לפני כשבועיים מימשה בירסחוט הבלגית את האופציה לרכישת דור מלול ולפי הסכם ההשאלה, התחייבה להעביר 400 אלף יורו למכבי תל אביב. ההחלטה התקבלה כבר בשלב מוקדם של העונה, אבל המו"מ בין הצדדים נמשך תקופה לא קצרה. בירסחוט לא משופעת בכסף ובסופו של דבר נזקקה לעזרה מתורמים יהודים מקהילת העיר אנטוורפן כדי לממן את העסקה. מבחינה מטפורית, מלול מסמל תהליך מסוים שעובר על הכדורגל הישראלי. מדובר בשחקן צעיר ומוכשר, אבל לא עילוי, שהרשים במשחק אימון בין הקבוצות, קיבל הצעה וקפץ על ההזדמנות. החוזה שהוצע לו בקיץ אפילו לא כלל מימון שכר דירה, אבל במקום להתייבש על הספסל ולהילחם בסטיגמות, מלול יצא, התפתח מקצועית והפך לשחקן הרכב בבלגיה.
דווקא שחקנים מסוגו של מלול עשויים לקבוע לאן מועדות פני הכדורגל הישראלי. מבחינה מקצועית וכלכלית, זו הייתה עונה קשה. הגדולות נפגעו מהנטישה ההמונית וכל עוד שחקנים ימשיכו להאמין כי אופציית היציאה היא בהכרח העדיפה, לא צפוי שינוי ברמה. העונה הזו הוציאה לא מעט אמירות לגבי חיות הענף. ההרגשה הכללית היא של "עוד עונה כזו ואבדנו". צורך עז בשינוי מבני כולל שגם יפתור את משבר האמון החריף בין הקהל להתאחדות ומוסדותיה ולקבוצות עצמן. במילים אחרות, מקבלי החלטות ובעלי העניין צריכים לבחור לאן מועדות פני הליגה.
כי איך שלא מסתכלים על זה, העונה שהסתיימה ביום שבת הייתה מלאת אמוציות. לטוב לרע. האליפות הבלתי צפויה של קרית שמונה הייתה מרגשת, רומנטית וסוחפת. מצד שני, האירועים האלימים הוציאו את הקהל החוצה. בין אם מדובר בהפגנות נגד יו"ר ההתאחדות, מחאת אוהדי הפועל תל אביב נגד אלי טביב או מפגני העידוד המרשימים בנתניה, באר שבע וירושלים, השורה התחתונה נשארת זהה: הכמיהה היא לכדורגל אחר. נקי יותר. טוב יותר. ובעיקר, אמין יותר. איך עושים את זה?
הפגיעה המקצועית באיכות הכדורגל בליגת העל נבעה בראש ובראשונה מהנהירה ההמונית החוצה. קרוב ל-40 כדורגלנים ישראלים שיחקו העונה בחו"ל והמתמטיקה ברורה. כשהליגה חסרה כמות כל כך משמעותית של שחקנים היא זקוקה למחליפים ראויים ישראלים ו/או זרים שימלאו את החלל כדי לא לספוג פגיעה ברמה. אלא שהיצע הכישרונות בארץ מוגבל. אין ספק ששחקני נבחרת בכירים או כישרונות צעירים שהבשילו למעבר לליגה בכירה יותר צריכים לצאת על מנת להתקדם. הבעיה מתחילה בטרנד העזיבה של שחקני דור הביניים. כאלה שיוצאים בשביל חוזה טוב יותר או בשביל החוויה. הלכה למעשה, הליגה העונה לא הצליחה להתאושש מהעזיבה, במספר קבוצות נוצר ואקום מה שהוביל לצמצום פערים כלפי מטה. קרית שמונה הייתה נהדרת, אבל האליפות שלה נובעת קודם כל מהיחלשות הגדולות.
מכבי חיפה היא דוגמה מצוינת. הירוקים איבדו בקיץ את שני הישראלים המובילים שלהם, ליאור רפאלוב ותומר חמד. פציעות ועומס משחקים הובילו לסדרת החלטות אסטרטגיות שגויות בבניית הסגל. שחקנים כמו דלה ימפולסקי, איציק כהן, תמיר כהן ואוראל דגני הובאו בעלויות גבוהות ובמהלכי בזק ששידרו תחושה של פאניקה ובסופו של דבר, התגלו כלא מתאימים, לא בשלים או פשוט לא סיפקו את הסחורה. הפועל תל אביב איבדה חמישה ישראלים בכירים (דני בונדר, גילי ורמוט, ערן זהבי, איתי שכטר ובן שהר) ולמעט עומר דמארי, לא הצליחה להביא מחליפים ראויים לסתימת החלל.
