צפו בתקציר הניצחון של הפועל תל אביב 0:1 בדרבי
Like
לפי יחס של עלות-תועלת, אלישע לוי היה צריך להוציא יותר עד עתה מהכסף ששפך על הפועל באר שבע. כל קבוצה מתוקנת היתה רואה בתואר אלופת התיקו תמרור אזהרה, כל מועדון שמכבד את עצמו היה מכניס את המאמן לחדר ודורש ממנו תשובות.
לא הפועל באר שבע. למרות שהיה אפשר להשיג זאת במחיר זול יותר, עם פחות שחקני רכש כושלים, אלישע לוי עושה בימים אלו צעד חשוב עבור הפועל באר שבע הוא מקנה לה אופי. הקבוצה לא נשברת. הקבוצה לא מפסידה. הקבוצה לא ממהרת ליפול לקרשים. היא לא מבריקה, היא לא מרשימה, היא לא יוצאת דופן, אבל היא קבוצה.
צריך להיות אדם קר לב כדי לא להכניס את התוצאות האלה של הפועל באר שבע לקונטקסט של השנים האחרונות. שם, קל מאוד להיזכר כיצד הפועל באר שבע מיהרה להישבר וששה להרים ידיים. אלישע לוי יוצק בבאר שבע כעת את היסוד הראשון ליציאת המועדון מהמשבר: אופי. על אופי אפשר להרכיב קבוצה טובה, להחליף שחקנים, לשייף את הסגל. בלי אופי כלום לא יעזור.
לכן, אוהדי הפועל באר שבע, שודאי שוברים את הראש כיצד לאכול את הקבוצה הזו של אלישע לוי, צריכים לדעת להעריך את היסוד הראשון בתקומת המועדון האפשרית. זהו מבחן גדול עבורם: המבחן הפשוט והאנושי מכולם, זה שבין הטוב למצוין, או במקרה של הפועל באר שבע הנוכחית בין הבינוני לטוב. מי כמוהם זוכר שהמועדון שלהם אפילו לא היה בינוני בשנים האחרונות. כדי לעבור מהרע אליו התרגלו אל הטוב, חייבים לעבור בבינוני. אלישע לוי עובר שם בראש מורם.
Share
כאשר ג'ורדי קרויף הגיע למכבי תל אביב, הציפיה הראשונית ממנו היתה לייצב במועדון סגל זרים ברמה אחרת, או לפחות שונה ממה שהיה כאן קודם. קרויף הוא הרי איש של קשרים ואת עיקר ההצלחה שלו בקפריסין הוא ביסס את מכסת הזרים הבלתי מוגבלת שם. עם בואו לישראל, קרויף היה צריך לעשות כמה התאמות ולהבין שכאן יהיה עליו לשפר את השלד הישראלי, ועליו להלביש זרים שרק הוא יכול להביא לכאן. לפחות לגבי החלק הראשון, קרויף הצליח בענק. מכבי תל אביב שלו אמנם לא כוללת הרבה מכביסטים, אבל היא קודם כל קבוצה ישראלית. וזה יפה. יפה מאוד. הישראלים נותנים את הטון בקבוצה, למרות הצוות הזר. לגבי סגל הזרים, סיפור ההצלחה של קרויף הוא הרבה פחות גדול.
נכון לעכשיו, סגל הזרים שקרויף הביא למכבי תל אביב לא מספק את היתרון המתבקש. גונסאלו גרסיה הוא הזר היחיד שעושה את ההבדל, למרות שהוא לא מהסוג שסוחב קבוצה, ובשביל לבחור את אניימה לא צריך להיות קרויף. אניימה הוא אפילו סוג של ישראלי. אם כבר, שאר הזרים של מכבי תל אביב מספקים את הציון המתבקש לקרויף בתחום הזה: קרלוס גרסיה הוא בלם נחמד מאוד, אבל כל יריבה לאליפות שמכבדת את עצמה, וספק אם יש כזו כרגע, יכולה להעמיד חלוץ שיביך אותו ויאיר את חסרונותיו. רוברט ארנשו הוא חלוץ נהדר, אבל מכבי תל אביב תצטרך להקריב את סגנון המשחק שלה עבורו וקשה לראות כיצד הוא יוכל לשחק לצידו של אלירן עטר.
