למה אני פוחד מהדרבי? קודם כל, כי הפרשנים אומרים שאנחנו פייבוריטים. זה מדאיג אותי, זה מלחיץ אותי, זה מעצבן אותי. רק המחשבה שמישהו במכבי תל אביב יעלה עם קמצוץ של שאננות או ביטחון מופרז, מוציאה אותי מדעתי. מה פייבוריטים? איזה פייבוריטים? מה כבר עשיתם בחיים שלכם שתרגישו פייבוריטים? ניצחתם בעכו? בחייכם. אל תאמינו להם, לכל הרשעים האלה, שמנסים להרדים אתכם ולנחס אתכם. כולה מחזור 8. הם אומרים שמכבי מועמדת לאליפות, רק כדי שאחר כך יתענגו מהנפילה שלה. תבואו צנועים, תבואו נחושים, לא פייבוריטים.
למה אני פוחד מהדרבי? כי אני מסרב להתלהב מהיכולת של מכבי עד עכשיו. בתור פסימיסט חרדתי, אני רואה רק את החולשות והמגבלות. אני רואה שיש למכבי בעיות בהגנה. אני לא סומך על זיו וייני כמגנים, אני פוחד מקרלוס וטיבי כבלמים, בדמיוני אני רואה את דמארי ובן חיים מפרפרים אותם ללא רחמים. אני גם לא אוהב את התלות שלנו באלירן עטר. זו אומנם הקבוצה של אלברמן וראדי (וטוב שכך), אבל עדיין אנחנו תלויים באלירן. ואומנם אלירן הוא גדול, אלירן הוא אליל, אבל איך נאמר זאת בעדינות? הלוואי והיינו תלויים במישהו אחר.
אני מפחד מהדרבי, כי אני שונא דרבים שהפועל מארחת. פשוט שונא את זה. הם לא נעימים לעין. הם מעוררים בי מועקה וחוסר ביטחון. הלוואי והיינו מארחים את כולם. מילא שער 7, מילא שער 5, אבל לראות את שער 13 צבוע באדום, את שער 8 באדום, זה פשוט לא נעים. מה הם עושים שם, בצד שלנו? שיילכו משם. זו תחושה של השתלטות עוינת על הבית שלך. זה מערער אותי. דווקא בבית, במקום שבו אתה אמור להרגיש כל כך בטוח, הם צועקים וצוהלים, פשוט בלתי נסבל. אז אתם, 1,500 אחיי הצהובים שזכו לקנות כרטיס לשער 11, דעו לכם אתם מייצגים את כולנו. אנחנו מאחוריכם. תנו את הנשמה.
למה אני מפחד מהדרבי? כי הפסד הוא הרבה יותר דרמטי מניצחון. ההשפעה של הפסד על החיים שלך היא הרבה יותר קריטית. כשאתה מנצח, אתה חוגג, אתה מאושר, אבל זה עובר אחרי יומיים. כשאתה מפסיד, זה פשוט לא עוזב אותך. זה לא עובר. ימים שלמים אחר כך אתה מתענה, מסתובב עם הראש באדמה, שבור לחלוטין, חסר תקווה, איש ממורמר. איך בנוסף לכל הבעיות שיש לי בחיים, עכשיו גם זה נפל עליי? עד מתי אלוהים, כמה אפשר?
אני מפחד מהדרבי כי אני מבין את ההשלכות שלו. אנחנו שומעים את הקולות שכבר מכתירים את מכבי, אנחנו רואים את הבעיות של היריבות, אבל יודעים שאחרי הכל - זאת מכבי. עם כל הכבוד להשפעה של ג'ורדי ואוסקר, יש פה היסטוריה, והיא חזקה יותר. הכל אצלנו מאוד עדין ושביר. הכל יכול להשתנות ברגע, ודרבי זה הרגע הזה. הפסד בדרבי יכול להרוס הכל. לעצור את התנופה. לשבור את המומנטום. לפורר את התלכיד. הפסד בדרבי הורס את החיבור בין הקבוצה לאוהדים. כי אחרי הפסד בדרבי, אתה לא סולח לשחקנים. אתה לא מבין איך הם מנצחים את עכו, אבל מרשים לעצמם להפסיד במשחק הכי חשוב. מבחינת מכבי, זה באמת משחק גורלי. איך אפשר שלא לפחד?
בסופו של דבר, יותר משאני מפחד מהדרבי, אני מפחד מהפחד עצמו. אני לא מבין למה זה כל כך מטריד אותי. בכל זאת, אני כבר איש מבוגר. כבר אמור לקבל פרופורציות. יש דברים הרבה יותר חשובים בעולם. עוולות חברתיות, בחירות לממשלה, אלימות ברחובות. ואני? רק חושב על הדרבי. זה מביך. כמו קלישאה של ניק הורנבי, יושב מהורהר עם הבת זוג במסעדה, היא שואלת למה אני שקט, ועל מה אני חושב, ובמקום להגיד לה את האמת (שאני למעשה מנסה לשחזר את שמות כל הבלמים של הפועל שכבשו נגדנו בנגיחה) אני ממציא משהו. מפחיד אותי כמה שזה מטריד אותי.
אני מפחד מהדרבי כי אני בן אדם רגיש. קל לשבור אותי. אני יכול להיתקל באינטרנט בסרטון של אוהדי סן לורנצו שרים, ולקבל צמרמורת בכל הגוף. אני רואה את רוד סטיוארט מזיל דמעה בניצחון של סלטיק, ובוכה יחד איתו. סערת הרגשות הזאת לא טובה לי ללב. בגלל זה אני כבר שנים לא הולך לדרבים, משתדל שלא לראות בטלוויזיה, הכל כדי לא להתמודד עם הסיוט הזה. זה פשוט עוצמתי מדי. קשה להתמודד עם חוויה שאתה יודע מראש שהיא תסתיים או בשמחה מטורפת, או בדיכאון קורע לב. או בחגיגה והילולה, או במרמור ומפח נפש. הפער הזה, בין השמחה שלנו לשמחה שלהם, הוא בלתי נסבל. אז למה, לעזאזל, למה אני לא מוכן להסתפק בתיקו? קדימה אריות.