תתעוררו, תעצרו, תסתכלו במראה. הנבחרת בושה, המאמן ביזיון, השחקנים עלובים... יכול להיות שכל מה שנאמר או נרמז בימים האחרונים על הכדורגל הישראלי נכון, כנראה שכן. אלא שכאן מגיע האבסורד. תראו מי אומר את כל הדברים הללו.
מוטב יהיה אם התקשורת שעוסקת בכדורגל הישראלי, תבין שהיא לא מסקרת את הבעיה, אלא שהיא חלק גדול ממנה. הזרקנות, החפיפניקיות, הערסיות, הבינוניות של הכדורגלן הישראלי, לא שונה במאום מהזרקנות, החפיפניקיות, הערסיות והבינוניות של עיתונאי ופרשני הכדורגל הישראלי.
העולם האוטופי בו נבחרת ישראל בכדורגל היא אימפריה, הוא אותו עולם אוטופי בו שלמה שרף למשל, הוא לא פרשן כדורגל בכיר. כי עולם בו הכדורגל באמת נראה ומריח טוב, לא היה מרשה לאדם כמו שלמה שרף להשמיע קול מלכתחילה. כי כמאמן הנבחרת הוא ספג חמישיות מאוסטריה, שבדיה ודנמרק והפסיד לפינלנד בבית, כי הוא זרק שוער בשידור חי, כי הוא לא מראה כבוד בסיסי לבני אדם או למקצוע.
שרף הוא רק דוגמה אחת לעשרות עיתונאים, פרשנים, בלוגרים ופובליציסטים, שיכולים להיות עיתונאים, פרשנים, בלוגרים ופובליציסטים רק במקום בו הכדורגל הוא באותה רמה שלהם. זה סיפור של ביצה ותרנגולת. מה היה פה קודם? כדורגל מסריח או תקשורת כדורגל מצחינה? אייל ברקוביץ' הכדורגלן שקרא לשופט "בן זונה", או אייל ברקוביץ' הפרשן שדרש מקצוענות? התשובה תישאר להיסטוריונים, אבל דבר אחד ברור - הקו בין כולם ישר.
מה ההבדל בין ההתבהמות וההתלהמות של אוהדים ביציעים, לבין ההתבהמות וההתלהמות בחלק מתכניות האולפן של ערוץ הספורט?
מה ההבדל בין כדורגלן שמסמס לעיתונאי מאסיפת קבוצה, לעיתונאי שמתקשר לכדורגלנים, מקלל אותם ומאיים עליהם לבל "יתנו ידיעות" למתחרים שלו?
מה ההבדל בין מאמן ישראלי חפיפניק, לעיתונאי שזורק לאוויר: "אני לא מכיר את באטה בוריסוב, אבל קרית שמונה בטוח עוברת אותם!"?
מה ההבדל בין מאמן נוער שמעלה בהרכב שחקן רק בגלל שהוא בנו של עובד עירייה, לפרשן שטוען ש"זה בסדר גמור שניר ארקין יחליט שאח שלו יעמוד בשער של הפועל רמת גן. זו הקבוצה שלו"?
מה ההבדל בין ההתנהגות של אבי לוזון אחרי ירידת מכבי פתח תקוה לליגה הלאומית, להתנהגות של המגישים והאורחים בחלק מתכניות הרדיו הספורטיביות?
מה ההבדל בין כדורגלן ישראלי שבורח מליגה אירופאית אחרי כמה חודשים, לתקשורת שמקבלת את פניהם של שחקנים זרים עם כתבות רקע שהופכות אותם לפלופ עוד לפני שהם החתימו דרכון בנתב"ג?
תקשורת הספורט שעוסקת בכדורגל הישראלי עלובה ומושתנת בדיוק כמו מושא הסיקור שלה. לא מילימטר יותר ולא מילימטר פחות. הנבחרת חרא, המאמן חרא, השחקנים חרא, ההתאחדות חרא, הכל נכון, אבל כדאי שהעיתונאים והפרשנים יתעוררו, יסתכלו במראה ויבינו: גם אנחנו חרא.