ה -3 בדצמבר 1989 יישאר חקוק בזיכרון הקולקטיבי של ספרד לעד. באותו יום נערכה פגישה היסטורית ובעלת חשיבות כלל עולמית במלטה בין ג'ורג' בוש האב לבין מיכאיל ג'ורבצ'וב, שנתנה את האות לסיומה של המלחמה הקרה. אך עבור הספרדים, באותו זמן בדיוק, נפתחה מערכה חדשה: התמודדות עם האובדן של מי שהיה אחד הספורטאים הנערצים במדינה כולה. עימות עם המוות הטראגי ביותר שניתן להעלות על הדעת. עם אסון לאומי.
הוא הפך לאחד הסנטרים הטובים באירופה כבר בגיל 23. זכה בארבע אליפויות ושלושה גביעים בספרד יחד עם ריאל מדריד, עימה נהיה מזוהה יותר מכמעט כל שחקן אחר ששיחק בה אי פעם. היה הספרדי הראשון לשחק ב-NBA, והאירופאי הראשון להיבחר בדראפט מבלי ששיחק במכללות. גם מבלי שהצליח יתר על המידה מעבר לים, ולמרות שחזר למדריד לאחר עונה אחת בלבד בפורטלנד, עבור הספרדים פרננדו מרטין תמיד יהיה מהפכן. לא מעט הישגים ותארים רשומים על שמו של מרטין, אך ניתן רק לדמיין פי כמה גדולים ומרשימים יותר הם היו יכולים להיות אילולא אותה טרגדיה, שגדעה באיבה את הקריירה של הסנטר המחונן בגיל 27 בלבד.
מרטין היה פצוע באותו יום. הוא כלל לא היה אמור לשחק עם קבוצתו, ריאל מדריד הגדולה, מול סראגוסה, אך החליט בכל זאת להגיע לאולם הביתי של הבלאנקוס ולצפות במשחק מהצד. בשעה 15:20 עזב את דירתו בעיר. הוא עלה ללנצ'יה תמה היוקרתית שלו, הניח מספר גלויות עליהן מתנוססות תמונתו וחתימתו האישית, אותן התכוון למסור למספר מעריצים שפנו אליו, ויצא בדרכו לאסוף, כרגיל בימי משחק, את חברו לקבוצה קיקה ויילובוס. דקות ספורות לאחר מכן עלה לכביש המהיר והחל להאיץ. במהירות של 130 קילומטר לשעה, 40 קמ"ש יותר מהמותר, סטה ממסלול הנסיעה. מסיבה שאינה ברורה, מרטין איבד שליטה על הרכב.
הוא נתקל עם המכונית במעקה ההפרדה, חלף על פני אי תנועה ומדשאה שהפרידו בין המסלולים והגיע עד למסלול הנגדי. רק חמש שנים קודם לכן ניצל בנס מסיטואציה דומה, כשנקלע לתאונת דרכים בה מכוניתו נשרפה כליל, אך הוא עצמו יצא באורח פלא ללא כל פגע. אך המזל לא היה לצידו בשנית: רכב נוסף התנגש בו בעוצמה ולא הותיר לו כל סיכוי. הוא הובהל לבית החולים שנמצא בקרבת מקום, שם ניסו להציל את חייו, אך ללא הצלחה. הגלויות החתומות על ידו התפזרו לכל עבר והיוו הוכחה חותכת לזהותו ולהימצאותו בזירת האירוע.
