רן בן שמעון, מתחת למסיכות

למה אנחנו אוהבים כל כך ספורט? לא חסרות סיבות. אחת המעניינות ביותר היא התחושה שאנו, האוהדים, מסוגלים ליצור היכרות אינטימית עם מושאי ההערצה והאהדה שלנו. ספורטאים הם אנשים שחווים את רגעי השיא של הקריירה שלהם, ובמקרים רבים של החיים שלהם, כשהם חשופים לקהל הרחב. זה מבחין אותם מרוב הדמויות הציבוריות האחרות שיכולות לשלוט על המופעים הציבוריים שלהם. אף אחד לא יודע, למשל, כיצד הגיב מיט רומני ברגע בו הבין שהפסיד את הבחירות. לעומת זאת, כולם יודעים איך הגיב אלירן עטר ברגע בו החמיץ פנדל בדרבי.

אנו פוגשים את הספורטאים ברגעים בהם נבחן האופי שלהם, בתגובות השמחה, העצב והכעס שלהם, בהתמודדותם עם השגרה השוחקת של מקצועם, ביחסם לחברים לקבוצה, ליריבים ולקהל. כיצד לא נשתכנע שאנחנו מכירים אותם באמת, יודעים משהו מהותי על האישיות שלהם מעבר לתפקודם המקצועי? גם אם מדי פעם מתברר שזה לא עובד, שאי אפשר להסיק מהאופן בו ריאן גיגס משחק כדורגל לאופן בו הוא מתנהל בעולם, זה לא מפריע לחוויה הכללית של היכרות אינטימית בין האוהד לספורטאי.

הבעיה היא שגם הספורטאים מודעים לכל זה. התפיסה הנאיבית היא שרגעים חשובים ומרגשים במיוחד מוציאים מספורטאים תפקוד ותגובות במנותק מהידיעה שכל העולם צופה בהם באותו רגע, אך אי אפשר להתעלם מקיומו של מרחב ציבורי. יהיה נכון יותר להתייחס לפומביות כנתון ולהופעה של הספורטאי כמורכבת, בין היתר, מיחסו לפומביות הזו. לכן, אין לנו זכות לטעון שאנו מכירים את האדם שנמצא שם אלא רק דמות שהוא מציג, דמות שתלויה גם ביחס של הקהל אליה ושיחסי הגומלין שלה עם האדם האמיתי, שאליו אין לנו גישה ישירה, מעניינים במיוחד.

המדור הזה ינסה להביא לידי ביטוי את נקודת המבט הפסיכולוגית בניתוח דמויות מפתח בעולם הספורט, מתוך התחושה שניתן להכיר אנשי ספורט טוב יותר מאשר דמויות ציבוריות אחרות. ההקדמה נועדה להבהיר, בין היתר, שאין כאן כל כוונה לטעון שמדובר בניתוח האישיות של האדם (כמובן, אין דרך לעשות זאת ללא היכרות אישית אמיתית) אלא רק בניתוח הדמות שהוא מציג. מעבר להתייחסות לתוכן של הדמות המסוימת, מעניין יהיה להתייחס גם לדמות כבחירה מודעת של האדם, כנסיון לעצב את דימויו הציבורי, ולמשמעות של בחירה זו. במרחב המצומצם של כתבה קצרה, לא יהיה נסיון ליצור פרופיל מלא אלא להתמקד במימד מרכזי שנראה מהותי להבנת הדמות.

רן בן שמעון יהיה הדמות הראשונה שתיבחן בכלים האלה. המינוי שיקרה או לא יקרה של רב"ש לתפקיד מאמן מכבי חיפה העלה שוב לתודעה הציבורית התנהלות שמאפיינת אותו ויהיה מעניין במיוחד לנתח אותה בעזרת מונחי ההקדמה.

ניתן לחלק את בן שמעון לשתי דמויות מרכזיות - הראשונה באה לידי ביטוי במהלך המשחקים בהם הוא שיחק בעבר ומאמן כיום, השנייה באה לידי ביטוי בהתנהלות המכוונת יותר. עושה רושם שהדימוי שמאפיין אותו בקרב הפרשנים והקהל הרחב נובע מהדמות השנייה, המכוונת, אך לא ניתן להבין אותה ללא הראשונה.

