זריקת מירצ'ה

הוא החל לאמן בגיל צעיר, שרד משטר טוטאליטרי, ירידות ליגה משפילות ותרגילים מלוכלכים באיטליה ובטורקיה, כדי למצוא בית חם בשחטאר. גם התקף לב ותאונת דרכים קשה לא ימנעו ממירצ'ה לוצ'סקו לחלום על גמר ליגת האלופות בוומבלי

מיכאל יוכין

את החולצה של פלה לא כיבס מירצ'ה לוצ'סקו מעולם. הוא קיבל אותה אחרי שלחץ את ידו של הכוכב הברזילאי בתום משחק שלב הבתים במונדיאל 70. בסך הכל בן 24 היה לוצ'סקו, אך כבר ענד את סרט הקפטן הלאומי של רומניה. הוא קיבל אותו לראשונה בינואר 1969, כאשר נבחרתו הגיעה לוומבלי וסיימה בתיקו 1:1 מצוין מול אלופת העולם דאז, ונותר בתפקיד במשך עשור שלם, עד שהפך למאמן. רק אלכס פרגוסון מבוגר ומנוסה יותר בליגת האלופות מאשר השועל הרומני הוותיק שעומד על הקווים של שחטאר דונייצק מאז 2004.

עוד בוואלה!

בעקבות ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה
את החולצה הזו של האליל הוא לא כיבס מעולם. לוצ'סקו (צילום: AP)

נקודות הקבלה מעניינות יש בין לוצ'סקו לשני הכוכבים שהוזכרנו. כמו פלה, הוא ייעץ לבנו להפוך לשוער, כדי להציל אותו מהשוואות בתקשורת – כי הרי מירצ'ה היה כוכב-על בקישור, השחקן הרומני הגדול ביותר לפני הופעתו של גאורגי חאג'י. רזבאן לוצ'סקו התפתח לשוער בינוני במקרה הטוב, אבל בכל מקרה עדיף על אדיניו של פלה.

כותרות משמעותיות הרבה יותר הוא גרף כאשר הפך למאמן מצוין בזכות עצמו. השושלת הזו טובה יותר מזו של הפרגוסונים – דארן פרגוסון מדריך בימים אלה את פיטרבורו במקום האחרון בליגת המשנה. הבן של לוצ'סקו היה עד לא מכבר מאמן נבחרת רומניה, בעקבות אביו, וזה לא מקרי. כמו פרגוסון, החדיר מירצ'ה לוצ'סקו בחניכים רבים את החדווה לאימון, וחלקם הצליחו בתפקידם החדש. קחו לדוגמא את מירצ'ה רדניק, מאמנם הטרי של מאור בוזגלו, דודו ביטון ורמי גרשון בסטנדרד ליאז'. הוא תלמידו הנאמן של לוצ'סקו, וכך גם דייגו סימאונה, שעבד איתו פעמיים.

לא רק מאמן, גם אב רוחני למאמנים מצליחים מהדור הצעיר. לוצ'סקו על הקווים של שחטאר (צילום: GettyImages, Michael Steele)

גרב מלא בזבל

ארבעה ספרים לפחות על לוצ'סקו פורסמו ברומניה, ולא קל לתמצת את חייו לכתבה קצרה. הוא בנה את עצמו במציאות כמעט בלתי אפשרית, התגבר על מכשולים כבירים ושרד הכל – אפילו התקף לב ופציעה קשה בתאונת דרכים, שאירעו בשנים האחרונות.

זה החל בבוקרשט ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה. לוצ'סקו נולד למשפחה עניה, שידעה ימים קשים מאוד. הוריו הועסקו בתפקידים זוטרים בבית חולים, אחיו הבכור נאלץ לצאת לעבודה בגיל 11, אחותו נטשה את בית הספר בגיל 13.

