לעולם לא אשכח את ה-14 בספטמבר 1999. זה היה עוד בעידן הישן של ליגת האלופות, בו היו שני שלבי בתים. ארסנל סיימה ב-0:0 בחוץ מול פיורנטינה במחזור הראשון של שלב הבתים הראשון, במשחק בו הייתה וצריכה לנצח בגדול. אמנם זה היה רק המחזור הראשון, והדרך עד הסיום במקום השלישי וההדחה לגביע אופ"א דאז הייתה עוד ארוכה, אבל כל מי שראה את הפרצוף של קאנו אחרי שהחמיץ פנדל שלומיאלי במיוחד בדקה ה-88 הבין דבר אחד: משהו ב-DNA של הקבוצה הזו ושל האיש הצרפתי החביב שעומד על הקווים משדר לוזריות, וכל מי שחלה באהבה למועדון הזה הולך לסבול בעתיד. זו לא סתם הייתה תחושה מדכדכת, אלא זו הייתה קטסטרופה של ממש. אולי מפני שבראש עוד רצו הזכרונות מהגמר מהעונה לפני כן ושל רמי וייץ צורח "שעעעעער שעעעער", כשמנצ'סטר יונייטד זכתה בליגת האלופות אחרי המהפך ההרואי ההוא מול באיירן מינכן.
מאז, עברנו (אוהדי ארסנל) הרבה. התרחקנו מהקבוצה, כעסנו, אבל כמה שלא תנסה להתחמק, המחלה תמיד חוזרת לתקוף אותך, ושוב אתה מתרגש כמו ילד לפני פתיחת הפרמיירליג ומאמין שהפעם זו הפעם. מאז זכינו לראות גאוני כדורגל כמו תיירי הנרי, דניס ברגקאמפ, פטריק ויירה, רובר פירס ועוד מובילים את הקבוצה להישגים אדירים וגם לגמר ליגת האלופות. עם זאת, עברנו גם קטסטרופות. 6:1 באולד טראפורד, 8:2 באולד טראפורד, אותו הפסד בגמר ליגת האלופות, הדחות אינסופיות מהגביע האנגלי, אובדן האליפות בגלל הפסדים עלובים בבולטון. הפסדים שמשאירים בך צלקת וגורמים לך לרצות לבכות ולקלל את כל העולם.
שום דבר מכל התקופה הזו לא הכין אותנו לשנה האחרונה. שום דבר שקרה הקיץ גם לא יכול באמת להכין אותך למה שקרה אמש. ההודעה הלקונית, לפיה "המועדון סיכם על מכירתו של רובין ואן פרסי" (כאילו סיכם על השאלת ריו מיאצ'י) הייתה סכין חדה בלב. אין דרך אחרת לתאר את גודל הכאב שההודעה הזו גרמה לכל מי שמועדון הכדורגל ארסנל חשוב לו באיזו שהיא צורה. כן, כבר היה לנו את CASHלי קול, שעבר לצ'לסי, ורק בקיץ שעבר עבר סמיר נאסרי למנצ'סטר סיטי רק בשביל הכסף. גם ססק פברגאס, "הקפטן" יש שקראו לו, עזב. אפילו את TT הנרי ראינו נודד לברצלונה וגם ויירה, אוברמארס ופטי עזבו. כל אחד וסיבותיו הוא. כל שחקן שעזב היה כמו סדק קטן בלב, אבל העזיבה של רובין ואן פרסי לקבוצה של הסקוטי עם המסטיק (גאון כדורגל ומודל להערצה, אבל עדיין סקוטי עם מסטיק) זו הבגידה הכואבת והמייסרת מכולן. כי יש לעזוב, ויש לעזוב למנצ'סטר יונייטד. זה דבר שלא עושים. פשוט לא עושים.