רב"ש השחקן והמאמן הוא אדם אמוציונאלי בכל קנה מידה. הוא חי את המשחק, מתעצבן מטעויות של שחקנים שלו ושל שופטים, מגיב לכל דבר שקורה, שפת הגוף שלו משדרת דריכות. לא במקרה הוא זכה בהפועל חיפה לכינוי "5 לב אדום"- למרות אינטליגנציית המשחק הגבוהה שלו, הכינוי הנציח דווקא את הלב שהיה לא פחות משמעותי בהתנהלות שלו. זה חשוב דווקא בגלל שהפסקה הבאה תתאר מצב שונה לחלוטין, חשוב להבחין בינו לבין שחקנים ומאמנים שמשדרים אדישות יחסית גם במהלך המשחק, למשל שמעון גרשון ובעיקר אברהם גרנט, שמתפקד על תקן השוואת הדיפולט של בן שמעון.

ההתנהלות של רב"ש מחוץ למגרש מתאפיינת במה שאין בה כל זכר לשליליות. הוא לא משדר ריחוק או התנגדות להבעת רגשות, אלא רק להבעת רגשות שליליים, בעיקר כאלה המופנים כלפיי אדם מסוים או סיטואציה מסוימת. הסיכוי לתפוס אותו באמירה שלילית על אנשים שפגעו בו אפסי עד לא קיים, למרות שלא חסרים אנשים כאלה: גיא לוי שניסה להעיף אותו מהפועל חיפה, יואב כץ שלא הסתדר אתו כשאימן את האדומים, אבי נמני שלא ראה אתו באותה עין במכבי תל אביב ואיזי שרצקי שלכלך עליו תחת כל מיקרופון רענן בעיצומו של קמפיין האליפות. יותר מזה, אחרי כל פרשה כזאת התגובה של בן שמעון הייתה התרחקות - גם סירוב להתייחס בתקשורת וגם התרחקות פיזית מהאזור שהביאה אותו עד קפריסין לאחר פרשת שרצקי. אפילו השבוע לא ניתן היה להוציא ממנו מידע ברור על תפקודו בפרשה מעוררת מחלוקת. בזמן שאפילו לאוסקר גרסיה חשוב מספיק להרגיע את דעת הקהל הישראלי, רב"ש נמנע מסיטואציה תקשורתית שיהיה לה גוון שלילי.

הפער בין שתי הדמויות משמעותי במידה כזו שלא ניתן להאמין לשתיהן ביחד. לכן, רבים נוטים לייחס את ההתנהלות התקשורתית של בן שמעון להסתרה מכוונת, לניסיון מזויף לצייר את עצמו כאדם נחמד במיוחד שלא נוטר טינה ורואה רק את החיובי בכל דבר. זה בדיוק סוג הזיוף שכיום הוא חלק מהגדרת המילה פוליטיקאי שמשמשת כקללה לכל דבר. אפשר היה לקחת את הדיון כאן לשאלת האותנטיות (האם כעס אותנטי יותר מנחמדות וכן הלאה), אך זו לא הנקודה המרכזית שהניסיון לתהות על קנקנו של רב"ש מוביל אליה.

הנקודה המרכזית היא שאני מתקשה לקבל את ההנחה שזוהי בסך הכל הצגה לקהל הרחב שבן שמעון עצמו אינו מאמין בה. זה נראה כמו משהו עמוק יותר שחושף את האופן בו הוא תופס יחסים בינאישיים. רן בן שמעון, כפי שהוא משתקף לצופה חיצוני, עסוק מאוד בשאיפה שכולם יאהבו אותו כל הזמן. לא רק הקהל הרחב, אלא כל מי שבא איתו במגע. אך ההגדרה שלו לאהבה מתחילה בפחד לאכזב אחרים ולפגוע בהם, כדי להימנע מכך הוא מוכן לשלם מחירים כבדים ובעייתיים. תוצאה חשובה במיוחד, בעיקר עכשיו כשהוא מאמן מבוקש, היא חוסר היכולת שלו להגיד לא חד משמעי להצעות שהוא מקבל, כאשר במקרים רבים התוצאה היא שנדמה לצד השני שהוא אומר כן בזמן שזה לא המצב.

