באופן לחלוטין בלתי צפוי, מסתבר שנבחרת סרביה הייתה היריבה הנכונה, בזמן הנכון, עבור נבחרת ישראל. במקום להתמודד עם הקשיים המובנים בלהיות פייבוריטית מול נבחרות כמו אסטוניה, מצאה עצמה הנבחרת בפוזיציה נוחה של גב לקיר, מול יריבה עדיפה על הנייר, במשחק החזרה לנוקיה. כמו אנדרדוג מובהק שמגיע למשחק עונה, הנבחרת עשתה מספר התאמות נדרשות. ראשית, צמצום הרוטציה לשבעה שחקנים. שנית, מתן פתרונות טקטיים הגנתיים רלוונטיים ליריבה במקום להיצמד לשיטה מובנית.
במסגרת ההכנה של שיבק ועוזריו למשחק, אפשר להניח שכאב הראש המרכזי נגע לבעיית המיסמאץ' המובנה של אלכס טיוס על קרסטיץ'. טיוס מתקשה לשמור על שחקני פנים פיזיים ומעדיף להגיע ממצבי עזרה. באוניברסיטת פלורידה, הרחיקו את טיוס מכל התמודדות מול סנטרים יריבים והשאירו את העבודה לבחירת דראפט בשם ורנון מאקלין. באשדוד, הפתרון המקובל היה להשאיר את העבודה לגור אריה ודאנקן.
כשהאלטרנטיבה ההגנתית לשמירה על הביג מן היריב היא ליאור אליהו, אי אפשר להחליף את הציוות ההגנתי, כך ששיבק ושות' נאלצו להגיע עם פתרונות קבוצתיים. פתרון אחד הוא הגנה אזורית, בו הנבחרת השתמשה מעט בשלבים הראשונים של המשחק. הבעיה עם פתרון כזה הוא שגם הוא מותיר את טיוס באמצע הרחבה ועדיין מול קרסטיץ'.
פתרון שני הוא לשמור אישית עם עזרה אגרסיבית בתוך הצבע, תוך הימור על הזריקה מבחוץ של הסרבים. כאן גם צריך להחליט על מי מהמרים ועל מי לא. חמש דקות ומעלה בתוך המשחק, הבעיה הפכה ליתרון. הנבחרת הביאה עזרה אגרסיבית לטיוס בצבע והשאירה את הפורוורדים של סרביה לזרוק ללא הפרעה. בייליצה וסבאנוביץ' החטיאו וההימור השתלם בגדול, כשהנבחרת מטיילת לנקודות קלות במשחק מעבר מול הירידה העצלה להגנה של הסרבים.
הסרבים, מצד שני, נכנעו למספר קלישאות של פייבוריטים. האחת רוטציה של 12 שחקנים, כש-11 מהם משחקים 10 דקות ומעלה. אפשר לטעון ובמידה לא מועטה של צדק שבמשחק שכזה, כשלא מעט שחקנים סרבים פשוט לא מופיעים, אין ברירה אלא לזרוק הכל על הפרקט. מצד שני, גם אחרי שאיבקוביץ' מצא בסופו של יום את הקו הקדמי המתאים למשחק הזה, עם ארצג ומאצ'באן, הרי שבאמצע הרבע הרביעי הוא נכנע לקלישאה המוכרת של "ללכת עם כוכבים" והחזיר את קרסטיץ' במקום ארצג.
לפעמים קלישאות מוכיחות את עצמן. במשחק הזה לא.
התוצאה הסופית של כל זה היתה אחת ההצגות הגדולות ביותר של נבחרת ישראל לאורך הרבה מאוד שנים. עומרי כספי, אשר מתמודד עם טענות חוזרת בקשר לאי ההתאמה בין מידת המרכזיות שלו בנבחרת לבין תכונותיו כשחקן משלים, נראה פתאום כמו גו-טו-גאי לכל דבר ועניין.
כספי נאלץ להתמודד בנבחרת עם רמת ציפיות בלתי סבירה. מצד אחד, מדובר בשחקן בעל פוטנציאל להיות השחקן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים. מצד שני, מאז שסיים את תקופתו בנבחרות הצעירות, קשה להיזכר בקבוצות בהן הוא שימש כשחקן ההתקפה המרכזי. כספי השתלט על הנישה של השחקן המשלים, שחקן האנרגיה חסר הפחד ומלא הבטחון. גו-טו-גאי? זה כבר היה התפקיד של הזרים (בגליל ומכבי תל אביב) או של שחקני הפרנצ'ייז ב-NBA.
אלא שכספי נהנה מטבעו להתמודד עם רמת ציפיות, וכבר הוכיח לנו בעבר שיש בו תמיד את היכולת להראות לנו משהו שאנחנו לא יודעים לגביו. כספי מתנהג ומתנהל כמי שמאמין שתפקיד השחקן המרכזי מתאים לו. לפחות לפי ההופעה מול סרביה, יש לו על מה להסתמך.
ביום חמישי חוזרים למציאות מול מונטנגרו. יכול להיות שהמיקום של היריבה בראש טבלת הבית יעזור לנבחרת לחזור למוד של האנדרדוג. נקווה, כי מול סרביה זה עבד.