יכולתו של סטיב גורי בדרבי היא רק המשל לכל זה. גורי מעד בדרבי כמו שרוב שחקני מכבי תל אביב לא עמדו באתגר המנטלי של אירוע שבו הכל תלוי בהם. אלא שהבעיה עם גורי היא שזו לא הפעם הראשונה שהוא נראה כמו מגן בינוני ומבולבל שלא יודע מה הוא עושה כאן ומה האתגר הזה אומר על הקריירה שלו בגילו, אם הוא בכלל מגן. אולי הוא בכלל בלם. נראה באמת שהוא יותר בלם. הוא לא לבד. רוב הזרים במכבי תל אביב מתקשים להתעלות על הליגה שלנו, וזה לא אומר עליהם יותר מדי דברים טובים.
Comment
1. הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על הדרבי של הפועל תל אביב נובע מההרכב הקבוע של יוסי אבוקסיס. בניגוד, למשל, לראובן עטר, שככל שהוא פחות מצליח כך הוא יותר משנה, אבוקסיס רץ רוב הזמן עם אותם שחקנים. כשיש לך שחקנים כמו זאב חיימוביץ' או ג'ון פנסטיל, אתה צריך עצבים מברזל כדי לתת לכל הרכב או מערך זמן התאקלמות ראוי. לאבוקסיס יש את זה. במחזור 8 זה פחות רציני לעשות ניסויים. גם כשלא הולך, אתה מסמן את רוב ההרכב שבו אתה מאמין ורץ איתו. לפחות בתחום הזה הפועל תל אביב יכולה להיות קצת רגועה.
אלא שאבוקסיס צריך להאמין עוד יותר בקבוצה שלו. עדיין, מערב רב של שחקנים שירש, אפשר להרכיב הפועל תל אביב ראויה יותר. סגנון המשחק הפחדני שאבוקסיס מאמץ לסגל הזה הוא לא ראוי. בכל משחק אחר מעבר לדרבי, אף ניצחון לא היה מקדש את ההתבטלות של הפועל תל אביב, ועוד בביתה. אפשר לומר שזה היה אחד הניצחונות הכי עלובים של הפועל תל אביב במשחק דרבי, הכי מעליבים, הכי מביכים, ורק במקרה הסבלנות של אבוקסיס באה על שכרה בסוף, תודות לצמד הבלמים הלא מבריק של היריבה העירונית.
אבוקסיס צריך לתרגם עוד קצת מההחלטות האמיצות שלו לגבי ההרכב גם לתוך סגנון המשחק, ולא לבנות כל כך על אשליית ינואר. עם שי אבוטבול בריא, פחות מנהלי משחק בהרכב, מעט יותר לוחמים מאזנים וגילי ורמוט אחד, אפשר להיאבק על האליפות בליגה העלובה הזו. מכבי תל אביב מנצלת זאת יפה, אז גם הפועל יכולה. אם הפועל תל אביב תמשיך לסגת לאחור במשחקים שלה ותזמין את היריבות להביך אותה, היא לא תהנה מכזה מזל ותמשיך לקשקש על שינוים בחודש ינואר.
2. ראובן עטר צדק כאשר הדיח את יניב קטן לקראת המשחק מול רמת השרון, אבל לא נהג מספיק בחוכמה כדי להסביר זאת. קטן הרי בעונה נוראית וזקוק נואשות לניעור. אלא שעטר משחק עד עתה במחבואים עם האמת. במקום לבוא ולומר את הדברים בפשטות, גם הטיעונים שלו סובלים מחשדנות יתר. כך הפך לו מהלך מתבקש שיכול להכניס תנופה למהלך מלחיץ ומרתיע. החלטה נכונה ולא כזו דרמטית נכנעה לספין תקשורתי שהתבסס לא מעט על הגישה הלא נכונה של עטר וההתעקשות שלו ללכת לבד למערכה, כאילו הוא עדיין מנהיג את מכבי נתניה.