מירצ'ה הקטן בילה את שעות הפנאי ברחובות, משחק "כדורגל" עם גרב שמולא בזבל. כאשר היה בן 16, הוא התקבל לדינמו בוקרשט והגשים חלום, אבל ההמשך היה לא פשוט. לוצ'סקו החליט שהוא מעוניין לקבל השכלה גבוהה, הצליח להתקבל בכוחות עצמו, ללא פרוטקציה, לפקולטה לכלכלה בינלאומית. כדי להוכיח את עצמו בתנאי תחרות עזה, נאלץ לוצ'סקו להתרכז בלימודים ולהחמיץ אימונים ומשחקים. דרכו בדינמו נחסמה באופן זמני, הוא עבר לקבוצה אוניברסיטאית שהיתה בליגה השניה, אבל כשרונו היה כה עצום, שהוא הפך לשחקן הראשון והאחרון שזומן לנבחרת בעודו סטודנט.

הגיע למונדיאל בזכות כוח הרצון. לוצ'סקו (צילום: AP)

חתונה בין הרצאה לאימון

לבכורה במדים הלאומיים התכונן לוצ'סקו ימים שלמים. הוא ידע שלא ישובץ בתפקידו הרגיל באגף הימני, והחליט לשפר את ביצועיו ברגלו השמאלית החלשה. כדי לא להפריע לאיש במעונות, הלך מירצ'ה עם הכדור לחדר המקלחות, והתאמן שעות על בעיטות בשמאל. את הפירות ליקט במשחקו הראשון בחולצה הצהובה נגד שווייץ – רומניה ניצחה 2:4, כשכל השערים נכבשים ממסירותיו של לוצ'סקו. כעבור שנה הוא כבר שב לדינמו, קבוצה שזוהתה עם המשטרה והמשרד לביטחון פנים במדינתו של ניקולאה צ'אושסקו. לא היה פשוט לשלב הכל. לוצ'סקו אוהב לספר שאת חתונתו שיבץ בין לימודים לכדורגל – הוא פגש את כלתו במשרד הפנים אחרי הרצאה, חתם על הטפסים ומיד נסע בחשמלית לאימון הנבחרת.

בדינמו התפרסם לוצ'סקו כשחקן חכם, מהיר ויצירתי, שאוהב להתווכח עם שופטים בכל הזדמנות. הוא זכה בארבע אליפויות, כבש תוך עשור 57 שערים, והתרכז בעיקר בבישול – רק חבל שהסטטיסטיקה של אסיסטים לא קיימת. הסקורר דודו ג'ורג'סקו, שהוכתר למלך השערים ברומניה ארבע שנים ברציפות, היה המרוויח העיקרי משיתוף הפעולה.

כותב את ההמנון

ב-4 במרץ 1977 חלה תפנית גדולה בחייו. רעידת אדמה קשה זעזעה את בוקרשט, 1,500 אנשים נהרגו, אלפים רבים נפצעו, וביתו של לוצ'סקו נהרס כליל. אשתו ביקשה לעזוב את העיר, וניצלה את חברותה עם הטניסטאית מריאנה סימונסקו כדי להשיג את מבוקשה. סימונסקו, אשתו הראשונה של ביורן בורג, היתה חביבתו של צ'אושסקו, והשליט נתן אור ירוק למעברו של הכדורגלן הבכיר לקבוצה פריבינציאלית מהעיר הונדוארה. שם, הרחק מאור הזרקורים, החלה הקריירה החדשה שלו. שנתיים אחרי הגעתו ירדה הונדוארה לליגה השניה, ובמקביל להיותו כוכב הקבוצה, הוא מונה בגיל 34 בלבד למאמן – ולא רק.

לוצ'סקו רצה לקדם את הכדורגל בעיר בכל דרך אפשרית. הוא כתב טור שבועי בעיתון המקומי, שידר תוכנית רדיו ששילבה כדורגל עם מוזיקה, ואפילו כתב בעצמו את המנון המועדון, אותו ביצעו האוהדים ביציעים בכל משחק ביתי. המאמן הצעיר קיבל לידיו דור של נערים מקומיים מוכשרים, והפך אותם לכוכבים. רדניק היה אחד מהם, כשלצידו הבלם יואן אנדונה והחלוץ רומולוס גאבור, שהוכתר לשחקן המצטיין במונדיאל לנבחרות עד גיל 20 ב-1981. לוצ'סקו לקח את כולם תחת חסותו, שימש להם אפילו נהג במקרה הצורך, וייעץ: "אל תבלו יותר מדי, עדיף לקרוא ספר או ללכת למוזיאון".

