר למכבי חיפה ואז למצוא את עצמך בליגה הלאומית זה שובר, אבל אני עדיין צעיר ומאמין שאני יכול לחזור לרמות הכי גבוהות בארץ".
מאמן הפועל רמת גן אלי כהן מנסה לסנגר על עמיתיו: "בקבוצות הגדולות מחפשים את ההצלחה המידית ומעדיפים להביא שחקנים זרים או שחקנים מוכחים וזה דוחק את השחקנים הצעירים החוצה. בקבוצות הקטנות מעדיפים לקחת שחקנים עם ניסיון למאבקי התחתית ואולי יתנו במה לשחקן צעיר אחד או שניים. יש לחץ על מאמנים בלי שום ספק, אלא אם כן - כמו שקורה באשדוד בשנים האחרונות מדובר במדיניות של מועדון. כל המועדונים חושבים איך לשרוד. אין מה לעשות, מאמנים בלחץ והם לא מחפשים ילדים, אבל כשיש שחקנים שהמאמנים מאמינים בהם, הם כן לוקחים סיכון וגם אני כזה. הבעיה היא שגם אין מספיק כישרונות. המצב עוד יחמיר כשתהיה ליגה של 12, כי בליגה של 16 יש בטן שמורידה את הלחץ".
חייבים ליגת מילואים
המקרה של דהאן הוא אחד מיני רבים, אבל הבעיה הרבה יותר מורכבת. אולי בקבוצות דרג הביניים כמו בני יהודה, מכבי נתניה, קרית שמונה ואשדוד, יש יותר אורך נשימה לתת צ'אנס לשחקני בית. במועדונים הגדולים המצב שונה. יש מלחמה של ממש על כישרונות צעירים בין מחלקות הנוער של הקבוצות והשאיפה של כל ילד מוכשר להגיע לטופ בארץ ולהשתחל לאחת הגדולות כבר בגיל נוער. כך נוצר פקק תנועה בתוך אותם מועדונים. מחד, ההישגיות והתחרותיות בנוער הם בעוצמה לא פחות גדולה מזו של הקבוצה הבוגרת ומאידך אין ספור כישרונות נפלטים מהמערכת בגלל צפיפות. לדוגמה, בעונה שעברה כמעט כל קבוצת נערים א' של בית"ר ירושלים עברה למעלה אדומים מכיוון שלא היה מקום בקבוצות הנוער. בית"ר למעשה אימצה את מעלה אדומים ונתנה את הבמה לשחקניה שעלו כבר בעונה הראשונה ליגה וחזרו בעונה לאחר מכן למחלקת הנוער של בית"ר. במכבי תל אביב הסיפור דומה. מהקבוצה שלקחה אליפות בעונה שעברה בנוער אף אחד לא עלה לקבוצה הבוגרת העונה.
הגורל של רוב פליטי הגדולות הוא השאלה לקבוצות הליגה הלאומית או הליגות הנמוכות, רק שהפער בין ליגת העל לבין המועדונים בליגה הלאומית הוא בערך כמו בין הקבוצה הבוגרת לליגה לנוער. "זו טראומה שלא הרבה שחקנים מתאוששים ממנה", העיד אחד השחקנים שעשה הדרך הזו. "יש הבדל תהומי בין הרמות ויש קריסה מנטאלית של המון שחקנים". זאת למרות שהקבצות הגדולות משתדלות לעקוב אחרי המושאלים שלהם.
קיימת גם בעיה נוספת. שחקן שמסיים גיל נוער לרוב לא קרוב להיות מוכן פיזית לרמת הבוגרים כתוצאה מאותה הזנחה ועבודה לא נכונה במחלקות. כך שגם לשחקן סופר מוכשר ייקח לפחות שנתיים של התאקלמות בבוגרים עד שישפר את נתוניו הפיזיים ובתווך ההתקדמות שלו נעצרת כי הוא לא זוכה כמעט לדקות משחק. כשמגיעה ההזדמנות, הלחץ להצלחה על השחקנים הצעירים הוא עצום והרבה מהם לא עומדים בו כשמקביל הסבלנות כלפיהם לא גדולה כמו בעבר.
בועז סולמי, שבנה דורות של צעירים במכבי תל אביב ובני יהודה, מתייחס לנושא: "הרמה ירדה משמעותית. קשה לראות נוער בישראל כי הרמה כל כך ירודה שזה פלא ששחקנים משם מגיעים לבוגרים. מאמנים היום מוותרים על שחקנים מצטיינים בליגה לנוער כי אין להם מה לעשות איתם בבוגרים. הליגה איטית ולא איכותית, רמת השחקנים מאוד ירודה וכל אחד עם קצת כישרון או מהירות כוכב שם. מישהו צריך לתת את הדעת על זה. זה לא כמו פעם שבכל שכונה היו משחקים, היום צריך לדוג אותם עם פינצטה ולדעת לשמר ולטפח אותם ולא לחכות שיבואו אליך אחרת הכדורגל כאן ייעלם".