בינתיים, בהיכל הספורט העירוני של מדריד התאספו להם אט אט שחקני ריאל, כולל אחיו של פרננדו וחברו לקבוצה, אנטוניו, לקראת המשחק. הפרטים שניתנו להם היו מעומעמים במיוחד: שחקן כלשהו מהקבוצה, כך דווח להם, היה מעורב בתאונה קשה, ולא הוסיפו. הימים הם ימי מיעוט כלי תקשורת, ובהיעדר אינפורמציה מספיקה, נאלצו כל אנשי המועדון להשתמש בשיטת האלימינציה. שחקן אחר שחקן הגיע לאולם, והרשימה האפשרית למי שהיה זה שנפל קורבן לתאונה הנוראה הלכה והצטמצמה. אם חלף במוחו של מי מהנוכחים באולם מידה של הומור מקברי ברגעים האיומים הללו, הוא בטח חשב לעצמו שפרננדו מרטין היה האחרון שיכול למות מבין השחקנים. הרי מרטין היה הסמל. הכוכב. המנהיג. האייקון. אולם כשויילובוס, הפרטנר הקבוע של מרטין לנסיעות, הגיע בגפו, המשמעות הייתה ברורה. פרננדו מרטין איננו בין החיים עוד.
את מה שראה לולו סיינז, המנהל המקצועי של ריאל דאז, כשנכנס לחדר ההלבשה של הקבוצה עם היוודע מותו של מרטין, הוא לא ישכח לעולם: "זה כנראה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. הגעתי לשם כדי להרגיע את השחקנים, אבל זה היה בלתי אפשרי. נאקות נוראיות בקעו מחדר ההלבשה. כל השחקנים היו הרוסים לחלוטין, בכו בהיסטריה ממש. זה קרע את הלב לחתיכות", סיפר לפני כמה שנים. למחרת, הוצב ארונו של מרטין באולם במדריד, ומאות ילדים, שראו בו מודל לחיקוי והערצה, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. למסע ההלוויה הגיעו אלפים רבים. "זה היה יום חורפי וגשום מאוד. האוטובוס שהוביל את המשתתפים בהלוויה לא היה יכול להגיע עד לבית הקברות עצמו, כך שכל האנשים צעדו יחד דרך ארוכה בשתיקה מוחלטת כשהם תחת גשם כבד ובשביל מלא בבוץ. זה היה כמו סרט של פליני", אמר ג'ורג' קארל, מאמן ריאל בזמנו.
שעות ספורות בלבד לאחר מכן, תוכנן לריאל משחק מול פאוק סלוניקי, במסגרת רבע גמר גביע המחזיקות. קיום המשחק, לאור ההתפתחויות, היה מוטל בספק גדול, אך אנטוניו מרטין, אחיו של פרננדו, התעקש שהמשחק יתקיים כסדרו. הפעם, התקבצו כל השחקנים במלון לארוחת צהריים מקדימה, ובניגוד למנהג ישן-נושן במועדון, נסעו יחדיו באוטובוס אל האולם. הכול תוכנן כך שאנטוניו לא יהיה לבדו אף לו לשנייה אחת, אך הוא עצמו לא הופיע והחליט שלא ליטול חלק במשחק. משפחת מרטין נותרה ספונה בביתה,עדיין מתקשה לעכל את הבשורה. אלא שלפתע, דקות לפני שריקת הפתיחה למשחק, אנטוניו הופיע בחדר ההלבשה של ריאל ודרש, למרות הנסיבות, לעלות לשחק. על אחד הכיסאות בספסל של מדריד נתלתה גופייה מספר 10, אותה לבש פרננדו, לצד זרי פרחים רבים שביקשו האוהדים להניח. הוריו, שהגיעו בסופו של דבר ליציע, שמרו על איפוק יחסי. ההמשך כמו נלקח מסרט הוליוודי: ריאל ההלומה נראתה כבויה וחסרת כוחות, והיוונים פתחו פער דו ספרתי עם הירידה להפסקה. בפתיחת המחצית השנייה ההפרש צמח ל-19, כשג'ורג' קארל הזעיק פסק זמן. "בואו נעשה את זה בשביל פרננדו", לחש אנטוניו לחבריו, והבלתי ייאמן קרה. ריאל שבה לחיים, טסה לריצה מדהימה כשתוך שבע דקות עלתה ליתרון של 19 נקודות, וניצחה. אנטוניו, שסיים משחק הרואי עם 18 נקודות ו-16 ריבאונדים, התפרק עם שריקת הסיום. האוהדים החלו לשיר בגרון חנוק "פרננדו נמצא כאן", ואילו השחקנים התחבקו יחדיו עם אימם של פרננדו ואנטוניו.
