לא בטוח שמישהו ציפה שאלה יהיו המוליכות אחרי עשרה משחקים - הניקס במזרח, ממפיס במערב. אלו גם שתי הקבוצות המרשימות ב-NBA עד כה, כשהיחידה שנותנת פייט אמיתי היא הקליפרס. במילים אחרות - הגיע הזמן לדבר על ממפיס. הקבוצה שפרצה לתודעה עם הניצחון הנהדר על הספרס בפלייאוף לפני שנתיים נעצרה קצת בעונה שעברה, אך השנה נדמה שהם ממשיכים בדיוק מהיכן שהפסיקו אז.
מאזן ה-8:2 נראה אפילו מרשים יותר כשבודקים את המשחקים בהם הושג - הגריזליז כבר פגשו 7 מ-11 הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה חוץ מהם (כן, שארלוט נמצאת ברשימה הזאת. מה שמזכיר לי - לפי שבט המאיה סוף העולם מגיע עוד פחות מחודש), שניים משלושת המשחקים הנוספים היו מול קבוצות במאזן של 50 אחוז ורק אחד מול קבוצה במאזן שלילי. תוך חמישה ימים הם ניצחו את מיאמי, OKC בחוץ והניקס והפגינו עליונות ברורה בשלושת המשחקים. ההפרש הכי נמוך בו הם ניצחו הוא של 7 נקודות, הם לא נזקקו להגיע לרגעים האחרונים כדי להכריע אף אחד מהמשחקים.
השאלה המעניינת לגבי ממפיס היא האם החבורה הזאת יכולה להיות הראשונה שמסוגלת לקחת אליפות בלי סופרסטאר אמיתי מאז דטרויט של 2004 והשנייה מאז וושינגטון של 78'. זה לא מקרה שזה קרה רק פעם אחת ב-35 השנים האחרונות. ה-NBA זה ספורט של כוכבים יותר מכל ענף בולט אחר, וצריך מקבץ נדיר של איכויות כדי להתעלות על העובדה הזאת. למרות זאת, לא כדאי לפסול מהר מדי את האופציה שלממפיס יש את המקבץ הזה.
השדרוג של הגריזליז ביחס לשנתיים הקודמות הוא משמעותי. הפלייאוף המוצלח לפני שנתיים היה ללא רודי גיי, בשנה שעברה זה היה זאק רנדולף שנפצע וגם כשחזר היה רחוק מאוד מכושר מלא. הרביעייה הגדולה של ממפיס, שכוללת פרט לשניהם את מייק קונלי ומארק גאסול, עוד לא שיחקה בריאה בפלייאוף. את החמישייה עדיין משלים טוני אלן והוא עדיין אחד הסטופרים הטובים בליגה, על הקווים עדיין נמצא ליונל הולינס והוא עדיין אחד המאמנים היסודיים והלא מספיק מוערכים בליגה. הקלות בה הולינס שומר על האיזון בקבוצה שבידיים פחות בטוחות הייתה יכולה בקלות להתפרק, מבהירה שהוא חייב לקחת חלק בכל דיון על המאמנים הבכירים ב-NBA כיום.
שיפור חשוב נוסף מגיע ממקום מפתיע - מהספסל. מפתיע, כי הגריזליז ויתרו על השחקן הטוב ביותר שהיה להם על הספסל הזה - או ג'יי מאיו, שמככב עכשיו בדאלאס. אבל דווקא בהיעדרו, שחקנים אפרוריים מצליחים להוציא מעצמם הרבה יותר מהצפוי. ג'ארד ביילס, ווין אלינגטון וקווינסי פונדקסטר לא נחשבים למחליפים בכירים בליגה, אף אחד מהם גם לא קולע יותר מ-7.1 נקודות למשחק, אבל בדיוק כמו שחקני החמישייה כל אחד יודע את העבודה שלו, עושה בדיוק מה שהקבוצה צריכה ממנו וביחד הם יוצרים שלישיית מחליפים ראויה ומעלה לשחקני החוץ. אחוזי הקליעה שלהם משלוש טובים, יחס האסיסטים/איבודים מצוין וההגנה יעילה מאוד. כמעט כל משחק אחד מהם חם ונשאר גם למאני טיים, והאחרים לא מנסים בכוח.
בגזרת שחקני הפנים המצב פחות טוב - מוריס ספייטס הדי בינוני נמצא שם לבד, אך במהלך העונה אמור לחזור דארל ארתור היעיל והמבטיח, שלא שיחק שנה וחצי בגלל שתי פציעות. אם הוא יוכל לשחזר את היכולת מ-2011, זה יהיה שדרוג חשוב נוסף לסגל של הולינס.