סיפור הניסיון שלו לחתום במכבי חיפה הוא דוגמא מצוינת - בזמן שהוא טוען שהוא הבהיר מה הוא רוצה, הפרשה כבר בת שבוע ועוד לא באמת הבנו מה הוא רוצה כי אמירה חד משמעית תבהיר שיש גם צד שייפגע מהמהלך שלו. הוא לא רוצה להגיד לא ליעקב שחר שאתו הוא ירצה לעבוד בעתיד, אך גם לא רוצה להגיד לא לקבוצה שהוא מאמן בהצלחה בלרנקה. הוא הצליח להביא את הסיטואציה למקום בו הרצון שלו לא זוכה להתייחסות - מו"מ כספי בין שתי קבוצות שהתוצאה שלו תלויה במוכנות של צד אחד להשקיע ובצרכים הכלכליים של הצד השני. לו רב"ש היה יוצא בהצהרה ברורה, למשל, שהוא רוצה לעזוב את קפריסין ולעבור למכבי חיפה, היה קשה עד בלתי אפשרי לקפריסאים להשאיר אותו. בדיוק כפי שהצליח לעזוב את קריית שמונה בלי להגיד לא חד משמעי לשרצקי, כך הוא הפך את עצמו לדמות סבילה גם בפרשה הנוכחית, גם במחיר שלא יקרה מה שהוא רוצה.

מבחינת דימויו הציבורי, הבעיה המרכזית בכך היא שההתנהלות שלו לא משדרת אמינות. מעטים האמינו שבן שמעון לא רצה לעזוב את קריית שמונה עבור קבוצה גדולה יותר ומעטים מאמינים עכשיו שהוא לא רוצה לעזוב את לרנקה. התחושה היא שגם כאן מדובר במצב מורכב יותר - ההתנהלות המאוד מסוימת יותר חשובה לו מהתוצר הסופי, הרצון שלו באמת לא חד משמעי. אם המציאות תוביל אותו לסיים את השנה בקפריסין הוא יעשה זאת כאילו כלום לא קרה וכנראה יצליח גם לשכנע את השחקנים שכלום לא קרה. אם המציאות הייתה מאפשרת, אולי הוא גם היה נשאר בקריית שמונה.

שאלה חשובה יותר היא האם הפחד של רב"ש מלאכזב אחרים יפריע לו לנהל קבוצה גדולה ומערכת מורכבת מהסוג של מכבי חיפה. מצד אחד כן, קשה עד בלתי אפשרי להוביל קבוצה גדולה להצלחות בלי להיות האיש הרע מדי פעם או מול אנשים מסוימים. מוריניו, למשל, מוכן להקריב את היחס של הציבור הרחב כלפיו עבור היחס שהוא יכול לספק לשחקנים שלו.

אך יש גם צד שני. מי שעסוק בשאלה האם הוא אהוב או מאכזב אחרים עסוק גם בשאלה החשובה ביותר עבור מאמן: מה האנשים סביבו חושבים ומרגישים. בן שמעון יודע ליצור קשר אישי טוב עם השחקנים שלו ולשכנע אותם להאמין בדרך שלו, הוא עושה זאת בזכות השילוב בין העניין שלו בהם לידע המקצועי שבהחלט יש לו לתרום להם הרבה מעבר למה שהם נתקלו בו עד היום. הוא מבין את חשיבות הפן הפסיכולוגי באימון ובכלל נדמה שמתנהל הרבה יותר בקלות בסיטואציה בה הוא בעל הסמכות.

זה מחזיר אותי לאבחנה בה התחלתי את הניתוח, בין דמות השחקן והמאמן בזמן משחק לדמות שמחוץ למשחקים. הדמות הראשונה מוכיחה שרב"ש מסוגל להביא לידי ביטוי משהו טבעי, ראשוני ואינסטינקטיבי יותר מזה שאנו רואים בהתנהלות התקשורתית שלו. אם וכאשר הוא יהיה במכבי חיפה יום אחד, או בכל קבוצה גדולה אחרת, כדאי לו להביא יותר מהדמות הראשונה ופחות מהשנייה, יותר לפעול ופחות לבצע חשיבת יתר ולהיכנס לחישובים של מה נכון וראוי לעשות, כיצד לעצב את דמותו ומי ייפגע מהמהלכים שלו. במקרה כזה, יהיו לו כלים נהדרים לשכנע את מי שחשוב לשכנע במכבי חיפה שמשתלם לסמוך עליו.

* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית

מכבי חיפה לאריק בנאדו: בינתיים, תמשיך לאמן כרגיל

שחר הרים ידיים מול לרנקה?