הטראומה של נדבד, הטרגדיה של באלאק, ההפסד שלנו

את הדמעות של פאבל נדבד ב-14 במאי 2003 לעולם אי אפשר יהיה לשכוח. הכוכב הצ'כי האדיר, בעונת שיא פנומנלית, היה בעיצומו של משחק חייו. במו רגליו הוא הוביל את יובנטוס לניצחון מזהיר על הגלאקטיקוס של ריאל מדריד בגומלין בחצי גמר ליגת האלופות. דקות ספורות אחרי שהעלה את הגברת הזקנה ל-0:3 בשער הזה ספג האיש, שהוכתר בהמשך לשחקן השנה באירופה, כרטיס צהוב על עבירה מיותרת לחלוטין במרכז המגרש וידע מיד – הוא יחמיץ את הגמר מול מילאן. בלעדיו היה לחבורה של מרצ'לו ליפי קשה הרבה יותר, המשחק היה משעמם למדי, והוכרע לזכות הרוסונרי בדו קרב פנדלים בתום 120 דקות מאופסות. בטורינו משוכנעים שנוכחותו של נדבד על הדשא באולד טראפורד הייתה משנה את התמונה, ולעולם לא נדע אם הם צודקים. דבר אחד בטוח – חסרונו של נדבד גרם לאירוע הזה להיות מלהיב הרבה פחות.

שישה שחקנים, שלושה מכל צד, ייעדרו בשל צבירת הצהובים בגמר בין באיירן מינכן לצ'לסי בשבת, והדבר עורר ויכוח סוער סביב הצדקת העונש החמור לכאורה. עם זאת, בהשוואה לחלק ממקרי העבר, מדובר בדמויות זוטרות יחסית. מעניין להדגיש כי השעיות הכוכבים הבולטים לא תמיד משפיעות באופן דרמטי על התוצאה. מילאן הגיעה לגמר ליגת האלופות ב-1994, מול ההתקפה האימתנית של ברצלונה, ללא שני הבלמים הגדולים שלה, פרנקו בארזי ואלסנדרו קוסטקורטה. פאולו מלדיני הוסט אז למרכז ההגנה, לצדו של פיליפו גאלי המחליף, אבל זה לא הפריע לחבורה של פאביו קאפלו לתת את השואו הגדול ביותר של העונה ולהביס את הקטלונים השחצנים 0:4. קוסטקורטה, אגב, הושעה כעבור כחודשיים בשל צהובים, באופן טרגי במיוחד מבחינתו האישית, גם מגמר המונדיאל. איטליה לא ספגה בלעדיו ב-120 דקות מול ברזיל. באותה השנה החמיץ איאן רייט, הסקורר האולטימטיבי של ארסנל, את גמר גביע המחזיקות מול פארמה הנהדרת. התותחנים חוללו סנסציה בלעדיו, עם 0:1 משער של אלן סמית.

נעבור חמש שנים קדימה, ונוכל להיזכר בהשעייתם של שני השחקנים החשובים בקישור השדים האדומים בגמר המפורסם מול באיירן מינכן בקאמפ נואו. רוי קין טען כי זה לא מגיע לו, אחרי אחד המשחקים החשובים בקריירה, בו כבש וסחף את יונייטד לקאמבק מפואר מול יובנטוס בגומלין בחצי הגמר. גם פול סקולס לקח את ההשעיה שלו ללב. ייספר בלומקוויסט השבדי פתח לפיכך בגמר, טדי שרינגהאם החליף אותו בדקה ה-67, והשאר היסטוריה. לפני שלוש שנים, לעומת זאת, נהנתה יונייטד עצמה מצבירת הצהובים של דני אלבס, אולם הפסידה גם מול הגנה מאולתרת למדי של ברצלונה בגמר.

