כן, הם כבר לא מושלמים, וכן שבועיים בלבד מפתיחת העונה הוא שלב בו בדרך כלל נהוג להנמיך ציפיות (במיוחד בכל הנוגע לקבוצה עם הייפ ענק), ובכל זאת: הניקס חזרו, גבירותי ורבותי. מבט ברשימת היריבות של הקבוצה, בנתונים המצטברים מרצף הניצחונות, ובעיקר בהתנהלותה על הפרקט, מקשים על הימנעות ממסקנה שסופסוף יש קבוצה ראויה במדיסון סקוור גארדן, לראשונה מתחילת המילניום. אך האם ניו יורק ראויה להתמודדות על ראשות המזרח, מול מיאמי בפלייאוף, ועל תואר האליפות בכלל? עד אפריל התשובות לשאלות הללו יתחדדו, בינתיים הניקס כבר מסתמנים כסוס שחור ומועמדים לגיטימיים לגמר המזרח. מעבר לשאלת התוצאה, נראה כי סופסוף נמצאה הדרך להצלחת הקבוצה במתכונתה הנוכחית.
אז בואו נעיף מבט בכמה נתונים שמלמדים על אותה דרך. ניו יורק פתחה את העונה בהנחלת תבוסות למיאמי, אורלנדו, ושתיים לפילדלפיה במפגשי בק-טו-בק. דאלאס הפסידה לה בעשר הפרש "בלבד", והשכנה מטקסס כבר הובילה ב- 12 הפרש עם 7 דקות לסיום המשחק, רק כדי לגלות שהניקס מסוגלים גם להתקמבק ולנצח משחקים צמודים. בחשבון הזמני, הניקס מובילים את הליגה בדיפרנציאל קליעה ממוצע של 13.7+, הפרש ניכר לעומת ממפיס שבמקום השני (9.2+).
עד כה פרשנים שבאו לנתח את פתיחתה החזקה של ניו יורק, התייחסו ראשית כל להגנת הקבוצה, אך תהיה זו טעות להאמין כי "הכול מתחיל בהגנה" במקרה שלפנינו. אחד הדברים המרשימים ביותר לגבי הניקס עד כה זו הנעת הכדור שלהם, במיוחד בהשוואה לאופן שבו שיחקו אשתקד - כולל מאז הגעתו של מייק וודסון. כנראה שמחנה אימונים מלא עם המאמן החדש, לצד הגעתם של שלישיית הרכזים ריימונד פלטון-ג'ייסון קיד-פבלו פריג'יוני (לעומת בארון דייויס, הרכז הכמעט בלעדי של וודסון אשתקד, לאחר פציעתו של ג'רמי לין), כל אלה תרמו לשיפור הניכר בתחום. חלוקת הכדור בקבוצה מבוצעת באופן סבלני ויעיל, מה שמביא אותה להולכת הליגה ביחס אסיסטים לאיבודים, וגם בהפרש איבודים ביחס ליריבות (7.3 לטובתה, הרבה מעל ה-3.6 של טורונטו המדורגת שנייה).
הצמצום באיבודים מצד קבוצה שנדמה כי שיחקה באופן פזיז ושכונתי מאז תחילת המילניום ומתמיד, מסייע בצמצום ספיגת נקודות במגרש הפתוח - נקודת תורפה של הניקס המבוגרים - והרי לכם דוגמה לכך שניתן לחזק הגנה בעזרת התקפה נכונה, ולא רק להפך. ניו יורק אומנם מדורגת בעשירון התחתון של הליגה מבחינת אסיסטים למשחק, אבל מעלה שני רכזים בחמישייה - פלטון וקיד - בנוסף לעלייתם מהספסל של הרוקי המנוסה פריג'יוני, וג'יי אר סמית', שמוכר בעיקר כסקורר אקספלוסיבי, אך מוסר העונה 3 אסיסטים למשחק. הארבעה משלימים ביחד קו אחורי שצובר 15 אסיסטים למשחק, בעוד שחקני הקו הקדמי מתפקדים בעיקר כמסיימים, בין אם משלוש (סטיב נובאק), בקרבת הטבעת (טייסון צ'נדלר), או גם וגם (רוני ברואר הסלאשר, שמפתיע לטובה עם 1.1 שלשות ב- 44.4%).
מעל כולם ניצב כמובן כרמלו אנתוני, שאומנם מוסר רק 1.7 אסיסטים לעומת 3.6 אשתקד , אך נתון זה בעיקר מעיד על כך שבמקום להחזיק בכדור יותר מדי, כמי שמתחיל ומסיים מהלכי בידודים, העונה מלו מאפשר להתקפה לזרום עד שהכדור מגיע אליו באזור הפוסט, משם הוא בין המסיימים הקטלניים בליגה, בין אם בצעד וחצי, עם הגב לסל, או בשחרור זריקה מהיר. אבל כשמגיע שומר נוסף לסגור עליו בדאבל טים, אנתוני מוסר את הכדור בזמן, לרוב לקלעי הפנוי מחוץ לקשת השלוש: בנוסף לברואר המפתיע, גם פלטון פתח את העונה בכושר קליעה טוב מטווח זה, עם 1.5 שלשות ב- 36.6%; קיד מתאושש מרגרסיה אשתקד (35.4%) עם 1.7 שלשות ב- 52.1%; ואילו סמית מסרב בינתיים להתיישר עם הסטטיסטיקה, וקולע 2 שלשות ב- 63.6%. האחוזים האלה עוד ירדו בהמשך, אך לא בהכרח לאזור ה- 37.2% (ממוצע הקריירה של סמית). זאת מכיוון שסיבה עיקרית ליכולת הצליפה המדהימה של JR עד כה, נובעת משיפור בבחירת הזריקות שלו, עם 3.1 זריקות משלוש בלבד לעומת ממוצע של 4.9 לאורך הקריירה שלו. בסיכום הכללי, הניקס מובילים את הליגה בכמות שלשות למשחק ושניים רק למיאמי באחוזי שלוש, למרות שבינתיים נובאק הצלף מסתפק ב- 1.5 שלשות ואחוזים נמוכים (ביחס לעצמו) של 37.9%; ואילו ראשיד וואלאס לא מסוגל לרסן את עצמו אחרי פרישה וגלות של שנתיים מקשת השלוש, עם 22 זריקות משם, שמתוכן נקלעו רק חמש
.
אז הניקס מניעים היטב את הכדור, מחפשים את המסירה הנוספת לשחקן הפנוי, ובהתאם לכך מנצלים מבטים פנויים, בעיקר מחוץ לקשת. מזכיר קבוצה מסוימת, שלפני שנתיים גם היא נחשבה למבוגרת מדי ולא רלוונטית, עד שהפתיעה את כולם וזכתה באליפות? אכן, קשה להתעלם מהדמיון בין ניו יורק לדאלאס של עונת 2010/11: עם מאמן שנחשב להגנתי ובעל נטייה להתקפות בידודים סביב הגו-טו-גאי שלו (ג'ו ג'ונסון באטלנטה, אנתוני בניקס אשתקד), אך לפתע מפתיע עם מערך התקפי פשוט וקבוצתי; עם קיד וצ'נדלר בחמישייה, סמית בתפקיד ג'ייסון טרי כשחקן שישי מוביל, מרכוס קמבי שעדיין פצוע בתפקיד ברנדן הייווד - סנטר מחליף שעד לאחרונה היה שחקן חמישייה לגיטימי, נובאק בתפקיד פג'ה סטויאקוביץ', ואפילו ברואר בתפקיד שון מריון, כשומר אתלטי עם צורת זריקה מכוערת למדי.
ובתפקיד נוביצקי, למרות הבדלים רבים ביניהם מבחינת אופי וסגנון, גם אנתוני מחזיק במעמד של שחקן פרנצ'ייז מושמץ ולא תמיד בצדק, שמעולם לא היו סימני שאלה בקשר ליכולותיו כסקורר ובקלאץ', אבל טרם הוכיח את עצמו בעקביות כמנהיג. העונה זה נראה אחרת - מלו אומנם רחוק מכושר הקליעה שהפגין בתקופות אחרות, אך מבחינת כושר פיזי, גישה ופוקוס, הוא שב להזכיר את ימיו הטובים ביותר בדנבר ואף למעלה מכך, עם הפגנת מנהיגות וקולניות גם בצד השני של המגרש, איפה שמשחקים הגנה. מלבד היותו הסקורר המוביל כמתבקש, אנתוני מוביל את הקבוצה גם בריבאונדים (8.2) ובצלילות אחר כדורים אבודים. עם שיפור מתבקש באחוזי הקליעה ואם הניקס יישארו בצמרת המזרח לאורך העונה, בהחלט ניתן יהיה לסמן את אנתוני כמועמד MVP לגיטימי, בין לברון ודוראנט שנראו כאופציות כמעט בלעדיות העונה.
מלו אינו היחיד שקולו נשמע בהגנת הניקס, כמובן. שחקן ההגנה של עונת 2012 אומנם התקשה להתמודד הלילה עם צמד הביגמנים הקטלני של הגריזליס, אך יממה קודם לכן עצר ברגעי הקלאץ' את טים דאנקן באחד-על-אחד והגן על הטבעת מפני החדירות של טוני פרקר. החדשות המשמחות בניו יורק הן שצ'נדלר לא לבד העונה: בזמן שקמבי מתאושש מפציעותיו, צירופו המאוחר של ראשיד התגלה כמהלך מנצח במיוחד. הוא עולה רק ל- 13 דקות למשחק, אבל בזמן המוגבל הזה תורם 7 נקודות למשחק, 3.3 ריבאונדים, חסימות, חטיפות, קשיחות בצבע, ובעיקר מניסיונו ואפילו - תאמינו או לא - בהתנהלותו הרגועה על הפרקט. אולי זה הגיל (38) ואולי אלו שנתיים של פרישה זמנית, אבל אחד ממובילי כל הזמנים בצבירת עבירות טכניות, הפך לגורם המרסן בניו יורק. אך למעשה, החשיבות האמיתית של וואלאס מתגלה דווקא על הספסל, משם הוא מתפקד כמאמן-שחקן נוסף לענייני הגנה, מעניק טיפים לחבריו לקבוצה בפסקי זמן וצועק בקול רם הנחיות ואזהרות לשחקנים שעל הפרקט. במילותיו של צ'אנדלר, "בפעמים רבות שנה שעברה, רק הקול שלי היה נשמע שם. יכול להיות מצב שאני מתמקד בצד שמאל של הפרקט, ואני יכול לשמוע את קולו של ראשיד מהספסל. אני מקבל התראה, ואז מסוגל להשיג את תשומת לבם של השאר".
