היה בהפסד לרוסיה משהו מאוד מפכח. לא סטירה לפנים, לא דלי של מים קרים, אלא התעוררות איטית, כמעט שלווה. בהתחלה זה גרם לכעס ותסכול, מהר מאוד זה הפך לעצב. התבוסה הזאת נעשתה בכזו קלילות, בכזו טבעיות, שאחריה קשה לכעוס. אתה לא רוצה לצעוק ולקלל, אלא פשוט לעצור שנייה, לשבת בשקט ולחשוב, להתחיל מהתחלה. זה היה מהרגעים האלה בחיים בהם הכל לפתע מתבהר לך, ואתה מרגיש שהיית עיוור. זו לא הייתה מהלומה, פשוט לרגע אחד הרכיבו לנו משקפיים.
בתור חובב כדורגל ישראלי, המשחק הזה שבר אותי. קשה להשלים עם העובדה שזו קבוצת הכדורגל הכי טובה שמדינת ישראל יכולה להעמיד. הקלות שבה רוסיה השיגה את הניצחון הייתה פשוט משפילה. כמעט כל מהלך של הנבחרת היה מביך. לא עוד סתם אכזבה, אלא פשוט עליבות. וזה לא שחשבנו שאנחנו כאלה טובים. בכל שנה הציפיות יורדות, הלעג רק מתגבר, הפערים מהכדורגל האמיתי רק גדלים. ועדיין, למרות הציפיות הנמוכות, אכזבה. תחשבו כמה קשה זה לאכזב את המאוכזבים.
לא הוגן לצפות מהתקשורת ברגעים כאלה לשמור על קור רוח ולהימנע מהתלהמויות, במיוחד בימינו. המתקפה על הנבחרת הייתה מוצדקת ובלתי נמנעת. ובכל זאת, עברו כמה ימים, הסערה מעט שככה, ואפשר קצת להירגע. זה הזמן לקחת נשימה ארוכה, לשאוף את הפיח עמוק לריאות, ולהצהיר: רבותיי, המצב לא כזה גרוע. לא צריך לסגור את העסק. לא צריך להשתגע. לא הכל חרא.
עדיף להפסיד לאסטוניה?
למשל, איתי שכטר. לא יעזור כלום, לא תצליחו לשכנע אותי שהוא לא שחקן טוב. אני זוכר אותו מפרפר את ההגנה של המבורג בליגה האירופית. אני זוכר בלמים מצוינים, שחקנים בכירים באירופה, שלא הצליחו להתמודד עם המהירות והטכניקה שלו. גם ביברס נאתכו כדורגלן מצוין. הוא שחקן בולט בליגה הרוסית, משתלב היטב עם כל אלה שחיסלו את ישראל ביום שלישי. נבחרת פולין, שבוודאי מנצחת את ישראל, רצתה מאוד את מאור מליקסון רק לפני שנה. תומר חמד כבר כבש העונה שלושה שערים באחת הליגות הטובות בעולם. ראיתי בחיי לא מעט משחקים טובים של בירם כיאל, וגם רפאלוב מצליח יפה בבלגיה. אל תגידו לי שאין פה כדורגל.
נכון, שכטר היה חלש מאוד נגד אזרבייג'אן ורוסיה. נאתכו לא הורגש. חמד לא תרם. גם שחקנים לא רעים כמו בניון או ורמוט לא תפקדו. היה הרכב גרוע. אף אחד לא בכושר. סבלנו משילוב של נסיבות, תזמון גרוע, והיסטריה של אלי גוטמן, הפאניקיסט הידוע. ברור שהבעיות עמוקות. מיטב שחקנינו יוצאים לליגות בינוניות בשביל לגמור את הקריירה. סוכנים ממולחים ואינטרסנטים גורמים להם נזק. חוץ מזה, ההגנה זוועתית. מביך שיואב זיו הוא המגן השמאלי הכי טוב שיש להציע. עצוב שאין בלמים טובים יותר מבן חיים וטיבי. הכל מדכא והמצב מדאיג. ועדיין. תרגיעו.
הביקורת על הכדורגל הישראלי נאמרת לפעמים בכזו מרירות ועגמומיות, שניתן לחשוב שהאכזבה היא הפתעה. יותר מזה, כאילו היא מנוגדת למסורת של הענף. יותר מזה, כאילו בכל שאר ענפי הספורט ישראל רושמת הצלחות, ורק הכדורגל המעפאן הזה מבייש אותנו שוב ושוב. אז רק עדכון לחובבי הכדורסל שבינינו: הפסד בבית לאסטוניה חמור בהרבה מההפסד לרוסיה. עדכון לחובבי הטניס: המצב של שחר פאר ודודי סלע לא מזהיר. עדכון לחובבי האתלטיקה: אין פה. תזכורת ממאזן המדליות באולימפיאדה: אפס.
יש הידרדרות במספר הצופים במגרשים, הרייטינג צונח, ועדיין - אין שום ענף ספורט מקומי שמעורר עניין כמו הכדורגל. מכבי תל אביב בכדורסל היא הצלחה יוצאת דופן, אבל אין טעם להרחיב על המצב של שאר הקבוצות בליגה. המאבקים של קופל ושרף היו לא פחות מכוערים מרוב מעלליו של חלובה. ספק אם הרייטינג של נבחרת הדייויס מדגדג את זה של הפועל באר שבע. נסו לדמיין גוף תקשורת שמדווח על ספורט ובוחר להתעלם מהכדורגל הישראלי. מבחינה מסחרית, אין לו סיכוי.
כן, אני מנסה להגן על הכדורגל. לא בגלל שזו הפרנסה שלי, אלא בגלל הדאגה לענף והקשר הרגשי אליו. הרבה לפני שהייתי עיתונאי, הלכתי למגרשים. לא במקרה זה כל כך מהנה לרדת על הכדורגל הישראלי. כל שאר הענפים המקומיים פשוט לא מצליחים לעורר אמוציות. אני יכול לראות בלילות NBA ולהתמוגג מפוטבול, להתפעל מאנדי מארי ולהריע לסרינה, אבל עדיין, אחרי הכל, אם יש ספורטאים שמדירים שינה מעיניי, אלה רק הכדורגלנים הבינוניים של הקבוצה שלי. עדיין, למרות הכל, אין לזה תחליף. הלוואי והיה. אבל אין.