אז מדוע קמה המהומה הגדולה דווקא הפעם? יש כאן עניין ברור של כמות אל מול איכות. עם כל הכבוד לראמירס, ברניסלב איבנוביץ' וראול מיירלש, הם רחוקים שנות אור מנדבד. לא נזלזל בשום אופן בדויד אלאבה, הולגר בדשטובר ולואיז גוסטבו, אבל אי אפשר להזכיר אותם באותה נשימה עם בארזי. המחאה הקולנית נוצרה בגלל ריבוי המושעים בגמר אחד, כאשר הטענה המרכזית היא כי הדבר פוגע במשחק הגדול של העונה. "חבל לנו מאוד לאבד שלושה שחקנים מרכזיים. הלוואי שאפשר היה לשנות את רוע הגזירה", אמר מאמן באיירן יופ היינקס. "אם היה סיכוי לערעור שלנו בנושא, ברור שהיינו הולכים על זה", קבע מנג'ר צ'לסי רוברטו די מתאו. איגוד השחקנים הבינלאומי פתח בקמפיין של ממש לשינוי החוקים. "כאשר מבוצעת עבירה חמורה בחצי הגמר היא ראויה לכרטיס אדום, וההשעיה בגמר מוצדקת", אמר דובר הארגון סיימון בארקר, כשהוא מותיר באופן חד משמעי את ג'ון טרי מחוץ לדיון, "אבל עבירות של צהוב בלבד לא ראויות לעונש כה חמור. השחקנים יחמיצו את המשחק הגדול בחייהם. למשל, אלאבה החליק והכדור פגע בידו. זה לא צודק שלא ישחק בגמר רק בגלל זה".

המגן האוסטרי הצעיר באמת רשאי להרגיש מקופח, והועלו טיעונים מקוריים גם להגנתם של בדשטובר ולואיז גוסטבו. השניים ספגו את הצהוב הגורלי בהארכה מול ריאל מדריד בברנבאו, בעוד צ'לסי שיחקה 90 דקות בלבד בקאמפ נואו. האם הגיוני להעניש את באיירן רק בגלל שנזקקה לחצי שעה נוספת, וכך גבר הסיכוי לאזהרות? זו שאלה מרתקת, ואיש לא ימצא לה תשובה הגיונית ופשוטה.

כאשר בדשטובר ספג את הצהוב שלו, ניתן היה לראות על פניו עד כמה הוא מתוסכל. לעומת זאת, מתברר כי שחקני צ'לסי כלל לא ידעו על השלכות הצהובים שלהם. איבנוביץ', שהוזהר בגלל ויכוחים עם שופט, קיבל בתדהמה את הידיעה על השעייתו בגמר מעיתונאי שראיין אותו בסוף המשחק. גם הצהובים של ראמירס ומיירלש היו מיותרים לחלוטין, ועדיף היה מבחינתם להפעיל קצת יותר שיקול דעת בהתנהגותם. העובדה כי לא קיבלו תדריך ראוי לפני שעלו לדשא בקאמפ נואו אינה עומדת לזכותו של צוות האימון של הכחולים, בלשון המעטה.

בתגובה לקמפיין הנרחב, קבעה אופ"א כי הנושא כלל לא עומד לדיון, ובצדק – כי הרי אי אפשר לשנות חוקים בדיעבד, ללא סיבה יוצאת דופן וחריגה. גורמים המקורבים לנשיא מישל פלאטיני רמזו, עם זאת, שהעניין יישקל לקראת העתיד בטווח הזמן הבינוני. המצדדים בחנינה הביאו כהוכחה לצדקתם את הנהלים החדשים של פיפ"א החל מהמונדיאל האחרון, כאשר כל הצהובים נמחקים בתום רבע הגמר, על מנת שכל הכוכבים יוכלו לשחק בגמר. המקרה של קוסטקורטה ב-1994 לא גרם לכך, אבל הטרגדיה האישית של מיכאל באלאק ב-2002 בהחלט כן. "הדיונים החלו אחרי מקרה באלאק, והגענו להחלטה כי אנחנו רוצים לאפשר לכל השחקנים ליטול חלק בגמר", אמר אז הדובר מריוס שניידר.

הטענה אמנם אינה פסולה, אבל מי קבע שדווקא הגמר הוא המשחק החשוב ביותר? השעיות בשלבים מוקדמים יותר עלולות להיות קריטיות לא פחות, ולמנוע מכל הנבחרת – ולא רק שחקן ספציפי – מלהגיע למעמד. תומאס מולר, מהשחקנים המשמעותיים ביותר של גרמניה במונדיאל 2010, ספג כרטיס צהוב שנוי במחלוקת ברבע הגמר מול ארגנטינה, והושעה בשל כך בחצי הגמר מול ספרד. לחסרונו הייתה השפעה עצומה על ההתרחשויות, והספרדים זכו בניצחון 0:1 מוצדק בדרך לגמר ולהנפת הגביע. לדעת רבים, היה זה מפגש מוקדם מדי בין שתי הנבחרות הטובות בטורניר. מולר החמיץ גם אותו, וגם את הגמר האמיתי שנמנע מהגרמנים. בחזרה לימינו, האם המפגשים מול ברצלונה היו חשובים פחות או קשים פחות עבור צ'לסי מאשר הגמר עצמו? האם הייתה מצליחה לעבור את בארסה לו ראמירס ואיבנוביץ' היו מושעים בגומלין? מדוע, אם כך, אנחנו מתרכזים בדיון אודות הגמר בלבד? אין לכך הצדקה, וצריך לבחון את סוגיית ההשעיה בגלל צהובים לאורך הטורניר כולו.