אוהד ארסנל כבר צריך להבין שהוא לעד יהיה לוזר, אבל עכשיו הוא חייב ללמוד ולהפנים שעליו לשאת עול נוסף ולנצח להיחשב לאוהד נבגד ולקורבן של כדורגלנים מפונקים, כפויי טובה ומגעילים. אין עלבון גדול יותר מאשר שהקפטן שלך מפרסם הודעה כל כך מתנשאת, בה הוא מספר כי סירב להאריך את החוזה וכל זה בשביל לעבור ליריבה הכי שנואה ושחצנית שיש. זה הרבה יותר משפיל וכואב מ-8:2 ואפילו יותר שורף מלהפסיד 80:2. כי ואן פרסי היה הקפטן שנבחר אחרי ששני כוכבים אחרים, שקיבלו הכל ויותר מזה מהמועדון ומהמנג'ר, החליטו לנטוש רק בשביל עוד כסף וחיים קלים. ואן פרסי הגיע מפיינורד כילד בעייתי וחוצפן שאפילו נחשד באונס ב-2004 והפך בזכות ארסן ונגר, ורק בזכות ארסן ונגר, לחלוץ הכי טוב בעולם. הוא קיבל מוונגר ומהמועדון שקט, קיבל גיבוי מלא גם כשבילה שבע מתוך שמונה השנים שלו בארסנל רק בפציעות, והחזיר למיליוני האוהדים של המועדון עם יריקה בפרצוף ולמנג'ר עם אגרוף בבטן.
ואן פרסי חי את כל העונה האחרונה בשקר. הוא העמיד פנים שהוא הקפטן של המועדון, שהוא נשאר בספינה הטובעת כי זה מועדון שיקר לליבו וחשוב לו, ומבחינתו הסרט על היד זה הדבר הכי חשוב שיש. מי בכלל זוכר עכשיו את אותם צהריים קסומים, בהם כבש שלושער ב-3:5 בסטמפורד ברידג' מול צ'לסי ורץ בסיום אל האוהד המפורסם עם הנזם באף כדי להעניק לו את החולצה שלו? בכל אותם רגעים ההולנדי הרי ידע שהוא עוזב ושהוא לא רוצה להיות בארסנל, ובכל זאת המשיך לשקר. כך גם במשך כל הקיץ האחרון ומאז אותה הודעה מטופשת שפרסם. בכל יום אתה מתעורר לקרוא את הספין החדש, מתפלל שהוא בכל זאת יבין מה טוב, וכשאתה שומע שהוא בדרך למנצ'סטר יונייטד, אתה אומר שאין סיכוי. לא לשם. ומה קורה בסוף? אשר יגורת.
לפני כמה ימים זכינו לראות את מו פראח, שהפך לאלוף האולימפי בריצות ל-5,000 ו-10,000 מטר ולגיבור הענק של לונדון 2012 רק מכיוון שלא היה מוכשר מספיק כדי לשחק בקבוצה שהוא אוהב יותר מכל דבר אחר - בארסנל. מי שראה את הספורטאי העצום הזה רץ, ראה שפראח היה מוכן להילחם עד טיפת דמו האחרונה כדי לזכות במדליית זהב. הוא לא חיפש תהילת עולם, כסף או בחורות, אלא קרע את התחת במשך שנים כדי להגיע לקו הסיום ראשון. ועוד פעמיים. מעניין מה פראח, שתמיד מפרסם את דעותיו לגבי ארסנל, חושב על מה שוואן פרסי עשה. אם הוא בכלל מסוגל להבין איזו קטנות נפש ועליבות של ספורטאי הראה ההולנדי בצעד שעשה, לעומת גדלות הרוח שהוא גילה על המסלול באצטדיון האולימפי.
לפני כמה חודשים זכיתי לראות את אהובתי האחרת, באיירן מינכן, בגמר ליגת האלופות מול צ'לסי. מול העיניים שלי ריצד כל הזמן השלט: JT.CAPTAIN.LEADER.LEGEND כשעל השלט מתנוססת בענק תמונתו של ג'ון טרי. השלט הזה, מהמפורסמים שבעולם, לא הסתדר כל כך עם העובדה שמדובר באותו ג'ון טרי בדיוק שעשה ל"חברו" לקבוצה לשעבר ווין ברידג' את המעשה הכי שפל שאדם יכול לעשות. לא פלילי, אבל הכי שפל ונמוך בסולם הערכים שבין אדם לחברו. המעשה שרובין ואן פרסי עשה לאוהדי ארסנל הוא הנמוך והכואב ביותר ששחקן, בטח קפטן, יכול לעשות לאוהדיו.