כך נראה המשחק המרגש מול פאוק:
23 שנים אחרי, עוד ניתן למצוא בספרד מי שבמצב נפשי פוסט-טראומטי. האירוע נחרת כל כך עמוק בתודעה הציבורית, עד שכל חובבי הספורט הרבים בספרד זוכרים היטב ולפרטי פרטים היכן היו ומה עשו ברגעים בהם הוכרז מותו של מרטין ברדיו או בטלוויזיה. השנים נוקפות, אך הזיכרון עדיין מדמם. כבכל שנה, גם הפעם ציינו במדריד את הטרגדיה הגדולה, הפעם בצירוף מקרים נדיר: ביום ראשון האחרון, יממה לפני יום השנה לפטירתו, הם נפגשו באותו אולם (בגרסה משופצת ומחודשת) מול אותה סראגוסה שעימה הייתה אמורה להיפגש ב-1989. הבלאנקוס הביסו 79:94 את היריבה, אך רוחו של פרננדו מרטין הייתה, שוב, נוכחת במיוחד.
"המוות הזה עדיין מהדהד אצל הרבה אנשים. תאונת הדרכים שלו גרמה לספרדים להבין עד כמה שבריריים הם החיים", מסביר העיתונאי הוותיק פראן מרטינס. "הרי לפרננדו מרטין היה, כביכול, הכול בחיים: הוא היה מוצלח, נחשק, יפה-תואר. היה לו הרבה כסף, הוא כבש את הנשים שרצה. בכלל, בספרד היה לו מעמד כמו שלאף כדורסלן לא היה לפני כן. הוא היה, אפשר לומר, הכדורסלן הסלב הראשון. תמיד היו סביבו צלמי פפארצי, תמיד הוא היה מגיע לכותרות גם בכל מה שקשור לדברים שמחוץ למגרש. אבל בשנייה אחת כל זה ירד לטמיון. בגלל רגע אחד הכול נמחק. זה היה לקח עצום לכל אזרח מהמניין בספרד, אך בעיקר לספורטאים במדינה. רבים מהם התנהלו לפני כן בשחצנות ובראוותנות, והסיפור של מרטין הפך אותם לצנועים יותר. זה עזר להם לקבל פרופורציות".
מאז מותו, תלתה ריאל מדריד את גופיה מספר 10, אותה לבש. בשנים האחרונות אף נחנך במדריד מרכז ספורט רחב ידיים לזכרו ורחובות ברחבי ספרד נקראו על שמו. ב-2009, במלאת 20 שנים למותו, ביצע רודי פרננדס מחווה מיוחדת עבורו, כשבמהלך השתתפותו בתחרות ההטבעות של האולסטאר, חשף גופיה של פורטלנד, הקבוצה בה שניהם שיחקו ב-NBA, עם הכיתוב של שמו ועם הספרה מספר 10, מה שהכניס אותו לתודעה רחבה אף יותר.
צפו ברגעים הגדולים של מרטין כשחקן:
לפני מספר חודשים, עלה מרטין שוב לכותרות לאחר פרק שערורייתי שפרסמה השחקנית הספרדיה אנה אוברגון באוטוביוגרפיה שהוציאה לאור. אוברגון, שניהלה עם מרטין רומן בעודו נשוי, סיפרה כי היה "אהבת חייה" והיא, מנגד, "הייתה אהבת חייו". משפחתו של מרטין לא אהבה את מה שכינו "תאוות הפרסום" של השחקנית ופרסמו תגובה נזעמת לתיאוריה הפלסטיים בנוגע ליחסיהם בספר. בנו של פרננדו, יאן, שחי בארץ בקיבוץ שדה אליהו עם אמו הגרמניה, חזר בינתיים לספרד לאחר שלוש שנים בהן שיחק בישראל באליצור יבנה, מכבי אשדוד והפועל גלבוע/גליל. לפי שעה, הוא אינו משחק כדורסל מקצועני באף קבוצה. מה שבטוח: זיכרונו והנצחתו של אביו יימשכו בין כה וכה.
