אוף דה רקורד

עייפה בובה

ההתעסקות המקבילה של בובה של לילה וארץ נהדרת בענייני האלימות בכדורגל, רק המחישה את הבעיות בתכנית המצוינת בערוץ הספורט. מדור התקשורת חוזר, ולא שוכח את ההחלקה של שרף

נמרוד עופרן

בוודאי כבר שמעתם על ההתבטאות האומללה של שלמה שרף במהדורת יום ב' של "יציע העיתונות" בשבוע שעבר. אם לא, זהו יום המזל שלכם: באתר המצוין של ערוץ הספורט ניתן למצוא כמעט את כל תכניות הערוץ בשידורים חוזרים, מתי שרק רוצים. פשוט בוחרים את התכנית הרצויה, מגיעים לדף המיוחד שלה, מקליקים על הפרק המבוקש, ומשלימים פערים.

הנה, ממש כאן.

אה, אופס, היא לא מופיעה שם. נו טוב, בין אם מדובר בטעות טכנית תמימה שתסודר בהקדם או שמא ישנה כוונה לטשטש ולהחביא את דבריו של המאמן הלאומי לשעבר והפרשן הלאומי בהווה, בעידן הנוכחי אי אפשר ממש להסתיר דבר מאף אחד. אוהדי הפועל תל אביב דאגו לצלם את השידור החוזר ולפרסם את הקטע המדובר ביו-טיוב. הנה הוא, למי שפספס:

עוד בוואלה! NEWS

הסוד שכל ישראלי רוצה לדעת: איך מכינים חומוס מושלם

לכתבה המלאה

כן, אתם שומעים חלש אך בהחלט נכון: שלמה שרף מתרעם על התנהגות אוהדי הפועל תל אביב כנגד אלי טביב ודנה אשכנזי, עד כדי כך שהוא היה "יורד עם מקל ושובר להם את הרגליים" אם היו עושים זאת לו. כותב שורות אלה מעט אלרגי למרבית הדברים הקשורים במחאה האדומה, ובפרט לטיפול התקשורתי בה בכפפות של משי וזהב, ובכל זאת קשה להישאר אדיש אל מול דבריו של שרף. כבר למחרת פרסם רון עמיקם כי תלונה הוגשה כנגד שרף בשל הסתה לאלימות, ואף הביא את תגובתו הלא פחות מרנינה:

"אני רוצה לראות את כל יפי הנפש שלא היו עושים את מה שאמרתי, מי שמסית לאלימות הם אוהדי הפועל תל אביב. אני רוצה לראות איך אתה מגיב כשיקללו אותך כשאתה הולך עם ילד על הידיים. מה הם רוצים מאשתו והילדה? הם הגישו תלונה במשטרה? שישקו לי בתחת. מעכשיו אני מתחיל לא לישון בלילה. מגישים 1,000 תלונות ביום, ביג דיל". 

הדיון מי מסית לאלימות – טביב ושרף או האוהדים המוחים – שולי כרגע, וסביר להניח שלשני הצדדים יש חלק בתהום אליה הידרדר הכדורגל הישראלי. אלא שבניגוד לשרף, אוהדי הפועל תל אביב לא נוהגים לדבר בשידור חי אל תוך עשרות אלפי זוגות אוזניים. אין להם כל אחריות חינוכית שהיא, ואם הם רוצים להתנהג בצורה מסוימת זה עלול לעלות להם או למועדון שלהם ביוקר – אבל לא הרבה יותר. שרף, לעומת זאת, עומד בחוד החנית של ערוץ הספורט הגדול ביותר במדינה. הוא נחשב לפרשן בכיר, כזה שמסוגל לטעות גם בשמות של שחקני ליגת העל, וגם בכאלה של קבוצות בליגת האלופות. בין אם חפץ בכך או שלא, לפרשן מסדר הגודל שלו יש השפעה גדולה מאוד, ואם הוא לא יתעקש להבין זאת בעצמו, יהיה נחמד אם ערוץ הספורט ידאגו לפעול בנושא.

במהדורת הלילה של חדשות הספורט ביום שלישי שעבר הגיע שרף לאולפן בצוותא עם עומרי אפק על מנת לנתח את צמד חצאי גמר גביע המדינה המתקרבים, וכשסיים, אמרה מירי נבו כי היא מבינה שיש לו דבר נוסף להבהיר. "אני נגד אלימות", אמר שרף. "אני בכלל לא מביא לדיון את הויכוח או המחאה של הפועל תל אביב. זכותם להביע מחאה. המחאה צריכה להיות הוגנת, היא צריכה להיעשות במקומות ציבוריים – במגרש האימונים או באצטדיון בלומפילד. אבל ללכת לאישה כשהתינוק בזרועות שלה ולהתקיף אותה... לא צריך לפגוע בפרטיות של בנאדם. וזו היתה הכוונה שלי".

"הדברים ברורים", אמרה מירי נבו, אלא שלא, הם לא ממש ברורים. אף אחד בערוץ לא ממש גינה את דבריו של שרף, וכמובן שהוא עצמו לא פתח את ההבהרה שלו בהודעת התנצלות כזו או אחרת. הוא לא היה קרוב אפילו לחזור בו מדבריו, ולאף אחד לא ממש היה אכפת.