ההתעקשות הזו ללכת לבד היא שיצרה לעטר מציאות שבה יש יותר מדי אנשים במכבי חיפה שהיו כבר שמחים לראות אותו נופל, אנשים ששמחו להפוך את ההחלטה הנכונה שלו לגבי קטן לאמצעי לחץ. את יניב קטן הוא רק צירף לרשימה הארוכה הזו. במציאות כזו, יעקב שחר לא יספק לו רשת ביטחון כמו אלישע לוי, בטח כשמדובר בעונה הראשונה של עטר במכבי חיפה. אפשר לומר ששעון החול של עטר התחיל לעבוד. שחר לא יקריב עוד עונה בשם הסבלנות ההיסטורית שלו עם מאמנים כשיש כל כך הרבה גורמים ממורמרים במועדון. זה יכול להסתיים השבוע ויכול להחזיק בדיוק עוד חודש, אז כבר נשיא מכבי חיפה יעדיף לתת לאחד כמו אריק בנאדו את המפתחות כדי שיבנה את הקבוצה של העונה הבאה שתיכנס לאצטדיון החדש.
לעטר נשאר אולי עוד מעט זמן להבין זאת. עטר הוא עדיין מאמן נהדר שחייב ללמוד מהטעויות שלו במכבי חיפה ולהבין שהממלכה שהיתה לו במכבי נתניה לא מייצגת את מה שקורה באמת ולאן שהוא רוצה להגיע. כאשר עטר נשא את הנאום האופטימי שלו לקראת המשחק ברמת השרון ("נדבר אחרת בעוד חודשיים"), נדמה היה שהוא מבין שעליו לשנות גישה. אבל אז הוא נכנס לאימון וחזר לפזר איומים ולהרתיע עם שינויים. אלו, בסופו של דבר, שוב פעלו נגדו.
המחזור הבא: עירוני קרית שמונה הפועל תל אביב
אנשים מסוגו של ברק בכר הם נכס למועדון. כאשר התמנה למאמן עירוני קרית שמונה מיהרו ללגלג על האמירות שלו לפיהן יהיה מוכן למלא כל תפקיד שאיזי שירצקי יחליט לתת לו בעידן פוסט גילי לנדאו, אבל התנהלות כזו לויאלית מלמדת גם על מערכת בריאה שמורכבת מאנשים בריאים באופיים. ברק בכר הוא בורג מושלם, במובן החיובי וההירואי של המילה. הרעיון של המערכת בקרית שמונה לקדם אותו לעמדת המאמן הוא מעבר למובן. הרצון לגדל מאמן מתוכה אחרי כל ההרפתקאות שלא ענו לשם רן בן שמעון, הצורך במאמן שמכיר את סוד ההצלחה של רן בן שמעון ויכול להחזיר אותו למערכת.
אלא שיש רק בעיה אחת עם בכר: הוא עדיין חסר את האישיות, את הפיגורה, כדי להוציא את העגלה הזו מהבוץ. השחקנים אוהבים אותו, אבל במצבה, קרית שמונה פחות צריכה מאמן כדורגל טוב. היא צריכה כוח מנהיגותי מקצועי שהוא לא רק הבוס שלה מחוץ למגרש. מאמן שיהיה פנים למועדון שמחפש מחדש את דרכו. בכר, על כל הידע שלו בכדורגל, הוא לא כזה. במועדונים שיש להם אישיות מובנית, כמו מכבי חיפה, אפשר ונכון לפעמים לבצע קידומים כאלה. הלוואי שכך זה יהיה בסוף גם עם בכר, שעשוי בדרך לא דרך גם לנצח את הפועל תל אביב. אבל מי שרואה את קרית שמונה בחודשים שקדמו לתיקו המביש מול הפועל רמת גן, מבין שטקטיקה זו הבעיה הכי פחות קשה של הסגל הזה. הסגל הזה זקוק לצעקה שתערער את חדר ההלבשה שלו ודמות שפחות תבין את השחקנים ותתחיל להוביל אותם קדימה.
