ארסן ונגר אמר לקראת המשחק שהספרדים בוגדים בפילוסופיה שלהם. כשאנשי תקשורת מספרד ראו את הציטוט, הם הגיבו בגיחוך. ספרד פוחדת להפסיד? היא פשוט לא מסוגלת להפסיד. הנבחרת הזו, שמשדרת ביטחון מוחלט בכל צעד וצעד שלה ולא משדרת פאניקה לרגע, נתנה לכולם לחכות. הם שיחקו בהילוך ראשון, שמעו את הביקורות והסתפקו במינימום ההכרחי. "מי צריך יותר מזה?", תהה אחד העיתונאים הספרדים בפנינו במהלך הטורניר. ואז, ברגע האמת, ספרד הגיעה לבושת חג וסיפקה את ההצגה הכי גדולה בתולדות היורו. כיאה לנבחרת שהפכה כעת לטובה והמרשימה בכל הזמנים. פלא לנגד עינינו. פינאלה ראוי לטורניר יוצא מן הכלל.
כולם כולל כולם הבריקו, בניצוחו של צ'אבי. התזמורת חיכתה למנצח, והוא הסיר מעליו את החלודה והופיע במלוא הדרו לרסיטל, עם הבישולים השני והשלישי שלו בקריירה באליפויות אירופה (לא טעיתם, כולם בגמר). בדיוק כפי שהבטיח. ציפו מהם לשחק כמו ברצלונה, למרות שליאונל מסי לובש בכלל את מדי האלביסלסטה. זה בלתי אפשרי. ציפו שיספקו קונצרטים עם שלישיות ורביעיות מדי משחק בטורניר. אף על פי שלתרחיש כזה לא היה תקדים. אז תמשיכו לקרוא להם משעממים. הכלבים נובחים, והשיירה עוברת באלגנטיות. עם עוד גביע.
בספרד דיברו ביממה האחרונה על ברזיל של 1970 כנבחרת הגדולה בכל הזמנים. סרחיו ראמוס, שחתם טורניר פנטסטי מבחינה אישית, אמר שספרד נצמדה לנבחרת הגדולה של פלה, שזכתה לפני כן גם במונדיאלים ב-1958 ו-1962. אלא שהחבורה של ויסנטה דל בוסקה, שעשתה היסטוריה עם שתי אליפויות אירופה רצופות ובתווך מונדיאל, השיגה את שלושת התארים בשליש מהזמן. הישג שאין לו אח ורע. והגדולה שלהם? הם כלל לא מתרגשים. לא ממעמד הגמר, לא מהפרשנים שלעגו להם וקראו להם מרדימים, ולא מהיריבות.
לספרד יש הגנת ברזל שלא מוערכת דיה. שער חובה אחד ביורו ושלושה טורנירים נקיים מספיגות במהלך שלבי הנוקאאוט הם לא דבר של מה בכך. איקר קסיאס מנהיג, שולח יד ארוכה כשצריך ואליו חייבים להוסיף הפתעות כמו ג'ורדי אלבה (הספרינט לעבר מסירת הקסם של צ'אבי היה הכנה לקראת החיבור בברצלונה) וחבורה של שחקנים חכמים שהסתדרה ללא מלך השערים שלה ולמרות קרטועים מצד כמה שחקני מפתח. בדיוק כמו שלא נבהלו כשקרואטיה כמעט כבשה נגדם ברבע השעה האחרונה לפני שער הניצחון של חסוס נבאס, ובדיוק כמו שלא נלחצו מהאיום מצד פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו כך גם מול איטליה ואנדראה פירלו. גם לא רעד קל.
הפייבוריטים החדשים של התקשורת העולמית אפילו קיבלו גיבוי מהקהל האוקראיני, אך מה זה כבר משנה מול המכונה המשומנת באדום, שהפעם חרגה ממנהגה ואף ויתרה על מידת הרחמים. כדי שלאף אחד לא יהיה ספק. כשאיטליה או אנגליה מנטרלות את היריבות, הן זוכות למחמאות. אבל לספרד כנראה אסור לנהוג כך. ממנה דורשים או יותר נכון תובעים לדרוס וללהטט. ספרד כבשה יותר מאיטליה עד הגמר (כן, שתיהן שיחקו מול אירלנד), ועדיין כולנו מהללים את השינוי בגישה של האזורי, אף על פי שניצחו רק פעמיים בטורניר. במקום להתלונן שאין שחקן שמגיע לו להיות המצטיין בטורניר, ראוי לשבח את הקבוצתיות הספרדית. איפה ואיפה? אתם תגידו. אותם זה לא מעניין. ככה זה כשנהנים מעליונות מוחלטת ועדיין יודעים לשמור על ענווה.
ראוי לציין, איטליה לא הייתה רעה. גם הסטטיסטיקה בסיום (11:14 בבעיטות לשער, 43:57 באחוזי החזקת כדור, 83:88 באחוזי דיוק במסירות. לזכות הספרדים כמובן) לא נתנה ולו רמז לכך שמדובר בגמר הכי חד צדדי בהיסטוריה. במחצית הראשונה האזורי אף החזיקו בכדור יותר מאשר ספרד (דבר שלא קרה מאז גרמניה בגמר ב-2008) וסיכנו את השער בדיוק באותה מידה. אלא שזה היה לאחר שכבר נקלעה לפיגור. איטליה הייתה הנבחרת היחידה בטורניר שלא מצאה עצמה בסיטואציה כזו. עד הגמר. בפעם האחרונה שזה קרה לה, היא התפרקה בחצי השעה האחרונה והובסה 3:0 במשחק שנעל את תקופת ההכנה מול רוסיה. ההתפרקות היום, שהייתה בלתי נמנעת לאחר יציאתו הכפויה של טיאגו מוטה, הסבירה שוב עד כמה מהותיים ההבדלים בין ספרד לאיטליה. בין ספרד לכל היתר. "זה לא היה נעים בסיום", מודה מאסימו פרנקי, כתב 'טוטוספורט'. "אבל אנחנו גאים בנבחרת שלנו. יש לנו עוד כברת דרך לעשות כדי להגיע לרמת התיאום המופלאה של הספרדים. זו הייתה עוד הצגה קלאסית מצידם. הם אכן הבלתי מנוצחים".