התחושה סביב נבחרת ישראל בימים האחרונים דמתה עד כדי כאב לסיטואציות הכל כך מוכרות לנו דווקא מנבחרת הכדורגל המקבילה, ועד היום היו שמורות אך ורק לה. היו שם כל המרכיבים בכדי לבצע השוואה לא מחמיאה שכזו: הפסד מביך כיריית פתיחה, ומיד לאחר מכן מסכת השמצות הדדיות בין שחקנים באמצעות התקשורת, מקורבים שבוחשים בעניינים מאחורי הקלעים, פאניקה מתוזמרת היטב, ומה לא בעצם. גם הניצחון על איסלנד והתצוגה ההתקפית היפה של שחקניו של אריק שיבק לא מצליחה להשכיח ולהעביר את הטעם הרע שנותר בפה בעקבות הצחנה של הימים האחרונים. אך אם ננסה בכל זאת להשאיר את כל אלה בצד, נדמה כי שוב נוכחנו לדעת עד כמה נבחרת הכדורסל לא מתורגלת, או לא אוהבת, להגיע כפייבוריטית.
בל נשכח כי אין זו הפעם הראשונה בה היא מתקשה דווקא בטורנירי המוקדמות לאליפות אירופה. לעומת זאת, באליפויות עצמן, או כשנתקלה ביריבות טובות ממנה חד משמעית, ישראל ידעה להעלות את הרמה שלה למקסימום וגם לרשום ניצחונות יפים ומפתיעים. כך, למשל, היא התעלתה על עצמה בקמפיין המוקדמות לירובאסקט 2011, אז הוגרלה לבית קשה עם איטליה ומונטנגרו, כשבקמפיינים קודמים הסתבכה מול נבחרות דוגמת בריטניה, צ'כיה או פורטוגל.
ההתפתחויות בימים שמאז ההפסד לאסטוניה רק הדגישו את ההבדל בין נבחרות קודמות של ישראל לבין זו הנוכחית. בעבר הייתה ישראל נבחרת שבאה בשקט כיחידה אחת מגובשת ובלתי מתפשרת, גם אם מקצועית הייתה מוגבלת ולא מפוצצת בכישרון. היא נודעה ביבשת הישנה כמי שסימן ההיכר שלה הוא עקשנות, לוחמנות וסף שבירה גבוה מבחינה מנטלית, וכאן היה טמון סוד כוחה. כיום? המצב כמעט התהפך. הנבחרת הנוכחית הינה ברוכת כישרונות ומציגה את אחת החמישיות המשובחות שידעה ישראל, אך יחד עם זאת היא איבדה בדרך את המרכיב עליו בנוי האתוס של הנבחרת. הם נראים כאסופה של שחקנים המרוכזת מדי בעצמם, שלא מייצרת הגנה טובה דיו וחסר בה באופן ברור לעין החיבור הקבוצתי.
גם אמש מול איסלנד, בסיטואציה בה חבל הונח על צווארה, ישראל ניצחה קודם כל הודות ליום קליעה מצוין בצד ההתקפי ורק אחר כך, אם בכלל, בזכות מאמץ הגנתי יוצא דופן. אפשר להתנחם בכך שישראל ניסתה, הפעם, לשחק כקבוצה ונראה כי הימים האחרונים גררו, במידה מסוימת, תגובה טובה. בכל זאת, מול נבחרות שנסמכות על שחקני פנים טובים ומוכשרים יותר, כמו סרביה ומונטנגרו, רמת החדירות הגדולה של ההגנה תכאיב הרבה יותר. לכן, מי שיכול להחדיר בשחקנים את הרוח שלה משכבר הימים, יכול להיות דווקא עידו קוז'יקרו. נכון, מדובר בצעד נואש למדי, אך בזמן שמי שהיה אמור להנהיג, גיא פניני, נמצא בכושר גרוע ויכולתו, למען האמת, מוערכת יתר על המידה במשך שנים, לא נראה שיש ברירה אחרת.
לישראל, מעבר לבעיית מנהיגות, חסר יותר מכל גארד שניתן לסמוך עליו. לאורך ההיסטוריה, החל במיקי ברקוביץ', דרך דורון ג'מצ'י ועודד קטש וכלה במאיר טפירו, ישראל שמה מבטחה בשחקן מוביל מהקו האחורי. קלישאתי ככל שיהיה המשפט, כדורסל הוא משחק של גארדים, והדבר נכון בעיקר כשמדברים על נבחרת ישראל המיניאטורית. והנה, בקמפיין הנוכחי, השחקנים המובילים והיציבים יותר, עמרי כספי וליאור אליהו, מגיעים דווקא מעמדות הפורוורד. נראה כי גם שיבק הבין את הצורך לתת ביטחון לקו האחורי שלו, כשמינה את יותם הלפרין לקפטן והצהיר קבל עם ועדה כי יוגב אוחיון יוביל את הנבחרת. אלא שהלפרין, שמול איסלנד רשם משחק מעודד באספקט המנהיגות, זוכה מסיבות כאלו ואחרות, חלקן מוצדקות וחלקו אולי לא, לאשראי מוגבל ממאמן הנבחרת. הבחירה ביוגב אוחיון כרכז המוביל הייתה מתבקשת, ולו רק לאור הבלגאן שיצר שיבק עצמו בעמדה זו קיץ קודם לכן, כששיחק עם ארבעה רכזים שונים.
אוחיון עושה דברים יפים, אבל למרות זאת, גם הוא מראה חוסר יציבות תוך כדי משחקים, מה שמעיד על כך שהוא עדיין לא בשל לתפקיד אקוטי שכזה. לישראל עדיין נותרו סיכויים משמעותיים לעלות לאליפות אירופה מהמקום השלישי, כשהמקום השני מתרחק מהישג יד, לאחר שמונטנגרו עומדת כבר על מאזן של 0:3 וסרביה קיבלה בחזרה את אחד משני השחקנים הטובים ביותר שלה, ננאד קרסטיץ'. גם אם בסופו של דבר היא תגיע לסלובניה בקיץ 2013, יש לקוות שזה יגיע בדרך שונה.