בליגות הרגילות, בהן מקיימת כל קבוצה בין 34 ל-38 משחקים בעונה, מקובל להשעות שחקנים על צבירת חמישה צהובים. בליגת האלופות, בה יש 12 משחקים בלבד עד הגמר, הרף הנמוך ביותר להשעיה הוא שלושה משחקים, ולאחר מכן כל זוג צהובים נוסף מזכה בהשעיה נוספת. בחישוב יחסי, מסתבר, הנהלים במפעל האירופי מחמירים פחות. חשיבות המשחקים, אגב, לא בהכרח שונה עבור כל טורניר בנפרד. אם בליגה הספרדית איש לא מבקש לתת חנינות לכוכבים לפני הקלאסיקו, אם בפרמיירליג לא מתבכיינים על שחקנים מושעים ממשחק בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל, מדוע קברניטי אופ"א צריכים לשקול רחמים על אלה שצברו יותר מדי צהובים במהלך המשחקים המעטים שהם קיימו? נכון, כואב הלב על ראול מיירלש, אבל הוא קיבל חמישה כרטיסים ב-766 דקות שבילה על המגרש במסגרת האירופית. זה יותר מדי לכל הדעות.

ביטול הצהובים לקראת הגמר, כפי שנעשה בגביע העולם האחרון, מסוכן גם כי השחקנים מקבלים חופש פעולה למשחק לא הוגן. דובר איגוד השחקנים דוחה את הטענות האלה באומרו: "עבירות חמורות גוררות כרטיס אדום והשעיה". הוא טועה ומטעה, כי הרי אנחנו לא מעוניינים בהחמרת השליפות וריבוי ההרחקות במשחקי חצי הגמר. נהפוך הוא – כרטיס אדום צריך לצאת מכיסו של שופט במקרים חמורים באמת. לצד זאת, יש עניין חשוב במניעה ובענישה ראויה של עבירות הדורשות כרטיסים צהובים. השעיה אפשרית מהגמר בהחלט אמורה להוות תמריץ למשחק הוגן.

אחרי שאמרנו זאת, עדיין נותרנו עם שתי בעיות מרכזיות הקשורות לצהובים. ראשית, ספירת הכרטיסים הדרושים להשעיה גורמת לחישובים שהופכים את השיטה לבדיחה. בספרד, למשל, חושקים לא פעם שחקני ברצלונה וריאל לקבל כרטיס צהוב חמישי שבועיים לפני הקלאסיקו, על מנת לא להיות בסכנה להחמיץ את משחק העונה. ז'וזה מוריניו לקח את זה צעד אחד קדימה באופן בוטה ושערורייתי בליגת האלופות, כאשר הורה אשתקד לסרחיו ראמוס וצ'אבי אלונסו לספוג בכוונה כרטיסים אדומים במשחק מול איאקס, על מנת לנקות את הדף ולהחמיץ משחק חסר חשיבות מול אוקזר בשלב הבתים.

שנית, כרטיסים צהובים נשלפים על עבירות שונות לחלוטין בחומרתן. גלישה של בדשטובר בברנבאו, למשל, הייתה מסוכנת למדי, אבל אלאבה נענש כמעט על לא עוול בכפו. מבחינת החוק היבש, תיקול פראי על גבול האדום והורדת חולצה במסגרת חגיגות שער נרשמים בפרוטוקול באותה צורה בדיוק. זו החרפה האמיתית, כי קין ונדבד החמיצו את הגמרים שלהם בנסיבות שונות בתכלית. לכן ראוי לחשוב על מהפכה משמעותית הרבה יותר מחנינה למספר שחקנים חסרי מזל שלא יזכו לשחק בשבת באליאנץ ארנה, ולמצוא דרך לבדל בין עבירות שונות. כבר מזמן מתקבל הרושם ששני סוגי כרטיסים לא מספיקים, ויש היגיון בהנהגת כרטיס כתום, או משהו בסגנון. אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

האם די מתאו פוגג סופית את מורשת גרנט בצ'לסי?

אנגליות מול גרמניות: היסטוריה של יריבות ארוכה

פיליפ לאהם כבר מחמם את צ'לסי וג'ון טרי

היינקס במלחמה פסיכולוגית משלו