1.התחושה הראשונה שלי כששמעתי על הטרייד של הארדן הייתה אכזבה. אחת הקבוצות הטובות בליגה, קבוצה שקשה לא להיות בעדה ובעד מה שהיא מייצגת מול שאר הגדולות, נחלשה מאוד. אי אפשר להתחמק מזה - הוויתור על הארדן הוא פגיעה משמעותית בקבוצה הנהדרת הזאת. עד הגמר, קבלת ההחלטות שלו הייתה הטובה בקבוצה ומהטובות בליגה. הוא עשה הכל ברמה גבוהה, שיפר את השחקנים סביבו והשתלט על המאני טיים של משחקי פלייאוף מול היריבות המנוסות ביותר. הוא עשה את כל זה בשנה השלישית שלו בליגה והראשונה בה הרוויח את מעמד הכוכב השלישי בקבוצה. ראיתי לא מעט אוהדים ופרשנים שמזלזלים בו ובחשיבות שלו, אבל על האיכות שלו יהיה קשה מאוד לפצות בעזרת כמות.
אך עוד יותר מוויתור על שחקן מסוים, זהו ויתור על הקבוצה המסוימת. הנהלת OKC משדרת לשחקנים שנשארו, שבזמן שהיריבות מתחמשות הם יצטרכו להסתדר עם אלתורים ותמרונים. זאת לא הגישה שמובילה לאמונה ביכולת לזכות באליפות. קשה מאוד להעריך כרגע מה תהיה ההשפעה הפסיכולוגית של המהלך על הקבוצה בעתיד הקרוב והרחוק, לא כדאי לפסול את האפשרות שההשפעה הזאת תהיה לא פחות משמעותית מהמקצועית.
2. התחושה השנייה הייתה כעס. בהחלטה על הטרייד נלקחו בחשבון גורמים רבים, אבל אף אחד לא חשב לרגע על הגורם שרק בזכותו נער בן 23 מתלבט אם לקבל הצעה של 54 מיליון דולר ל-4 שנים - קהל אוהדי ה-NBA, אנחנו. אלה שעוקבים אחרי הליגה בטוב וברע, שראו עשרות מנהלים גרועים, מאמנים מקובעים, שחקנים מפונקים וקבוצות חסרות הגיון ומוכנים לספוג את כל זה בשביל אותם רגעים בודדים בהם הכל מתחבר. תופעה כמו אוקלהומה סיטי ת'אנדר של השנים האחרונות יש פעם-פעמיים בדור - קבוצה שנבנתה מלמטה, שמנוהלת נפלא, שמציגה שלב אבולוציוני חדש בליגה מבחינת כישרון ואתלטיות. בגלל קבוצות כאלה אנחנו אוהבים את המשחק הזה. הגיע לנו לראות כמה רחוק הפרויקט הזה מסוגל להגיע, הגיע לנו למצות את היריבות של OKC עם מיאמי. אני לא טוען ששחקנים ובעלים צריכים להתעלם משיקולים כלכליים בשביל השיקול ההיסטורי, אלא שבמקרה הזה היה מספיק מקום להתגמש בלי שהקבוצה המבטיחה בליגה תצטרך לוותר על אחת מאבני היסוד שלה.
על מי הכעס? קודם כל על הארדן, שהוכיח שהוא מהג'ו ג'ונסונים ולא מהג'ינובילים. הוא ויתר על להיות חלק ממשהו גדול ולהרוויח המון כסף כדי להוביל משהו שעשוי להתפתח ללא רע ולהרוויח ממש המון כסף (הוא יחתום בקרוב על חוזה לחמש שנים ביוסטון). הייתי בטוח שברגע האמת הוא יבחר בקבוצה, שהדבר המיוחד שהתפתח שם ישכנע אותו. גם על פרסטי, שהתעקש לשמור על עקרונות ועל תדמית במקום בו התוצאה הסופית חשובה יותר מהעיקרון. הוא היה צריך לתת להארדן לישון על זה כמה ימים, להגיע לאימונים, להסתכל לדוראנט ו-ווסטברוק בעיניים, לא הייתה סיבה שהוא יקבל את ההחלטה באותו הרגע. קשה שלא לכעוס גם על קליי בנט, שגנב את הקבוצה מהשוק הבינוני של סיאטל, העביר אותה לעיר שלו עם השוק הפצפון שלה ועכשיו כפה מהלך של חיסכון כלכלי לא מעט בגלל השוק הקטן הזה. סוג של החטא ועונשו.
3. עניין השווקים שווה נקודה בפני עצמה, בה בנט הוא שולי לתמונה הגדולה. טום הברסטרו מ-ESPN הציג נתון, שדומים לו ראיתי גם במקומות אחרים, לפיו ההכנסות של הלייקרס מזכויות שידור הן של 250 מיליון דולר לעונה בעוד ההכנסות של OKC הן 15 מיליון דולר. אם אלה המספרים, לא ברור מה גרם למישהו לחשוב שהמיסוי הפרוגרסיבי בהסכם החדש יתרום לשוויוניות. למה שללייקרס יפריע לתת לדוויט הווארד חוזה מקסימום ולהגיע לסך משכורות שיחד עם המיסים יתקרב ל-150 מיליון דולר לעונה, אם הם עדיין מרוויחים כמעט פי 2 רק מזכויות שידור?