אבל בלי לזלזל באף אחד מהגורמים האחרים, הסיפור של ממפיס הוא קודם כל סיפורם של ארבעה שחקנים. השנה, יותר מתמיד, נראה שהשילוב בין הארבעה האלה הוא אידיאלי. מבחינת כשרון הם לא נופלים משחקנים רבים שכן נחשבים לסופרסטארים, אבל אף אחד מהם לא בנוי להיות כוכב של קבוצה, הרבה יותר נכון עבורם להיות חלק מקבוצה שלא תלויה באף אחד מהם שיסחב אותה ערב אחרי ערב והתקפה אחרי התקפה. ניסיון לבודד אחד מהם כבכיר בלתי אפשרי, לכן אתייחס לכל אחד מהם:
קונלי - מישהו עוד זוכר שהוא הגיע לליגה על תקן ההוא שהולך לכל מקום אחרי גרג אודן? מה שיפה בו בקונלי זה שכל עונה הוא משתפר עוד טיפה - קצת יותר חד, קצת יותר מנהיג, קצת יותר ימים בהם היד מאופסת והוא מחסל את היריבה. בקצב הזה, עוד 46 שנים הוא יהיה כריס פול. אין ספק שבקבוצה עם שחקני פנים פחות דומיננטיים הוא יכול היה לבלוט לא פחות מפוינט גארדים נחשבים יותר, אבל נדמה שאין לו כל צורך בכך. להיפך - מתאים לו רוב המשחק להיות זה שמוסר כדור פנימה וזז הצידה, ואז בכמה דקות טובות ליצור מומנטום.
גיי - ברגעים שזה עובד, רודי מביא את היתרונות של סופרסטאר בלי החסרונות (אגו, דומיננטיות יתר). כמובן, יש רגעים בהם המצב הפוך, אבל מה שמרשים בו השנה זה שהוא יודע מתי להופיע. באותם שלושה ניצחונות מול מיאמי, OKC והניקס, גיי התמודד מול לברון, דוראנט וכרמלו. למרות שלא תמיד הם היו בעמדה שלו, הוא היה זה ששמר עליהם רוב הזמן ועשה זאת באופן הרבה יותר מוצלח מהצפוי. היה די ברור שהוא הגיע למאץ'-אפים האלה עם הרבה רצון להוכיח שלא תמיד אפיין אותו בעבר, ובשורה התחתונה הוא לא נפל מאף אחד מהם ובדקות החשובות אפילו התעלה עליהם. אם הוא יבוא עם אותה גישה למפגשים פוטנציאליים עם השחקנים האלה בפלייאוף אז יש על מה לדבר.
רנדולף - זוכרים שהפלייאוף לפני שנתיים היה רשום על שמו? שבדקות האחרונות של כל משחק כל הכדורים היו הולכים אליו בחצי מרחק וברגע שהכדור הגיע אליו ניתן היה לרשום שתי נקודות לגריזליז? אז חשוב להבהיר שזה לא אותו זכריה. השנה הוא הפך את הצבע לבית השני שלו ואת כל העבודה עושה משם. את ההתמצאות הנהדרת שלו באזור של הסל הוא מנצל בשביל 5.4 ריבאונד התקפה למשחק, יותר ממחצית מהזריקות שלו מגיעות מטווח של מטר מהסל. היעילות שלו בצבע היא מהגבוהות בליגה, אבל כדאי לבדוק אם בהמשך הוא יחזור לפתח גם את משחק חצי המרחק שלו. הולינס בוודאי ירצה להשתמש בכלי הכי יעיל שלו מהפלייאוף ההוא.
גאסול - השנה הוא גם המוסר הטוב ביותר וגם אחד משחקני ההגנה הטובים ביותר מבין שחקני הפנים. המיקום ההגנתי והשימוש שלו בגודל השתפרו מאוד, ניהול המשחק שלו מההיי פוסט מזכיר סנטרים אירופאיים גדולים מהעבר והיד הרכה שלו גם מול שמירה הופכת אותו לשחקן שקשה מאוד לעצור ברגעים שהוא מחליט. בסיטואציות אחרות ניתן היה לשאול למה הוא לא שחקן של יותר מ-20 נקודות למשחק ולמה עדיין מדי פעם יש משחק שלא שמים לב שהוא קיים (אני מניח שקשה להרגיש סופרסטאר כשאתה האח הקטן והפחות מוכשר של הכוכב הגדול בתולדות הכדורסל הספרדי), אבל לממפיס הוא נותן בדיוק מה שהקבוצה צריכה ממנו.
לא בטוח שזה יספיק להתמודדות רצינית על האליפות, אבל בטוח שאי אפשר לשלול את ממפיס על הסף, הם חייבים להיות ברשימת המועמדות, אולי גם ברשימה המצומצמת. יכול להיות שחסרה הצלע החמישית, כמו שראשיד וואלאס הפך את דטרויט מכמעט לדבר האמיתי, גם ממפיס צריכה ותיק איכותי לעמדת השוטינג גארד שיחזיר את טוני אלן לעמדת המחליף, שממנה עזר לבוסטון לקחת אליפות. הזדמנות כמו שהייתה לג'ו דומארס עם ראשיד לא מגיעה כל שנה, אז אולי הגריזליז יצטרכו לחכות לקיץ הבא כדי לחפש מציאות ברשימת הוותיקים שמחפשים טבעת. אבל גם אם יתברר שחסרה עוד חתיכה לפאזל, כל שאר החתיכות נראות בדיוק כפי שאמור להיראות הפאזל הנכון, זה שיש לו סיכוי לגנוב אליפות מהפאזלים הסטנדרטיים יותר.