במסיבת העיתונאים שקיים לאחרונה, אמר נשיא מכבי חיפה יעקב שחר: "אתם העיתונאים מדגישים מדי יום ששחקנים שלנו מקבלים באירופה רבע שעה פה ורבע שעה שם ובינתיים איכות הכדורגל כאן צונחת. שנים לוקח לטפח שחקנים, אבל בפועל הם מקבלים כאן במה ולבסוף בורחים לאירופה כדי לשבת על הספסל בבלגיה או במקום אחר. קבוצות ישראליות מתפרקות מנכסיהן". גם יו"ר מכבי תל אביב לשעבר אביב בושינסקי הסביר כבר בקיץ לוואלה! ספורט: "הגענו למצב שמספיק ששחקן נתן חצי עונה טובה בליגה והוא נעלם מכאן. בכדורגל אתה מזדהה עם הכוכבים המקומיים ויש הרגשה שהעניין הזה הולך לאיבוד. אם כל שחקן שיש לו הבלחה של כישרון ייחטף לחו"ל אחרי כמה חודשים, תמצא את עצמך מעודד תחנת אוטובוס".
תופעת הנטישה אמורה רק להתחזק בעתיד. יותר ויותר שחקנים ישראלים סבורים כי יציאה החוצה, גם לפולין, בלגיה או קפריסין, עדיפה בכל מצב על ליגת העל כלכלית, מקצועית ומנטאלית. "כל שחקן שיתייעץ איתי יקבל תשובה ברורה, לצאת. אתה מתבגר כאדם וזה מקרים לצד המקצועי", אמר דודו ביטון. זאת ועוד. גם שחקנים שחוו עונה פחות מוצלחת, כמו דקל קינן ובן שהר, הבהירו בשיחות סגורות עם נציגיהם כי חזרה לישראל היא אופציה אחרונה. במקביל, הנוכחות של סוכנים מקושרים היטב בדמות אבי נמני, דודו דהאן (שאמר לא אחת כי "כל יום שכדורגלן יוצא מישראל לאירופה הוא יום חג"), לצד האחים קצב ופיני זהבי מגדילה את אפשרויות היציאה. כך שלא מן הנמנע שבשלוש השנים הקרובות נגיע ל-50-60 כדורגלנים ישראלים באירופה.
הגדולות, כאמור, נפגעות מהעזיבה ההמונית, אבל דווקא הקטנות ידעו לנצל את התופעה לטובתן. קחו את מכבי נתניה כדוגמה. בשלוש השנים האחרונות מאז הפסיק דניאל יאמר לשמש כבעלים בפועל הצהובים מכרו בצורה הדרגתית שחקנים בכירים ואותן מכירות הפכו לחלק בלתי נפרד מתקציב המועדון. אלא שנתניה ידעה במקביל לפתח, לטפח ולשבח דור המשך ראוי שבשלב הראשון נכנס היטב לנעלי העוזבים ובשלב הסופי הופך בעצמו לפוטנציאל מכירה לאירופה או לגדולות. גם קרית שמונה, אשדוד ואפילו בית"ר ירושלים ידעו להתאושש מעזיבות משמעותית על ידי גידול דור המשך. הלקח ברור: המצב הנתון מחייב עוד ועוד קבוצות להשקיע במחלקת נוער ובאיתור כישרונות בליגות נמוכות.
זו גם אחת התופעות החיוביות של הליגה הגדולה. ליגת ה-12 הייתה צמודה ומתוחה ולא מעט קבוצות חששו להמר על צעירים על מנת לא להסתבך בתחתית. הליגה הגדולה מאפשרת מרווח נשימה מקצועי וכלכלי ויותר חופש פעולה לקחת סיכונים. ליגת ה-16 נתנה במה לאלרואי כהן, שיר צדק, ויאם עמאשה עומרי בן הרוש, חן עזרא ועוד רבים שאולי היו נדחקים הצידה בסיטואציה אחרת. ליגת ה-16 סיפקה שתי עונות של מאבק אליפות דרמטי וגם העונה, המחזור האחרון הניב שישה משחקים עם השפעה מכרעת בקרבות נגד הירידה ועל הכרטיס לאירופה. לשם כך, לא ברור מדוע מיהרו בהתאחדות להודיע על שינוי השיטה והקטנת הליגה ל-14 קבוצות.
