לפיינל פור היורוליג בשנת 2005 הגיעה צסק"א מוסקבה כפייבוריטית ברורה לזכות בכל הקופה. לא זו בלבד שהקבוצה הרוסית אירחה את האירוע באולמה הביתי במוסקבה, אלא שבמהלך העונה היא דרסה כל יריבה אשר נקרתה בדרכה. את השלבים המוקדמים יותר סיימו הרוסים במאזן של 19 ניצחונות לעומת הפסד בודד, שגם לו לא הייתה משמעות גדולה מדי בטופ 16. במרבית משחקיה היא הביסה את יריבותיה בנקל, אך בסופו של דבר, כזכור, צסק"א עמוסת הכוכבים קרסה תחת הציפיות והוכתה בתדהמה כאשר טאו ויטוריה (קאחה לבוראל בשמה הנוכחי) ניצחה אותה 78:85 והשאירה אותה מחוץ לגמר.
חיצי הביקורת הופנו, ולא בפעם הראשונה, הישר לעברו של דושאן איבקוביץ', מאמן הקבוצה דאז, שבמשך שלוש שנים בהן אימן את הקבוצה כשל בלהוליך אותה לזכייה ביורוליג. אותה מנגינה ישנה נושנה נוגנה, ואותן המנטרות חזרו על עצמן. שיאו של איבקוביץ' מאחוריו, זמנו עבר, נטען נגדו. במיוחד עבור המאורע הוצאה מהבוידעם טענה נוספת, שגרסה כי איבקוביץ', המשתייך לדור המאמנים הוותיק, גם הוא לא ביצע את ההתאמות הדרושות לכדורסל המודרני באירופה, ובפרט לשעון 24 השניות שהוחל ביבשת הישנה גם כן.
שבע שנים לאחר אותו הפסד זכור לבאסקים, הטענות כנגד המאמן הסרבי, שבנקודת הזמן ההיא נראו הגיוניות, הפכו למגוחכות. איבקוביץ', שמסתובב ביבשת כמאמן כבר מסוף שנות השבעים, זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת. הצלחותיו עם נבחרת סרביה, ובעיקר, איך לא, השנה החלומית עם אולימפיאקוס בעונה החולפת, שכללה זכיות מדהימות ביורוליג ובליגה היוונית, הוכיחו לכל מי שביקש להספיד אותו, פעם נוספת, צריך לומר, כי בהחלט עוד לא אבד עליו הכלח. זאת ועוד: איבקוביץ' עשה זאת בסטייל, כשהגיע להישגים נאים זמן ששם מבטחו בשחקנים צעירים במיוחד, דבר שאיננו מאוד נפוץ בכדורסל האירופאי בדרך כלל. כשהוא מתקרב לעשור השביעי בחייו, נדמה שאיבקוביץ' מתחיל להוריד הילוך בכל הקשור לעבודתו כמאמן, זאת לאחר שהודיע רק הקיץ על עזיבתו את אולימפיאקוס, בשל רצונו להתמקד במשרתו בנבחרת סרביה ולהפחית את הלחץ הפיסי והמנטלי שנשא על כתפיו הדואבות. אז מיהו המאמן שיעמוד מאחורי הקווים מול אריק שיבק ונבחרת ישראל בהיכל נוקיה הערב? ומדוע נדמה כי על פי רוב, הוא לא נמנה בשורה אחת עם מאמני על אחרים באירופה, דוגמת ז'ליקו אוברדוביץ' או אטורה מסינה?
האיש שביצע מהפכה
ככדורסלן פעיל, דושאן איבקוביץ' לא בלט יתר על המידה. הוא החל את הקריירה בסוף שנות החמישים והעביר את כולה בקבוצה אחת, רדניצ'קי הקטנה, מסרביה כמובן. כבר בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בפרטיזן בלגרד, הוא זכה בגביע קוראץ', כמו גם באליפות יוגוסלביה, תואר נחשב יותר אז, כפי שאפשר לנחש, בהשוואה להיום. הוא עזב את סרביה לאריס סלוניקי בעקבות הרצון לחיות באקלים נוח יותר, בעקבות מחלת האסטמה הכרונית בה לקה בנו, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. מעבר לעובדה שהביא קבוצות אולימפיאקוס, פאוק וא.א.ק אתונה לעונות שיא, איבקוביץ' השתקע במדינה ולמעשה מבלה בה זמן רב שם עד היום, בבית שהקים בפיראוס. יחד עם זאת, הישגיו הגדולים באמת היו בקדנציה הקודמת שלו כמאמן נבחרת יוגוסלביה. בין השנים 1988-1996 זכה עימה בשלוש מדליות זהב ביורו באסקט, בזהב באליפות העולם וכן בשתי מדליות כסף אולימפיות.
לנבחרת סרביה בגלגולה הנוכחי הגיע איבקוביץ' בשנת 2008, לאחר שנקרא לדגל עקב מצב חירום. הסרבים כשלו פעם אחר פעם בטורנירים השונים, ומלחמות אגו ומשמעת מצד השחקנים העיבו על היסטוריה מוצלחת שלמה, וגרמו לעתיד להיראות עגום. אלא שעם הגיעו של "דודה", הוא ביצע מהפכה של ממש. "כשהוא מונה למאמן הנבחרת ב-2008, הוא אמר לי משפט גדול. הוא אמר שאצלו לא יגיע לנבחרת כל אחד שירצה, אלא מעתה ואילך הוא יבחר את השחקנים", נזכר צביקה שרף. "הוא עשה מהלך ו-וויתר על כל הכוכבים הגדולים כביכול של הנבחרת, כמו דרקו מיליצ'יץ', איגור ראקוצ'ביץ' או מרקו יאריץ'. הוא מחק אותם מהתוכניות ובנה דבר חדש לגמרי על בסיס אחר, של שחקנים צעירים ומחויבים הרבה יותר לנבחרת". ניקוי האורווה שביצע והיה נראה כמהלך שכרוך בסיכון בדרגה גבוהה השתלם לו במהרה, כשביורובאסקט 2009 הפתיעה חבורות הינוקות הסרבית והגיעה עד לגמר, שם נעצרה על ידי ספרד.