רעידת האדמה הייתה התפנית של לוצ'סקו. בוקרשט ב-1977 (צילום: AP)

לומד חמש שפות

חבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה הפכו בינתיים לנספחים כלכליים ברחבי אירופה, ולוצ'סקו ניצל את הקשרים כדי להשיג עיתונים אסורים מהמערב. הוא למד אנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית כדי לקרוא את הכתבות בשפת המקור, וכך העמיק את הידע הטקטי שלו. בעונתו הראשונה בתפקיד החזיר לוצ'סקו את הינדוארה לליגה הבכירה, בעונה שלאחר מכן היא סיימה במקום החמישי. השלטונות ראו את הצלחתו של הקפטן הלאומי לשעבר, ובאוקטובר 1981, כאשר כישלון במוקדמות המונדיאל הוביל להתפטרותו של שטפן קובאץ', קיבל לוצ'סקו הצעה שאי אפשר לסרב לה, תרתי משמע. בגיל 36 הוא הפך למאמן רומניה.

ההצלחה לא איחרה לבוא גם כאן. בהדרכת לוצ'סקו עלתה רומניה ליורו 84', בין היתר על חשבון אלופת העולם איטליה במוקדמות, ובטורניר עצמו סיימה בתיקו עם ספרד ורשמה הפסדים מינימליים במשחקים צמודים מול הגרמנים והפורטוגלים. בשלב זה העבודה עם נבחרת הפכה להיות קשה במיוחד – בנו של צ'אושסקו היה אוהד שרוף של סטיאווה, ודרש לזמן את שחקניה על חשבון נציגי דינמו ומועדונים אחרים. המתחים הפוליטיים וחוסר מזל על המגרש גרמו לכישלון במוקדמות מונדיאל 86', ולוצ'סקו התפנה לאמן את אהובתו דינמו.

גם זה ממש לא היה קל. לפי ההוראות מגבוה, סטיאווה היתה חייבת לנצח בכל המשחקים, ותמיד היתה ראשונה. למעשה, קבוצתו של צ'אושסקו "קבעה" שיא עולמי עם שלוש עונות רצופות ללא הפסד ליגה בין 1986 ל-1989. הטרגדיה הגדולה ביותר התרחשה אחרי שערוריית גמר הגביע בין סטיאווה לדינמו ב-1988, שהוביל למותם של 15 אלף אוהדים לפחות. היא ראויה לכתבה נפרדת – חכו בסבלנות. רק אחרי המהפכה וחיסולו של הרודן ב-1989, הצליחה דינמו לזכות באליפות. תום עידן הקומוניזם גם אפשר ללוצ'סקו לקבל הצעות מחוץ לגבולות המדינה. אחרי שלא שוחרר לצרפת ולאיטליה כשחקן בשנות ה-70', הוא נדד לארץ המגף כמאמן בתחילת שנות ה-90'.

רק אחרי שהוצא להורג דינמו התחילה לזכות באליפויות. צ'אושסקו מספר דקות לאחר מותו (צילום: AP)

התנצלותו של מוראטי

הליגה האיטלקית לא האירה לרוב פנים לרומני. הוא הביא את סימאונה לפיזה ב-1991, אבל הקבוצה ירדה ליגה. ב-1993 חווה לוצ'סקו ירידה דרמטית עם ברשיה, למרות שהחתים לשורותיה את חאג'י ואת פלורין ראדוצ'ויו. כעבור שנתיים ירדה ברשיה שוב עם המאזן הגרוע אי פעם – 12 נקודות ב-34 משחקים. לוצ'סקו עבר לרג'יאנה, וכמעט שבר את השיא האומלל עם 19 נקודות וללא ניצחון בית משך כל העונה. ובכל זאת, הצליח לוצ'סקו לעשות לעצמו שם של טקטיקן מעולה ואיש מקצוע מהשורה הראשונה.

