מסנני התגובות של וואלה! עברו ימים לא פשוטים. הפרילנסרים הצעירים, טרוטי עיניים, שבמקרה יושבים לצדי בחדר בעבודה, נאלצו להתמודד עם אלפי תגובות בימי המלחמה הסוערים, רובן אלימות ומתלהמות. אחת לכמה דקות ניתן היה לשמוע את המסנן התורן פולט אנחה חרישית או לראות אותו מנדנד את ראשו לצדדים, בעודו נתקל בעוד רצף של מסרים אכזריים שנשלחים לרשת. הדרישה של העם הייתה ברורה: לכתוש את האויב, להיכנס בהם ללא רחמים, להמשיך את הלחימה בכל מחיר, ולבסוף להתנגד בנחרצות למונח התבוסתני "הפסקת אש".
גם כשכותרת הכתבה קראה "ארבעה ילדים הרוגים ממשפחה אחת בעזה", המגיבים הזועמים המשיכו לחגוג את המוות. התמונות הראו גופות קטנות של ילדים מדממים, מוטלים בבתיהם ללא רוח חיים, אבל הטוקבקים זרמו בדרישה להמשיך את הרצף האלים. המסננים הצעירים, מצדם, כבר לא מופתעים, ובמיומנות בררו את הרע במיעוטו משלל הטינופת המילולית הזו. הם כבר יודעים שככה זה במלחמה. להט האירועים מרתיח את הדם, האמוציות עולות, הערכים נשכחים, במלחמה הכל מותר.
גם אוהדי הספורט מכירים את התופעה. איך בלהט המשחק נאמרים דברים קשים. איך כל הקודים החברתיים משתנים. איך האוהד נסחף, נותן לאמוציות להשתלט עליו, והופך יריבות ספורטיבית לשנאה. אי אפשר, כמובן, להשוות בין ספורט למלחמה, בין מוצר בידורי להרס ומוות. אבל כן אפשר להשוות את התהליך הרגשי שעובר על אדם, שבו הוא נותן לשנאה להשתלט עליו. איך אנשים מאבדים את הרחמים האנושיים הבסיסיים ביותר, גם כשהם רואים גופות של ילדים. איך אוהדים הופכים לכל כך פנאטים, עד שהם מקניטים אדם על מותו של אביו.
ושוב, אין הכוונה להשוות בין מלחמה לספורט. ה"סכסוך" וה"יריבות" הם במימדים שונים לחלוטין, המהות והחשיבות שלהם שונה בכל מובן. ובכל זאת, מה גורם לקבוצה (קטנה ככל שתהיה) של אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל לצעוק לרגב פנאן "אבא מת"? איך קורה שבחורים צעירים מאבדים כל אמת מוסר בסיסית, ומקללים שחקן "אויב" בכזו אכזריות? מה עובר להם בראש, כשהם עומדים מטרים ספורים ממנו ומכאיבים לו בכזו סדיסטיות על הכאב האישי שלו? כמה שנאה יש בהם? מה מעניק להם לגיטימציה להפוך את רגב פנאן להתגלמותו של השטן, ולגרום לו צער וסבל בכוונה תחילה? בין הטוקבקים המתלהמים שחגגו את מותם של ילדים בעזה לבין הברברים שקיללו את רגב פנאן עובר קו דק משותף: היכולת לבטל ביריב כל צלם אנוש.
לא צריך להכתים קהל שלם, אבל זה לא מקרה שמדובר באוהדי הפועל תל אביב, שבאופן מסורתי נוטים לקנאות קיצונית. אין לי עניין להיכנס להסברים סוציולוגיים והיסטוריים כיצד דווקא בהפועל תל אביב נוצרה קבוצה כל כך פנאטית ומסוכנת של אוהדים, אבל עובדה שזו שנאה מופרעת, הרבה מעבר ליריבות ספורטיבית. הרי אנחנו מכירים את המוסכמות הנורמטיביות בספורט. אנחנו מקניטים, מקללים, לפעמים גם השנאה היא בלתי נמנעת, אבל בדרך כלל זו שנאה קולקטיבית. האיבה היא כלפי קבוצה, כלפי מועדון. השירים והנאצות הם לעבר גוש הומוגני בצבע שונה (אדום, צהוב או ירוק). היריבות מאבדת את הלגיטימיות כשהנורמות האלה נשברות. יש גבולות ברורים. יש רגע שבו אוהד אמור לעצור את עצמו. רגע שבו הוא נזכר שלפני שהוא אוהד, הוא בן אדם. רגע שבו הוא מסתכל על רגב פנאן, ומצליח לזהות שהוא מעבר לבן של מנהל מכבי תל אביב. רגע שבו הוא מצליח להשתלט על הרגש, שהוא נזכר שמתחת לכסות הצהובה מסתתר ילד שאיבד את אביו בטרגדיה אנושית. רגע שבו אדם מצליח למצוא חמלה גם לאויב שלו.
זה מצער, כי דווקא בימי המלחמה המדכאים האלו, רבים מחובבי הספורט ברחו ממשדרי האקטואליה לערוצים 50 פלוס בניסיון למצוא נחמה, או לפחות פינה שקטה. ככה הם אומרים לפעמים באזרחות, "תהיה ספורטיבי", או "רוח ספורטיבית", רק כדי להזכיר שבעולם שלנו החוקים אחרים. הכל קליל יותר, מחויך יותר, עם כבוד הדדי. גם השבוע זה היה עולם אלטרנטיבי, שהזכיר לנו שאי שם קיימת מציאות אחרת, נקייה ושלווה. שבניגוד למחרחרי המלחמה מערוצי האקטואליה, חובבי הספורט רק רוצים לראות צ'מפיונס ליג, בשלווה ובשלום. מצער להיזכר שגם אצלנו, בעולם שבנוי על רגש, יש אנשים חסרי לב.