כל הקולות האלה בהגנה, מביאים את ניו יורק למקום השני בליגה מבחינת ספיגת נקודות מינימלית, ובמדד יעילות הגנתית (ספיגת נקודות פר מאה החזקות בכדור) של ג'ון הולינג'ר מאתר ESPN, למקום שלישי במניעת זריקות עונשין, ובשליש הראשון מבחינת הורדת אחוזי שדה ליריבות. מעבר לעמידה נכונה בהגנה, הניקס יודעים גם להיות פרואקטיביים ומדורגים שניים בממוצע חטיפות למשחק, עם קיד (1.86), סמית (1.7), פלטון (1.4), וברואר (חטיפה למשחק), שאליהם אמור להצטרף בהמשך העונה גם אימאן שאמפרט (1.7 חטיפות בעונת הרוקי). אם לוקחים בחשבון שמעבר ליעילות מחוץ לקשת ובהימנעות מאיבודים, ניו יורק גם מדורגת ראשונה במדד יעילות התקפית (קליעת נקודות פר מאה החזקות בכדור) של אותו הולינג'ר, שנייה בנקודות למשחק, ובשליש העליון של הליגה מבחינת אחוזי שדה, מקבלים קבוצה שבהחלט נראית כמו הדבר האמיתי. עד לנפילה מהרגליים במחצית השנייה של משחק החוץ מול ממפיס, יממה לאחר ניצחון החוץ בסן אנטוניו, גם נוצר הרושם שאם העניינים מתקתקים כמו שצריך, אין סיבה לשנות כלום; כלומר, יש סיבה לדאגה משובו של אמארה סטודמאייר בעוד כארבעה-שישה שבועות.
התצוגה של גאזיבו בהפסד הלילה (גאסול עם 24 נקודות, זיבו עם 20 ו-8 ריבאונדים בהתקפה), מאפשרת לשקול זאת מחדש. אומנם סטודמאייר רחוק מהצטיינות בשמירה אישית, ועדיין מדובר בגוף גדול וריבאונדר נוסף בצבע, שלפי הדיווחים עבד קשה בפגרה ובהחלט יתכן שכמו אחרים בניו יורק, מסוגל להפתיע לטובה. עם כל היתרונות להרכב הנייד שבו אנתוני עולה כפאוור פורוורד, ועם כל הכבוד למאסה וליכולת הריבאונד שלו, הוא חסר את הפיזיות והאתלטיות של לברון בשביל להתמודד על בסיס קבוע מול יריבים רציניים בצבע. המחליף העיקרי שלו הוא נובאק, שלמעט סחיטת עבירות תוקף אין לו מה להציע בהגנה, ועל הרכבים שבהם קמבי או קורט תומאס יעלו לצד צ'אנדלר או ראשיד, לא כדאי לבנות יותר מדי.
אמארה בהחלט נחוץ לניקס, במידה והם שואפים גבוה. החוזה הבעייתי שלו הוא נתון המובן מאליו, אבל סימני השאלה סביב כושרו ומידת השתלבותו במכונה המתפקדת היטב כרגע, הם אלה שצריכים להעסיק כרגע את אוהדי הקבוצה, הפרשנים, וכל מי שעוקב בעניין אחר התפנית החיובית שחלה במועדון. רחשי טרייד לא בהכרח יועילו לכימיה שנוצרה במועדון, במיוחד כשתמורה משוערת אמורה לכלול שחקנים לא מועילים במיוחד, על חוזים רעים משלהם. נראה שסטודמאייר אכן יהיה אקס-פקטור בעונה של הניקס שפי שחזינו, ובמקרה שלו הערך של משתנה אקס יכול לנוע על סקלה רחבה שבין השלילי לחיובי. תוסיפו לכך את תרומתם הפוטנציאלית של קמבי ושאמפרט בעתיד, ותקבלו סיבות נוספות לעניין ורחש סביב ניו יורק - כי יש דברים שלא משתנים, גם בזמני הצלחה. מה שבטוח, את הקרב על ניו יורק מול הנטס האנמיים, נראה שהניקס הולכים לקחת בנוק אאוט. החותמת הרשמית תמתין לדרבי הראשון והמיוחל בין השתיים, שיתרחש ביום שני הבא בברוקלין. מומלץ לסמן ביומנים.