לכן, בעודו עובד בראפיד בוקרשט, פנה אליו בדצמבר 1998 מאסימו מוראטי וביקש להחליף את ג'יג'י סימונה המפוטר באינטר. לוצ'סקו הסכים ברצון, פגש בסן-סירו את סימאונה, וקיבל קבוצה עם פוטנציאל אדיר, שכללה את רונאלדו, איבן סמוראנו, רוברטו באג'ו ויורו דז'ורקף. בארבעת משחקי הליגה הראשונים בהדרכת הבוס החדש כבשו נראזורי 20 שערים. אלא שאז עזב מרצ'לו ליפי את יובנטוס, והתקשורת התמלאה בדיווחים על מגעים שמנהל איתו נשיא אינטר. השחקנים איבדו מהר מאוד את האמון בלוצ'סקו, המשמעת אבדה, והקבוצה ירדה מהפסים. שלושה חודשים בלבד אחרי הגעתו, התפטר הרומני בזעם, וליפי אכן מונה כמאמן אינטר בקיץ 1999. מוראטי ביקש בהמשך את סליחתו של לוצ'סקו על השתלשלות העניינים.

הפוטנציאל היה עצום בקבוצה שכללה את סמוראנו ורונאלדו (צילום: GettyImages, Gerd Scheewel)

כשחאג'י ניצח את ראול

זו לא הפעם האחרונה בה סבל הרומני מיחס לא הוגן מצד מעסיקיו. בקיץ 2000 חתם לוצ'סקו בגלטסאראיי, אליה הומלץ על ידי חאג'י, שהוביל את האריות מאיסטנבול לזכייה בגביע אופ"א. במשחקו הראשון בתפקיד ניצח לוצ'סקו את ריאל מדריד בסופר-קאפ האירופי, ובעונתו הראשונה העפיל לרבע-גמר ליגת האלופות. בעונתו השנייה זכה גם באליפות טורקיה, אלא שחאג'י כבר לא היה שם, ושיקולים פוליטיים בצמרת המועדון הובילו לפיטוריו. פגוע ונסער, חתם לוצ'סקו ביריבה המושבעת מבירת טורקיה, בשיקטאש, והנקמה היתה מתוקה עם זכיה באליפות על חשבון גלאטסראיי. אלא שגם כאן העונה השניה היתה גורלית. החלטות שיפוט שנויות במחלוקת פגעו בנשרים, והרומני הועזב.

חייו של לוצ'סקו היו, אם כך, מלאים בנדודים, והקריירה שלו הושפעה רבות מתככים מחוץ למגרש. כל זה נגמר אחת ולתמיד בקיץ 2004 כאשר חתם בשחטאר. רינאט אחמטוב, נשיא המועדון והאיש העשיר באוקראינה, חלם זה זמן רב להעסיק את לוצ'סקו וסימן אותו כמאמן הנכון למשימה. ההגמוניה של דינמו קייב באוקראינה היתה כמעט מוחלטת, ונכון לרגע הגעתו של הרומני זכתה שחטאר באליפות אחת בלבד. מאז, היא הוסיפה לארונה שש אליפויות נוספות, שלא לדבר על שלושה גביעים וזכיה היסטורית בגביע אופ"א ב-2009.

הביא לטורקיה את לוצ'סקו וניצח את ריאל. חאג'י (צילום: GettyImages, Allsport)

סוף כל סוף יציבות

קשה למצוא מועדון יציב יותר מאשר שחטאר. לוצ'סקו הוא סלע איתן, ותחלופת השחקנים בסגל מינורית. הקפטן הקרואטי דריו סרנה נמצא בדונייצק מאז 2003, הקשר הצ'כי תומאש הובשמן הגיע שנה אחריו. גם הכוכבים הברזילאים, שמאיישים את הקישור והחוד, חותמים בשחטאר כדי להישאר. לא פחות מתשעה שחקנים שניצחו את ברמן בגמר גביע אופ"א נמצאים עדיין בקבוצה - נתון חסר תקדים. כעבור שנה העפילה שחטאר לרבע-גמר ליגת האלופות, תוך שהיא מדיחה את רומא ונעצרת רק בידי ברצלונה. לכן איש לא צריך להיות מופתע מהכדורגל המסוגנן שהפגינה החבורה של לוצ'סקו מול יובנטוס וצ'לסי העונה. זו תוצאה של תוכניות ארוכת טווח, עם מאמן נפלא שנהנה מגיבוי מוחלט כבר כמעט עשור. בגיל 67, לוצ'סקו עדיין נהנה מהמקצוע, אולי יותר מאי פעם. מי יודע, אולי הפרס שלו העונה יהיה גדול במיוחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully