זה לא היה בגמר המונדיאל המפורסם מול הולנד ב-7 ביולי 1974. רחוק מכך. זה אפילו לא היה בגמר אליפות אירופה מול ברית המועצות שנתיים קודם לכן. נבחרת מערב גרמניה של הלמוט שן הגיעה לשיאה ב-29 באפריל 1972, מול אנגליה בוומבלי. מחוץ לשתי המדינות המעורבות, המשחק הזה לא נצרב בתודעה הקולקטיבית של האוהדים, וזה מצער. הגרמנים של שנות ה-70' נכנסו להיסטוריה כנבחרת שגזלה את גביע העולם מהטוטאל-פוטבול המהפנט של רינוס מיכלס ויוהאן קרויף. בפועל, האמת מורכבת הרבה יותר, ובאותו ערב באיצטדיון הלאומי של לונדון הם הציגו מופע טוטאלי אדיר משלהם. מבחינת הגרמנים, היה זה רגע מכונן. זו היתה נקמה גדולה יותר על גמר מונדיאל-66 מאשר הניצחון ברבע-גמר גביע העולם במקסיקו ארבע שנים לאחר מכן. זה היה הניצחון הראשון הגרמני אי פעם על אדמת אנגליה, והוא הושג באמצעות כדורגל עילאי.
כדי להבין את המתרחש, חייבים לפרט מעט על שיטת אליפות אירופה בימים ההם. לאוהדים הצעירים היא תיראה אבסורדית, אבל אם תתמידו בקריאה ותחכו מספר דקות, הרי שתגלו פרט מדהים הרבה יותר על ארגון הכדורגל של שנות ה-70', שלא דומה כלל לימינו. ובכן, בשני העשורים הראשונים להקמתו התנהל היורו כך לאחר טורניר מוקדמות בו חולקו הנבחרות לשמונה בתים, נקבעו העולות לרבע-הגמר. רבעי-גמר אלה התנהלו באפריל ומאי, בשיטת בית וחוץ, חודש לפני הטורניר עצמו. רק ארבע נבחרות העפילו ליורו, שהיה קצרצר במיוחד. שני משחקי חצי-הגמר, משחק על המקום השלישי, גמר, וזהו נוסעים הביתה. קורא ביקורתי עשוי לשאול: כיצד זה ייתכן? אם יש רק ארבע נבחרות בטורניר, זה לא הוגן לתת למארחת להיכנס הישר לשלב כה מתקדם. התשובה לכך פשוטה המארחת נקבעה פחות מחודש לפני הטורניר, מתוך אותן ארבע העולות. ב-1972, למשל זכתה בלגיה באירוח אחרי שהדהימה את איטליה ברבע-הגמר.
נצר והנס, בקנבאואר ומולר
הערב ההוא, ב-29 באפריל 1972, שייך לגונטר נצר, מהמוסרים הגדולים ביותר בתולדות המשחק, ואולי הטוב שבהם. הפליימייקר של מנשנגלדבאך היה בכל מקום במגרש, ניהל את המשחק הגרמני באופן מופתי, והאנגלים נותרו חסרי אונים מולו. זה היה גם הערב של אולי הנס. הקשר הבלונדיני, בסך הכל בן 20, שילב כושר פיזי פנומנלי עם חוכמת משחק, טכניקה מרהיבה וחוש מפותח מאוד לשערים. בדקה ה-26 הוא העלה את גרמניה ליתרון בבעיטה מפתיעה מחוץ לרחבה. למרות העליונות הברורה של הגרמנים, הם לא הצליחו להכריע את המשחק. המנטליות הווינרית שלהם עדיין לא היתה קיימת נהפוך הוא. פרט לניצחון המפואר על הונגריה בגמר מונדיאל-54, הגרמנים תמיד מעדו ברגע האמת. ייתכן וזה מה שעבר בראשם כאשר פרנסיס לי ניצל טעות של ספ מאייר כדי להשוות ל-1:1 בדקה ה-77. הצדק נעשה חמש דקות לסיום, כאשר בובי מור ביצע עבירה מיותרת על קו הרחבה, ונצר ניגש לבעוט את הפנדל. גורדון בנקס היה קרוב מאוד להדוף את הכדור שלו, אך המזל שיחק לגרמנים. שלוש דקות מאוחר יותר, עבר הונס את כל ההגנה האנגלית ובישל באמנות לגרד מולר, שכבש שער אופייני מאוד, בשתי נגיעות מול שני בלמים. זה היה 1:3 מהסרטים, אחד המשחקים הגדולים אי פעם. העיתון הצרפתי ל'אקיפ הגדיר זאת כ"כדורגל של המאה ה-21".
הגומלין בברלין הסתיים בתיקו מאופס, ומשם כבר אי אפשר היה לעצור את גרמניה, שטיילה בקלות לגביע בטורניר עצמו. מולר הבקיע צמד ב-1:2 על בלגיה בחצי-הגמר, וצמד נוסף ב-0:3 בגמר מול ברית המועצות. החבורה של שון שלטה במשחק באופן כה אבסולוטי, שאפילו הרברט וימר, "ריאת הברזל" בקישור, מצא זמן להצטרף להתקפות ולהבקיע. זו היתה נבחרת אגדית בכל פרמטר. שתי קבוצות שהחלו לשלוט בבונדסליגה, באיירן מינכן ומנשנגלדבאך, אשר חלקו ביניהן את כל האליפויות בין 1969 ל-1977, סיפקו את רוב השחקנים לסגל. "אני חושב שזה היה סוד הצלחתנו. היינו שישה מבאיירן, שלושה מגלדבאך, והתחברנו מצוין. הניצחון ההיסטורי בוומבלי הקנה לנו בטחון עצמי. האמנו שאם ניצחנו את אנגליה בחוץ, אנחנו יכולים לנצח את כולם" נזכר השנה פרנץ בקנבאואר. הקייזר היה המנהיג של השלד המצוין, עם מאייר בשער, פאול ברייטנר בהגנה, הונס ונצר בקישור, ומולר בחוד.
הדיכאון של שן
מאז הכל רק הלך והתדרדר. ב-1973 עבר נצר לריאל מדריד, בניגוד מוחלט להוראותיו של שן, אשר דרש מכל שחקני נבחרתו להישאר בבונדסליגה. הוא אפילו לא טרח לעדכן בכך את המאמן, אשר שמע את הידיעה בעודו צופה בהצגה בתאטרון. הדבר יצר קרע עמוק, ובמקביל נוצרה התחושה כי גאון המסירות לא יכול לשחק באותו הרכב עם וולפגאנג אובראט, כוכב קלן. אובראט, שנהנה מתמיכה לא מוסתרת של בקנבאואר, קיבל את המושכות בקישור לקראת המונדיאל הביתי, אך זה ממש לא היה הסיפור המרכזי. ימים ספורים לפני תחילת גביע העולם, בעוד הגרמנים שוהים במחנה אימונים סגור ומאובטח, התפוצץ משבר עצום ביניהם לבין ההתאחדות על גובה הבונוסים במקרה של זכיה. הגרמנים שמעו כי ההולנדים עתידים לקבל הרבה יותר מהם, ואיימו לא להופיע כל עוד המצב לא ישתנה. שן נפגע עד עמקי נשמתו מגישת כוכביו, ובשלב מסוים הצהיר כי יזרוק את כולם מהסגל ויזמן מחליפים. שיחות טלפוניות ארוכות התנהלו בין בקנבאואר לסגן נשיא ההתאחדות הרמן נויברגר, ובסיומן ערכו השחקנים הצבעה חשאית על ההצעה האחרונה שקיבלו. התוצאה היתה 11:11. ברייטנר כבר ארז את המזוודות, אבל בקנבאואר לקח כהרגלו מנהיגות והכריע. השחקנים נשארו, אולם שן כבר לא לגמרי סמך עליהם.
הלחץ על הגרמנים בטורניר הביתי היה עצום, ואחרי ההכנה הלקויה הם לא סיפקו את הסחורה. הקהל בברלין שרק להם בוז אחרי הניצחון הדחוק 0:1 על צ'ילה. האוהדים בהמבורג הקניטו את בקנבאואר אחרי שמעד בניצחון 0:3 על אוסטרליה, ובתגובה ירק הקפטן לעברם. למפגש היחיד בהיסטוריה מול מזרח-גרמניה, במשחק האחרון בשלב הבתים, הגיעו חניכיו של שן במצב מפורק. עבור המאמן, יליד דרזדן, היה זה קרב בעל חשיבות עצומה, והשחקנים הבטיחו להילחם למענו. הם לא הצליחו והפסידו 1:0 באחת הסנסציות הגדולות בתולדות המפעל. לפי העדויות, אחרי המשחק התפרק שן מנטלית ונכנס לדיכאון כה עמוק, עד שלא הצליח אפילו לאכול ללא עזרה. המאמן סירב להופיע למסיבות עיתונאים מתוכננות, ובקנבאואר נאלץ לקחת את הפיקוד לידיו. איכשהו, במאמץ הרואי, הגרמנים הצליחו לשקם את עצמם. שלושה ניצחונות משכנעים יותר בשלב הבתים השני, מול יוגוסלביה, שבדיה ופולין, העניקו להם כרטיס לגמר, ועל המפגש ההוא מול קרויף נכתבו ספרים רבים.
מחדל הילטון
לפיכך, זה לא הזמן להרחיב עליו, אבל הסיפור הפיקנטי ביותר לקראת המשחק, בו היתה הנבחרת של מיכלס פייבוריטית ברורה, נעוץ בחלקו של נצר, שכמעט ולא שותף בטורניר. שון ניסה לתרגל מערך שיעצור את המכונה הטוטאלית שמנגד, ונתן לשחקני הספסל תפקידים של הולנדים במשחקי האימון. ברטי פוגטס סומן כשומר של קרויף, ובאימונים אלה שיחק נצר, באופן טבעי, את תפקיד הגאון ההולנדי. הטרייר של מנשנגלדבאך לא הצליח לעצור אז את חברו לשעבר, ותחושות הגרמנים לקראת הדבר האמיתי לא היו מזהירות. מול קרויף האמיתי דווקא הלך לברטי הרבה יותר טוב. זו היתה גדולתו של נצר. מאז ועד היום איש בגרמניה לא התקרב לרמתו.
ההתפרקות הסופית של הנבחרת גרמניה הגדולה התרחשה, תאמינו או לא, שעות ספורות לאחר שבקנבאואר הניף את הגביע. לא ברור מדוע קיבלה ההתאחדות החלטה לא לאפשר לנשות השחקנים להגיע לחגיגות במלון הילטון, אך פקידיה הקפידו על כך ביתר שאת. סוזי הנס, אשתו של אולי, העזה להפר את ההוראות ולהגיע. באולם פרצה מהומה, בסיומה עזבו בני הזוג את המקום. רוב השחקנים הלכו בעקבותיהם, והאירוע הופסק. התקרית הביזארית גרמה למולר להודיע על פרישה, מספר שעות לאחר מכן הצטרפו אליו אובראט ויורגן גראבובסקי. הנבחרת התרסקה לחתיכות. "הם הותירו אחריהם חלל שאיש לא הצליח למלא. הרי מי יכול להחליף את מולר?" הסביר בחיוך מריר בקנבאואר. גם שן רצה מאוד לעזוב, אך שוכנע על ידי ההתאחדות להישאר. בדיעבד, הוא הצטער על כך.
פנדלים? מה זה?
ובכל זאת, הגיעו הגרמנים לגמר גם ביורו-76. הם קיבלו בית קל יחסית במוקדמות, עברו את ספרד ברבע-הגמר הכפול והתייצבו ביוגוסלביה לטורניר הקצר, כאשר שחקני באיירן מינכן מותשים בעקבות עונה מפרכת, בה זכו בפעם השלישית ברציפות בגביע האלופות. העייפות התגברה כאשר הם נזקקו להארכה כדי לנצח את המארחת המצוינת שהובילה 0:2 במחצית. דיטר מולר, הסקורר של קלן, כבש אז שלושער במשחק בכורה וקבע 2:4, אבל ל-120 דקות אלה היתה השפעה ישירה על הפארסה בגמר מול צ'כוסלובקיה. המזרח-אירופים שוב הובילו 0:2, גרמניה הישוותה ל-2:2, ואנטונין פאננקה כבש את הפנדל המכריע בהקפצה עדינה ומפורסמת מעל מאייר בדו-קרב כדי להביא את הגביע הנכסף לפראג. הבעיטה הזו הפכה לאחת המפורסמות בהיסטוריה, אך מעטים מכירים את הדרמה האבסורדית שקדמה לה.
