זה מעט מוזר, אפילו מפתיע. יושב אדם בארבע בבוקר לבד בסלון ביתו, ולפתע קולט שמהפה שלו נפלטים קולות בחוסר שליטה. כמו טייס 16-F שנכנע לכוח G, גם חובב הספורט מרגיש שהוא מתמודד עם כוחות חזקים ממנו. הוא כבר ראה במהלך הקריירה שלו מהלכים ספורטיביים מרשימים, ובשלב הזה של חייו ביצועים אתלטיים, מיומנים ככל שיהיו, כבר אמורים להתקבל בטבעיות, ובכל זאת, הוא המום. נסער. תופס את הראש. לא מאמין. "לעזאזל", הוא אומר בקול רם, "מה זה היה?". אף אחד לא נמצא לידו, אף אחד לא שומע אותו, אבל הוא מרגיש צורך לפרוק את הרגשות, להשתחרר, בקול רם. מה זה הדבר הזה?
רק דברים יוצאי דופן גורמים לאדם לפלוט קולות בחוסר שליטה. רוב החיים שלו אפורים ובנאליים, השגרה שוחקת אותו, לא פעם הוא מוצא את עצמו עם עיניים כבויות ועייפות. אבל פתאום זה קורה. פתאום יש אירוע שסוחט ממנו קריאות תדהמה. ולא תגידו שלא קורים סביבו דברים מסעירים. הוא צורך אקטואליה באופן קבוע. מדי יום מתחוללים אירועים מטרידים בכל רחבי העולם. תאונות דרכים מחרידות, עוולות אנושיות נוראיות, המדינה שלו מידרדרת מבחינה מוסרית ותרבותית. ובכל זאת, הכל מתקבל בהשלמה, בדממה חרישית, חוץ מכמה ביצועים ספורטיביים. או במילים אחרות, לברון ג'יימס.
ברי המזל שהיו עדים הלילה לתצוגה של לברון במשחק השישי בבוסטון לא ישכחו אותה. כבר ראינו משחקים של 45 נקודות, ראינו כדורסלנים בלתי ניתנים לעצירה, אבל כשמדובר בלברון ג'יימס, הכל טעון יותר. כשמדובר בלברון, הכל רגיש ועדין יותר. הכל מכיל בקרבו סבך עמוק של רגשות, הכל גדוש ורווי באמוציות. וכשלברון ג'יימס, כנראה הכדורסלן הכי שנוי במחלוקת בעולם, מגיב ללחץ עם תצוגה היסטורית, לא נותר אלא לאחוז את הראש בחמש בבוקר ולקרוא בקול רם. וואו.
תגידו מה שתגידו, הנוכחות שלו היא הדבר הכי מרגש ב-NBA. אפשר לחוש בזה כשבוחנים את הסדרה של מיאמי ובוסטון מול זו של אוקלהומה סיטי וסן אנטוניו. איך אפשר להשוות בכלל את סערת הרגשות? אין צורך להסביר או לתאר את גדולתו של קווין דוראנט, וכנראה שגמר המערב היה איכותי יותר מבחינה מקצועית. אבל כשלברון בסביבה, הכל סנסציוני.
רגע אחד אתה מת שהוא יפסיד, רגע אחרי אתה רוצה שהוא ינצח. שנייה אחת אתה מתעב אותו, בו זמנית אתה מעריץ אותו. אתה יודע שמגיע לו לזכות באליפות, ובמקביל אתה זוכר שלא מגיע לו כלום. אתה בעדו, אתה נגדו; אתה מרחם עליו אך שמח לאידו. רק בשביל לראות אותו תהא אשר תהא התוצאה שווה לקום כל בוקר בשלוש.
הפרשנים מחכים בפינה
הלילה ג'ף ואן גנדי נחלץ להגנתו. "דמיינו מה היה קורה אם לברון היה מציג את המספרים של פול פירס", אמר הפרשן, שהזכיר ש"האמת" הציג במשחק השישי יכולת מחפירה. לברון, במקרה כזה, היה נקטל. עולם שלם מחכה לו בפינה. כל מהלך שלו נבחן ב-700 עיניים. במשחק הרביעי הוא קלע שלשה ששלחה את המשחק להארכה, אבל מדברים רק על המסירה שלו להאסלם. כל החטאה שלו זוכה לפרשנויות, בעוד ההחטאה של דווין וויד עם הבאזר התקבלה בהשלמה. גם במשחק החמישי החלש שלו, הוא סיים עם 30 נקודות ו-12 ריבאונדים ואמרו שהוא לא הורגש. יש סביבו אובססיה, והיא חולנית. היא נמשכת כבר שנים בכל חודש מאי. לא נכחיש, תענוג להיות חלק ממנה.
על קווין דוראנט, למשל, יש קונצנזוס. אי אפשר שלא לאהוב אותו. קווין גארנט ורייג'ון רונדו נחשבים לעתים למעט מלוכלכים, אבל גם הם זוכים בעיקר לאהבה ולהערכה. דאנקן הוא נסיך וג'נטלמן, וויד הוא כוכב שלא צריך להוכיח כלום. רק לברון נאבק בכל משחק על התדמית שלו. כל ערב הוא סוחב על הגב מטענים מטורפים. כל לילה הוא צריך להוכיח את עצמו מחדש. אם הוא מצטיין, זה בגלל שהוא נולד עם נתונים פיזיים טבעיים. אם הוא מפסיד, הוא הלוזר הגדול בכל הזמנים. כל שחקן נשפט בסלחנות יחסית, בהבנה לחולשות אנושיות או ביחס לניתוח האירועים הספורטיביים. אצל לברון הכל נחרץ, הכל קיצוני. בין אם הוא ווינר או לוזר, הוא הגדול מכולם.
אחרי ההצגה המופלאה שלו במשחק השישי, אומרים שזו התפנית שלו בקריירה. שהוא הגדיר את עצמו מחדש. שהוא ענה לכל המלעיזים. נדמה שגם עכשיו מהללים ומשבחים אותו, רק כדי להכין את הקטילות למפלה שלו. אחרי שהוא קלע 30 נקודות במחצית הראשונה, מג'יק ג'ונסון אמר בהפסקה "בוא נראה אותו בחצי השני". אחרי הוא הפגיז 45 ו-15 במשחק השישי, סטיבן סמית אמר ש"אני רוצה לראות אותו ככה גם במשחק השביעי". הם לא סתם מאתגרים אותו, הם נהנים לראות אותו מתעלה, ואז קורס.
עכשיו הוא מתכונן למשחק השביעי. למען האמת, למרות החיבה העצומה לבוסטון, נשמח לראות אותו מנצח, רק בשביל שיתייצב לגמר הגדול בקרב ענקים מול דוראנט, רק בשביל להמשיך את האובססיה, רק בשביל שהתקשורת תייצר סנסציה מלאכותית של "הטובים נגד הרעים". נשמח אם יתעלה, נתרגש אם ייפול; נחגוג איתו אם ינצח, נשמח לאידו אם יפסיד. בכל מקרה, נמשיך לעקוב, בעונג גדול, בציפייה למהלך הבא.