עוד תופעה מעניינת שקשורה בליגה הגדולה ובאה היטב לידי ביטוי העונה היא הפיחות במעמד הזרים. רק רבע מקבוצות בליגה (מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה והפועל עכו) סיימו את העונה עם מכסה מלאה של חמישה זרים בסגל. קרית שמונה (חרסיסיץ' ומאטוביץ') זכתה באליפות עם שני זרים בהרכב, גם בית"ר ירושלים (פיליאבסקי ופרננדס) והפועל באר שבע (סוארס וקיסו) נשארו בליגה כשהן מסתמכות על שניים בלבד בהרכב. נתניה (פינאס) ורמת השרון (ליפנייה) שיחקו ברוב העונה עם זר אחד דומיננטי ב-11.
הנה עוד כמה מספרים: 57 זרים סיימו את העונה ומתוכם רק שבעה מעל גיל 30. ב-14 מ-16 קבוצות הליגה שיחק לפחות זר אחד מתחת לגיל 24. כלומר, כחלק מתהליך ההצערה הטבעי שעוברת הליגה, הקבוצות הלכו על קונספט של זרים צעירים יותר, במיוחד ממזרח אירופה, שבאים לישראל כתחנת מעבר. הרעיון כשלעצמו לא רע, אבל עדיין לא הניב פירות. היו פה העונה כמה זרים לא רעים, ביניהם שחקני נבחרות שונות, אבל אם צריך להצביע על כאלה שעשו באמת את ההבדל עבור הקבוצות, שחקנים שהתחרו על מקום בנבחרת העונה, עולה רק שם אחד לראש: פדרו גלבאן.
הירידה באטרקטיביות של הזרים קשורה באופן ישיר למצב הכלכלי. הכדורגל הישראלי נהנה להתרפק על זיכרונות משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אז היו כאן שמות גדולים ממזרח אירופה שהעלו את הרמה בליגה ובנוסף, מהחומר המקומי רק יחידי סגולה יצאו את גבולות המדינה. התוצאה הייתה כמובן ליגה חזקה ואטרקטיבית יותר, אבל גם פחות שוויונית. במציאות הנוכחית של השוק העולמי וחוק בוסמן שפתח את שערי אירופה, בלתי אפשרי לשחזר את אותם ימים. האופציות הן ללכת על זרים צעירים, זרים מליגות נמוכות במערב אירופה או כאלה שלא מוצאים את מקומם בליגות מהדרג הראשון והשני ביבשת ולא מעדיפים את הכסף הגדול יותר בטורקיה, יוון וקפריסין.
אלא שכאן מסתתרת סוגיה מורכבת יותר: כיצד הליגה רוצה לראות את עצמה? הליגות ביוון וטורקיה מיתגו עצמן בשנות ה-2000 כליגות חזקות בעיקר בזכות עסקאות חסות ענק שהגדילו את התקציבים ואפשרו את השארת הכוכבים וכן הבאת שמות גדולים בקנה מידה עולמי. הליגות בבלגיה, שוויץ ואוסטריה למשל הן ליגות של תחנת מעבר לליגות הבכירות של אירופה הן לצעירים מקומיים והן לזרים מכל העולם. מנגד, הליגות במדינות הבלקן הפכו לתחנת יציאה בלבד. מעלים שחקן צעיר, משביחים ומוכרים בכסף גדול, בעוד הזרים ספורים ופחות משמעותיים.
הנקודה היא שבמדינות כמו סרביה ה"פיצוי" על חוסר האטרקטיביות של הליגה מגיע מהצלחת הנבחרת. גם בארץ מרבית אנשי המקצוע מחזיקים בדעה שבסופו של תהליך, נבחרת ישראל תרוויח ממצב שבו עשרות שחקנים משחקים בחוץ. בעידן לואיס פרננדז התוצאות לא הגיעו למרות סגלים המורכבים מלמעלה מ-50 אחוז שגרירים. היחס רק יגדל בעידן אלי גוטמן. אם יגיעו גם תוצאות, התהליך הזה של דעיכת הליגה יתקבל ביתר הבנה על ידי הציבור.
לאן הולכת ליגת העל? כרגע היא מתנדנדת בין סרביה לבלגיה ומחפשת את דרכה. ההערכה היא כי בעונות הקרובות הקטנות ימשיכו לזנוח את הזרים ולהסתמך על צעירים, בעוד הגדולות יצטרכו לחזק עצמן גם עם זרים איכותיים ובמקביל למצוא פתרונות כלכליים להשארת חלק מהשחקנים המקומיים כמה שאפשר כדי לא להתמודד עם מחסור באופציות מגוונות. כי בסופו של דבר, ואת זה מבינים היטב גם בפרטיזן בלגרד ודינמו זאגרב, הכסף הגדול באמת באירופה מגיע מהשתתפות בשלב הבתים של ליגת האלופות. ובשביל להגיע לשם, צריך גם להשקיע ולא רק למכור.