האפשרות שהזכרתי בכתבת פתיחת העונה של OKC הפכה למציאות - ההשפעה הרצינית הראשונה של שיטת המיסוי החדשה היא פגיעה משמעותית בקבוצת השוק הקטן היחידה שמסוגלת להתמודד על אליפות. זאת לא נורת אזהרה לגבי סכנה קרבה, זה האסון שכבר התרחש. ממש לא לכך התכוונו המשוררים, אבל עכשיו הם תקועים עם התוצר שלהם לשנים הבאות. כמו ברוב המקומות האחרים, גם ל-NBA אין כרגע תשובה לפערים התופחים ולסכומים האסטרונומיים שמסתובבים בפסגה ומתעלמים מכל מגבלה כלכלית. במצב כזה עדיף לבטל בכלל את המיסים, אפשר לחשוב שוב גם על תקרה קשיחה אבל היא לא הייתה עוזרת ל-OKC לשמור על הארדן אלא מוודאת שגם האחרות ייחלשו.
4. אם בוחנים את הטרייד עצמו, מתוך נתון שהארדן לא יתפשר על פחות ממקסימום ואוקלהומה סיטי לא יכולה לתת לו את זה, קשה למצוא פגם במהלך. זה היה נכון מבחינת פרסטי לעשות זאת עכשיו, אם הוא היה מחכה לטרייד דד-ליין קבוצות היו מבינות שהוא נואש ולחיץ, הן היו צריכות לקחת הימור כי לא הייתה להן אפשרות להאריך את החוזה של הארדן באופן מידי וההשפעה הפסיכולוגית על המשך העונה הייתה הרסנית. היה נכון מבחינתו גם לפנות ליוסטון עמוסת הרוקיס ובחירות הדראפט, מאחר שחוזי רוקי הם הדרך הטובה ביותר לשלב בין רוטציה רחבה לגמישות כלכלית. אל ששת השחקנים המרכזיים בקבוצה (דוראנט, ווסטברוק, איבקה, פרקינס, ספולושה וקוליסון) יצטרפו מהעונה הבאה ג'רמי לאמב, פרי ג'ונס ועוד חמש בחירות דראפט במהלך השנתיים הבאות, שתיים מהן צפויות להיות בעשירייה השנייה. מספיק ששלושה משבעת הצעירים יהפכו לשחקני רוטציה טובים כדי ש-OKC תישאר קבוצה טובה ועמוקה לשנים הקרובות בלי לשלם מיסים, בלי להצטרך לוותר על חתיכה נוספת בפאזל ואפילו עם מספיק מקום להחתים שחקן על ה-MLE המלא באחד מהקיצים.
אפקט צדדי של הטרייד הוא שנצטרך להתעניין בקווין מרטין. עד כה נדמה היה שמרטין ומאבקי אליפות נעים על קווים מקבילים נטולי עניין אחד בשני, אבל עכשיו הוא הופך לשחקן משמעותי בקונטנדרית לעונה הקרובה. כשהוא בריא, הוא אחד מיצרני הנקודות הטובים ב-NBA עם השילוב היעיל במיוחד בין הרבה שלשות להרבה הליכות לקו העונשין באחוזים מעולים. האם הוא יצליח להביא לידי ביטוי את היכולת הזאת באופן שיתרום לקבוצה רצינית ולא רק לסטטיסטיקה שלו? האם הוא יצליח לשחק עם ווסטברוק באותה חמישייה בלי שלסקוט ברוקס ייצא עשן מהאוזניים? אם התשובות יהיו כן ויתברר שהוא נהנה מהסיטואציה החדשה, הוא עשוי להיות זה שיקבל את ה-MLE הזה. אם התשובות יהיו לא, אז העונה הזאת די אבודה והוא יהיה בעיקר חוזה גמור.
5. בצד השני של הטרייד מחכה ג'נרל מנג'ר שבשבוע הקרוב יהיה עסוק בעיקר בלהגיד "אמרתי לכם" לכל מי שהוא פוגש. דריל מורי אסף נכסים לטרייד הרבה יותר מאשר בנה קבוצת כדורסל פשוט כי הוא חיכה לטריידים הנכונים ולא היה מוכן להתפשר על פחות. את פאו גאסול טרפדו לו ודוויט לא באמת התכוון להגיע, אז הוא חיכה בסבלנות לשחקן הנחשק ביותר שהיה לו סיכוי להשיג. לא מסתובבים בליגה יותר מדי שחקנים צעירים עם פוטנציאל אמיתי להיות פרנצ'ייז פלייר של קבוצה רצינית, מורי הצליח לשים את היד על האחד שכן הסתובב.
הארדן יחבור לקו אחורי מרתק עם ג'רמי לין, שמצליח להיות בו זמנית השחקן הכי אוברייטד והכי אנדרייטד בליגה. יחד עם הרוקי עמוס הכישרון והפרעות החרדה רויס וויט והשאלה האם עומר אסיק הוא עוגן הגנתי או סתם עמוד שלוקח ריבאונדים, יוסטון תיאבק עם מינסוטה על תואר הקבוצה המסקרנת בליגה. יש שם עדיין מספיק חומר טוב כדי להשיג עוד איזה ג'וש סמית', אך גם בלי החתמה נוספת זו קבוצה שיכולה להתארגן לקראת עתיד מבטיח ואולי להתחיל להפתיע כבר השנה.