דרכו של איבקוביץ' מייצגת נאמנה את הדוקטרינה הסרבית בכל הקשור לפיתוח ועבודה עם כישרונות צעירים. בסרביה לא חוששים להעניק הזדמנויות רבות לשחקנים צעירים בקבוצות ואפילו בנבחרת, בעוד שבישראל השחקן הצעיר בקושי זוכה לדקות משחק בליגת העל, המוצפת בשחקנים זרים ועוברת תהליך מובהק של אמריקניזציה. "איבקוביץ' מאז ומתמיד הלך בקו הזה, והעניק אשראי רב לשחקנים צעירים", קובע העיתונאי היווני אריס ברקאס. "הוא היה הראשון שהפך את תיאו פפאלוקאס לשחקן הגדול שהוא, הראשון ששם לו את המפתחות בידיים. בא.א.ק אתונה, עוד בשנת 2000, הוא לא חשש לתת במה גדולה לשחקנים שרק עלו מהנוער כמו ניקוס זיסיס ויאניס בורוסיס. כמובן שאותו דבר היה גם עם אולימפיאקוס אשתקד, עם מנצאריס, סלוקאס ופפאדופולוס. זה משהו שלא השתנה אצלו אף פעם, הוא בונה את הקבוצות שלו סביב שניים-שלושה שחקנים וותיקים עליהם הוא סומך, ובנוסף דוחף צעירים קדימה".
למרות כל האמור, נדמה כי תהליך התפתחותם של השחקנים הצעירים עליהם בנה איבקוביץ' מלכתחילה נתקע בדרך, במידה מסוימת. הדבר אמור בעיקר בנוגע לגארדים בנבחרת, אך הקריירה של שחקנים רבים מדי בסגל, כמו נוביצה וליצ'קוביץ' (שלא נכלל בסגל למוקדמות כעת) מילנקו טפיץ' או מרקו קשלי, נותרה באותה נקודה, שלא לומר הלכה אחורה. עניין זה קיבל משנה תוקף כשסרביה כשלה להשיג מקום באולימפיאדת לונדון, לאחר טורניר יורובאסקט ב-2011, בו סיימה במקום השמיני בלבד. איבקוביץ' המשיך בנבחרת, למרות הכישלון, ונראה כי הוא כבר מכשיר כבר מעכשיו דור נוסף של שחקנים צעירים יותר. "בעקבות היכולת החלשה של שאר הגארדים, הנבחרת שלנו תלויה מאוד, אולי תלויה מדי, במילוש תאודוסיץ'", אומר העיתונאי הסרבי זוראן פופוביץ'. "איבקוביץ' כבר מנסה למצוא פיתרונות ולהכשיר גארדים צעירים אפילו יותר, כמו נמניה נדוביץ', שלא הרבה לשחק בכוכב האדום בלגרד, או דנילו אנג'ושיץ' מפרטיזן".
התלמיד אכן עולה על רבו?
אז מהו מעמדו האמיתי של איבקוביץ' באירופה כיום? נדמה כי עדיין רוחשים ביבשת כבוד רב יותר לאטורה מסינה או לז'ליקו אוברדוביץ', שעבורו איבקוביץ' שימש כמנטור, וממנו ינק למעשה את יכולות האימון. צביקה שרף בטוח שהסדר צריך להיות אחר: "אני טוען שאיבקוביץ' הוא המאמן הכי טוב באירופה בעשרים השנים האחרונות. בניגוד לאחרים, הוא לא תמיד היה בקבוצות הכי גדולות. בצסק"א הוא אולי לא זכה ביורוליג, אבל הוא היה זה שהניח את היסודות לאטורה מסינה, והפך אותה מקבוצה רוסית וקצת מיושנת לקבוצה מודרנית עם זרים כשחקני מפתח. הוא יודע הכי טוב איך לא לתת לכוכבים לנהל אותו, הוא איש של עבודה לטווח ארוך, עם עקרונות ברורים של משמעת ופילוסופיה משלו. השם שלו לא סקסי כמו זה של אוברדוביץ' או מסינה, למרות שני מאמנים מצוינים בפני עצמם. הוא איש של עבודה קשה, לא של יחסי ציבור. מי שלא מעריך אותו, טועה בגדול".
"גם אחרי שהוא עזב את אולימפיאקוס ב-1998 אמרו שהקריירה שלו גמורה, אבל מה שבטוח זה שבכל מקום שהוא היה הוא השאיר אחריו מורשת. ההשפעה שלו נשארה הרבה אחרי שהוא עזב את המקומות שהיה בהם", אומר אריס ברקאס היווני.
בנוגע לדעתנות של איבקוביץ' יש גם צד שני למטבע: "הוא דורש שליטה מוחלטת ולא נותן לאף אחד להתערב לו בעבודה, גם לא להנהלה. התכונה העקשנית הזאת שלו גרמה לו לכל מיני ויכוחים בעבר עם הנהלות, שחקנים או עיתונאים", אומר זוראן פופוביץ'. "חוץ מזה, לפעמים הביטחון העצמי שלו מעט מופרז. הוא יודע עד כמה הוא טוב, ולפעמים זה יכול לגרום לו לא להעריך דיו את היריבה שעומדת מולו".