ההישגי הישראליות במפעלים האירופיים בהחלט ישפיעו על עתיד ואטרקטיביות הליגה. כידוע, דירוג הקבוצות והמדינות של אופ"א מושפע מהישגי חמש העונות האחרונות. כלומר, עונה לא מוצלחת נגררת הלאה חמש שנים ומשפיעה באופן גורף על כל הקבוצות הישראליות. בעונה הבאה, קרית שמונה הלא מדורגת תקווה להימנע מהגרלת בלהות כמו פ.צ באזל כבר בסיבוב הראשון. מכבי חיפה, אחת משתי הקבוצות הבולטות של ישראל באירופה, נשארת בלי הכרטיס. לכישלון אירופי כולל יש כמה משמעויות: התרחקות ניכרת מנציגה חמישית באירופה ופגיעה גם בסיכויי האלופות הבאות להגיע לשלב הבתים וליהנות מהמענקים הכספיים הגדולים הכרוכים בכך.
הכסף הגדול של אופ"א היה חלק משמעותי מתקציבן של מכבי חיפה והפועל תל אביב בשנים האחרונות. יותר משהן זקוקות לו, ההישגים הנלווים באירופה עזרו לשתיים לבסס מוניטין באירופה ולהנחית שחקנים בעלי שם. אם הכדורגל הישראלי ייכנס לכמה עונות ללא הישג משמעותי, אחת האפשרויות היא שנחזה בעוד ירידה משמעותית בתקציב. אפשר לקרוא לזה חזרה לשפיות, או להסתכל על זה כעוד צעד בדרך לבלקן. תלוי בנקודת המבט. כך או כך, הכדורגל הישראלי יצטרך את הגדולות שלו חוזרות להיות גדולות. איך אמר יעקב שחר? "אני לא בטוח שלקטנות יש זכות קיום בלי הגדולות".
ליגה ללא גדולות דומיננטיות מעבירה ישירות את הדיון מכדורגל לנושאים שוליים. הרמה הנמוכה, חוסר העניין, ההתרסקות של התל אביביות ומכבי חיפה, האירועים המכוערים במושבה ובווינטר, הפארסות בבית הדין וההתבטאויות האומללות החוזרות ונשנות של אבי לוזון הביאו לא מעט פרשנים לקבור את הענף והביאו את בעלי הקבוצות לנסות להרים את הכפפה כדי "להבריא את הכדורגל". השאלה היא: האם דווקא מעונת שפל כזו יכולה לצאת בשורה?
לכאורה, מנהלת ליגה יכולה לתת מענה לחלק מהבעיות שהועלו בכתבה. גוף שימשוך אליו קצת אש מההתאחדות ומוסדותיה המיושנים והשחוקים וישאיר בידיה אך ורק את נטל ההתעסקות בנבחרות, גוף שינהל את הליגה בראיית האינטרס של הקבוצות. מנהלת לא תרפא את הרעות החולות של הכדורגל הישראלי. היא לא תוכל לבנות כאן מתקנים, להביא עוד ספונסרים, לסדר כאן הסכם זכויות שידור במאות מיליונים או למנוע התרסקות כלכלית של קבוצות לאחר עזיבת הבעלים כמו שקרה בבית"ר ואולי יקרה בהפועל תל אביב. היא אולי אף תעמיק את הקרע בין גדולות לקטנות ותיצור תחושה של חוסר שוויון, אבל היא בהחלט יכולה לתפור בעיה אחת בטווח המיידי את משבר האמון בין הקהל לענף.
כי בהחלט נשארו אנשים שאכפת להם. למשחק הפרידה מהקופסה בנתניה הגיעו בשבת 6,500 אוהדים, ביניהם אנשים שלא דרכו שנים במגרשים. "הייתה אווירה מדהימה. זה הזכיר משחקים של פעם", אמרו חלקם ביציאה. הפועל באר שבע הביאה למעלה מרבבת צופים למשחקי ההישרדות בפלייאוף התחתון ואפילו מחאת אוהדי הפועל תל אביב נגד טביב מלמדת על עוצמת הרגש כלפי המשחק. הכדורגל הישראלי לא מת. להיפך. הוא חי, נושם, מלא אמוציות ויש לא מעט אנשים שכמהים לראות אותו נקי, אסטטי, מרגש, משגשג ופורח. לא בטוח שהשינוי הזה יגיע בעונות הבאות, אבל זה הבסיס שעוד נותן תקווה שהמגמה השלילית לא תנצח לנצח.
