היורו הזה הוא מתנה משמים. יש רגעים במהלך היום שבהם אתה נזכר שבערב יש משחק, ולא מאמין על מזלך הטוב. הולנד נגד גרמניה? אנגליה נגד אוקראינה? בליל קיץ חמים? עם בירה מהמקרר? קצת ענבים ואבטיח? בשיא עונת הדובדבנים? הייתכן? האומנם הגעתי לגן עדן?
ומסביבנו הכל חיוכים. האולפן של צ'רלטון נחמד. מיכאלשווילי נחמד. בן שמעון ויעקובי חביבים. האווירה נעימה ומהנה. מדי פעם לירן שכנר נסחף קצת אחר האמוציות ומרגיש קצת יותר מדי בנוח וקצת יותר מדי משוחרר, אבל לא נתקטנן. אפשר להבין אותו. הטורניר אדיר. כדורגל הנבחרות בשיאו. הסצינות קלאסיות, שלקוחות מימי הכדורגל היפים ביותר של ילדותנו. בופון שואג את ההמנון בעיניים עצומות. יוון המוכה עולה לרבע גמר. שבצ'נקו כובש צמד מופלא. הסיפור הטרגי הקבוע של הולנד. מדי פעם אתה קורא בחצי עין על מעלליו של המלפפון הלוהט חן עזרא, ונזכר שאין לו מקום בסגל של צ'כיה הנפלאה. איזו רמה נהדרת, איזו חוויה.
ואז, כשאתה חושב שאתה האדם המאושר בתבל, כשאתה מתמוגג מכל שנייה ומלא בשמחה וחיוכים, אתה מגלה שבעצם מעולם לא ידעת לחגוג כדורגל. אתה מביט במסך, ומבחין בקבוצה גדולה של אנשים בירוק, שמצליחים להתעלות מעל כל האושר הזה, שחווים את החוויה בצורה שמעולם לא הכרת. אלו הם האירים. אלו הם האנשים המאושרים בעולם, שנהנים מחגיגה בסטנדרטים אחרים.
בהתחלה אתה מסביר לעצמך שזה עניין תרבותי. שזו מסורת אחרת, שזו אהדת ספורט מיוחדת. אבל לאט לאט אתה מבין שזה הרבה מעבר לזה. שהם פשוט בני אדם מזן שונה. גזע אחר, מטען גנטי אחר. אנשים מוזרים מהוויה אחרת.
כי גם אתה אוהב כדורגל, וגם אתה היית פעם ביציע, וגם אתה שרת ועודדת והשתוללת וקפצת. אבל לא ככה. הם באמת מעודדים כמו משוגעים. שרים כל הזמן. פתאום, בפיגור 4:0, הם נעמדים, מוחאים כפיים ושואגים כמו חיות. הפרצוף נחוש, העיניים נוצצות, הידיים מונפות באגרוף קמוץ. כל הרחקה של בלם, הם צועקים. כל בעיטה של שחקן יריב מעל השער, זו חגיגה.
וזה לא שהם הגיעו לטורניר נטול שמחה. גם ככה מדובר בכדורגל, באירוע מלא אמוציות. יש שם את האוהדים ההולנדים, שעדיין מדהימים. גם הגרמנים שם, אוהבים לשתות ולחגוג. אין צורך לציין את המזג הים תיכוני של האיטלקים והספרדים, את היוונים המטורפים, וכמובן שגם האנגלים מהווים תופעה נדירה עם אלפים שלא מתייאשים. אבל אף אחד לא משתווה לאירים. גם באירוע של חולי כדורגל, רמת האושר שלהם בולטת.
ומה יש להם לשמוח? הנבחרת שלהם גרועה. רוב הזמן הם היו בפיגור. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם הם היו מובילים, או מי יודע, מנצחים. אבל לא היה להם סיכוי. היכולת הטכנית מינימלית. שחקן דוהר למתפרצת, ולא יודע מה לעשות עם הכדור. מדי פעם הם מצליחים להגיע לבעיטה לשער, ובועטים לשמים. אבל הקהל מריע. הוא מודה לשחקנים על המאמץ. שום מרמור, שום כעס. אין טעם להתמקד באכזבה.
אתה מתחיל לחשוב שאולי בעצם אתה לא יודע ליהנות מכדורגל. אם באמת היית נהנה, היית עכשיו קופץ כמו משוגע. כמה שבתות העברת עם מבט מיואש על הפנים, במצב רוח ציני וממורמר, מסנן קללה על כל איבוד כדור או החמצה. למה? למה לא שרתי ורקדתי? למה לא שתיתי שמונה פיינטים של גינס, וצרחתי עד שנצרב לי הגרון?
הלוואי, הלוואי והייתי אירי. הלוואי והייתי יכול להשתחרר ככה. השיעור של אוהדי אירלנד הוא לא רק לכדורגל, אלא בכלל, לחיים. תשמח חביבי, תחגוג, תשתה, תשיר, תיהנה, תתמוגג על כל מהלך, חבל על כל שנייה. באמת, זה כבר הרבה מעבר לכדורגל.