התחזית של סולמי שחורה, אבל יש לה פתרון. התהום בין הנוער לבוגרים עמוקה גם בגלל היעדר תקציבים, אך אפשר לגשר על הפער. באירופה, לשם הדגמה, למרות שהפערים הפיזיים פחות משמעותיים, בכל מדינה מתוקנת ישנה ליגה מילואים או ליגה עד גילאי 21 או 23 שהיא למעשה באה להפוך את המעבר של שחקני הנוער לחלק יותר ונותנת לשחקנים שלא משחקים בבוגרים את מימד כושר המשחק והתחרותיות.
"יש בעיה מאוד גדולה בארץ", אומר ניר לוין, המנהל המקצועי במחלקת הנוער של מכבי תל אביב. "אין בשום מקום מעבר ישר בין ליגת הנוער לבין הבוגרים כמו בארץ. בספרד למשל יש ריאל מדריד ב' וברצלונה ב' שלא יכולות לעלות לליגה הראשונה ואין שחקן שלא עובר את הכור היתוך הזה. אוסקר גרסיה סיפר שאפילו ליאונל מסי הענק לא עבר לקבוצה הראשונה עד שלא עבר בקבוצה השנייה. מעבר בין נערים ב' לנערים א' זה קושי, אבל זו עלייה מדרגה טבעית. פה זו מקפצה של עשר מדרגות ו-95 אחוז מהשחקנים לא מוכנים אליה".
מי מפחד משינוי?
גם אם נחזור 15 שנה אחורה למחלקות הנוער שבהם גדלו כמעט כל שחקני הנבחרת של היום, נגלה פער עצום מאירופה. בספרד ובאיטליה ובעוד מדינות כבר 30 שנה עובדים על תכניות בהדרגה ואילו אצלנו האופנה היא לראות תוצאות מידיות. המדיניות הזו היא שהרסה דור שלם של שחקנים. אלא שבחמש השנים האחרונות קיימת הפקת לקחים. מחלקות נוער כמו מכבי תל אביב, במכבי חיפה ואפילו האקדמיה באשדוד כן מנסות לתקן את הפער שנוצר ובעקבותיהן קבוצות נוספות. יחד עם זאת, חשוב להבין שהעתקת הדברים הנעשים באירופה לא מספיקה. אלא גם הבנת התהליכים לעומק והקשחת התנאים להכשרת מאמני הכדורגל בארץ במיוחד לאלה הרוצים להשתלב בנוער. נושאי תזונה ועבודה נכונה על שרירים ופיזיולוגיה נמצאים בשנים האחרונות בקבוצות הבוגרות, אך לשחקנים שמגיעים מליגת הנוער החלשה לוקח מספר שנים להשלים את הפערים הללו. כלומר, הפירמידה בנויה הפוך במקום שעבודה תהיה בבסיס נכונה, הצעירים מגיעים לקבוצה הבוגרת שם למעשה הם צריכים לעבוד מאוד קשה בכדי להשלים את מה שלא ניתן להם בילדות ובנערות. בהקשר הזה, הפתרון של "חריגי גיל", שחקנים בני 20 שרשאים להמשיך בנוער, רק מחמיר את המצב.
"הלחץ והפחד להפסיד הוא מחלה בכדורגל הישראלי", מסכם גיא לוי. "בנבחרת שחקנים מפשלים לאו דווקא בגלל הפער מאירופה אלא מהעובדה הפשוטה שבגילאים המוקדמים לא עובדים איתם נכון ורק מלמדים אותם שהתוצאה היא חשובה, כך שרמת החרדה עולה לשיא כשהם מקבלים את הזדמנות או שיש מהם ציפיות. כל שחקן, לא משנה כמה הוא גדול, נתקל בכישלונות בקריירה שלו וזו לא בושה. הבעיה שאף אחד פה לא אומר שזה בסדר להפסיד. העבודה האישית והפסיכולוגית עם השחקנים המוכשרים שלנו חשובה לא פחות, והדבר הכי חשוב זה לבטל את מימד התחרויות בגילאים הצעירים ולהחזיר את האהבה למשחק כמו בשכונות של פעם. לאורך שנים פגענו בשחקנים שלנו ואת התוצאות אפשר לראות היום. חשוב שהמסר הזה יעבור לכל מאמני הנוער שעדיין עוסקים בניצחונות ולא בפיתוח השחקנים".