עד 1976 היתה שיטה שונה להכרעת משחקים שהסתיימו בשיוויון. באליפויות אירופה התחלקה השיטה הנהוגה לשניים. במקרה של תיקו בחצי-הגמר, העולה לגמר נקבעה בהטלת מטבע כך בדיוק "ניצחה" איטליה את ברית המועצות ב-1968. במקרה של תיקו בגמר, נערך משחק חוזר ושוב אנחנו צריכים לחזור ל-1968, אז גברו האיטלקים על יוגוסלביה 0:2, יומיים אחרי 1:1 בגמר המקורי באולימפיקו. בהתאחדות הגרמנית חששו מאוד מתשישות השחקנים במקרה של משחק חוזר ב-1976, והעריכו שהם פשוט לא יעמדו במשימה. בנוסף, הדחת המארחת גרמה לכך שהסרבים לא הגיעו לצפות אפילו בגמר המקורי, והיתה אפשרות סבירה כי במקרה של גמר חוזר הוא יתקיים אל מול יציעים ריקים. וכך, בבוקר הגמר עצמו, ב-20 ביוני, הגישו הגרמנים הצעה להכריע את המשחק בפנדלים במקרה של תיקו בתום 120 דקות. דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה התקבלה תשובה חיובית, הן מההתאחדות הצ'כוסלובקית והן מאופ"א. חלק מהשחקנים הגרמנים, כולל מאייר עצמו, כלל לא עודכנו בנעשה. כן, אתם קוראים נכון השוער הגרמני לא ידע שהוא צפוי לדו-קרב פנדלים, שיטת הכרעה חדשנית ולא מוכרת, בסיום המשחק. אז הוא לא הצליח לעצור אף בעיטה, ופאננקה עוד התעלל בו. איך שלא תסתכלו על זה, ארגון הטורנירים קצת השתפר מאז.
אינייסטה חייב לנו הצגה
אם רוצים, אפשר למצוא קווי דמיון בין מערב גרמניה של שנות ה-70' לספרד הנוכחית הנבחרת היחידה שהצליחה לשחזר את ההישג ולהניף את גביע העולם שנתיים אחרי הזכייה באליפות אירופה (צרפת עשתה את ההפך ב-2000), זו שרוצה לשפר את המאזן ולהיכנס להיסטוריה כיחידה שלוקחת שלושה תארים ברציפות. כמו הגרמנים, מתבססים הספרדים על שתי קבוצות-על ששולטות בליגה המקומית ברצלונה וריאל מדריד. כמו הגרמנים, הכדורגל שלהם באליפות אירופה היה מרהיב יותר מאשר במונדיאל, במהלכו ספגה החבורה של ויסנטה דל-בוסקה ביקורת על ניצחונות דחוקים. כמו הגרמנים, הם ניצחו את הכתומים בגמר גביע העולם, אם כי יהיה מגוחך להשוות בין הולנד-74 להולנד-2010. כמו אצל הגרמנים, התבססו הספרדים בשני הטורנירים הקודמים על סקורר אחד ענק, דויד וייה. כמו הגרמנים, הם יחסרו אותו בנסיונם לזכות באליפות אירופה שניה ברציפות, אם כי הסיבה לכך היא פציעה ולא פרישה.
עם זאת, תהיה זו השוואה מאולצת, ועדיף להימנע ממנה. אלה שני עידנים שונים בתכלית, והמורשת שהותירו בקנבאואר ומולר שונה מזו של צ'אבי ואנדרס אינייסטה. מבחינה סטטיסטית, אם תגן לה-רוחה על הכתר, היא תהיה הנבחרת המצליחה ביותר בכל הזמנים. אם תיכשל, היא תישאר לצד הגרמנים ולא מעליהם. יש רק דבר ודאי אחד נכון לעכשיו עדיין לא סיפקה ספרד משחק ברמה של ההצגה הגרמנית האלוהית בוומבלי באפריל 1972. מי יודע, אולי היא יכולה לעשות את זה הקיץ. אולי אינייסטה יהיה נצר. אנחנו מחכים.