בחודש שעבר עסקנו במדור זה בחלק של תקשורת הספורט באלימות ההולכת וגוברת, וברור של"יציע העיתונות" – תכנית הדגל של הערוץ, וכזו שמאגדת כמה מאנשי המקצוע האלימים והגסים בנוף המקומי – משקל כבד בו. עוד לפני מספר שבועות תהינו כאן איך אנשים כמו שרף או משה פרימו וארא"ל סגל נטלו חלק בפאנל נגד האלימות שקיים הערוץ, כעת מוטב אולי להתיישר לקו החדש הזה, להפסיק להתעסק בשלילי ולחשוב על החיובי. הנה מספר רעיונות נוספים לפאנליים מיוחדים:

“כיצד לא להיות שוער", בהשתתפות דודו אוואט, אריאל הרוש וניר דוידוביץ'.

"כיצד לא לגור באוהל", בהנחיית דפני ליף.

"כיצד לא להיות אח של רוצח ראש הממשלה", בהנחיית חגי עמיר.

חזרה גנרלית

מאז עלתה לאוויר והפכה להצלחה בלתי ניתנת לשחזור, צצה וריחפה סביב "בובה של לילה" שאלת ה"סאטירה: כן או לא”. גם במדור זה התייחסנו אליה, כאשר יוצרי התכנית אמרו לא פעם כי המטרה שלהם היא לאו דווקא לעשות תכנית סאטירית, כי אם פשוט לבדר, להצחיק, ולשבור את שיא גינס לחזרות על בדיחה אחת (טוב, אחד מהשלושה לא נכונים). אי לכך, גם ההשוואות המתבקשות ל"ארץ נהדרת", שבעצמה נאלצה להתמודד לאורך שנותיה עם דרישות מאוד ספציפיות לשילוב בין סאטירה ובידור, אולי מיותרת.

בשבוע שעבר, תיקלו צמד התכניות את אותו נושא: האלימות בספורט הישראלי, בפרט מכיוונה של לימור לבנת. קשה לזכור מתי ארץ נהדרת פתחו תכנית עם מערכון ספורט (מה שכנראה אומר יותר על מצבו של הספורט הישראלי ופחות על האיום האירני או הפוליטיקה המקומית), ובכל זאת, ביום שני שעבר חיקתה שני כהן את שרת התרבות והספורט בפאנל הפותח לצד אייל קיציס, ולאחר מכן הצטרף אליה אבי לוזון, בחיקויו של אלי פיניש. 24 שעות קודם לכן הציג אלי יצפאן את גרסתו שלו ללבנת ב"בובה של לילה".

אין טעם להשוות בין החיקויים עצמם. בכל הילולת "בובה של לילה" יצפאן כמעט ונשכח, אף שהוא אחראי על כמה מהחיקויים המדויקים ביותר בתכנית ומוכיח פעם אחר פעם את יכולותיו הקומיות האדירות, שכוללות ירידה לפרטים שאחרים נוטים לפספס. במקרה הזה החיקוי של לבנת אמנם הזכיר קצת יותר מדי את הגרסה של יצפאן לאוהדת בית"ר ירושלים אביגיל שרעבי, ובהחלט נפל מהדיוק המרשים של שני כהן, אך, כאמור, החיקויים עצמם שוליים כאן; התוכן הוא שחשוב.

בעוד שבארץ נהדרת קשרו את האלימות בספורט לאלימות במדינה ובצבא, בבובה של לילה המשיכו להתעסק בבדיחות הקבועות ובאווירה השכונתית. מיד כשיצפאן/לבנת נכנס לאולפן הוא מוריד סטירה ל"מוטי חביב", קופץ על רן בן שמעון ואז שובר כוס זכוכית על הראש של שוקו. במובן הזה, אין הבדל גדול בין לימור לבנת, אביגיל שרעבי, שאול איזנברג וכן הלאה; כולם, בסופו של דבר, יידרדרו לבדיחה זהה שבמקרה הזה נגמרה ב"מעניין לי את הביצה". ובכל זאת, העונה השנייה של בובה של לילה מתקרבת בצעדי ענק לסיומה, וקשה, מאוד קשה להצביע על שיפור כלשהו מפרק לפרק, או מעונה לעונה. המתכון שמשום מה נחשב מנצח בעונה הראשונה כבר המאיס את עצמו לחלוטין בעונה השניה.

***

לא מזמן התראיין מולי שגב לתכנית "מושכים בחוטים" של ניב רסקין, ושם סיפר, בין היתר, על אחת הגאוות הגדולות ביותר שלו: לאורך השנים, סיפר יוצר מדורת השבט של הטלוויזיה הישראלית, הקפדנו להרוג את הדמויות האהובות ביותר שלנו. הדמות המצליחה ביותר בעונה מסוימת – הרומנים, הבלוג של מאי, לובה, קשת ליבליך וכן הלאה – בדרך כלל לא המשיכה הלאה. לואי סי קיי, הסטנדפיאסט הגדול ביותר באמריקה, עושה דבר דומה כבר זמן רב: מדי שנה הוא כותב לעצמו שעה חדשה של חומר, וזורק לפח את השעה הקודמת. המקרה הזה מטורף, כמובן – יש קומיקאים מפורסמים בארצות הברית ששורפים במות עם אותה שעה כבר עשרים שנה – ובכל זאת, אי אפשר שלא להעריך את התעוזה והרצון לחדש. מי שמאמין בעצמו ובפרויקט שלו עד מידה מסוימת, מסוגל להרגיש מספיק בנוח כדי להיפרד גם ממה שעובד, מתוך מחשבה שאם הוא היה מסוגל לכתוב שעה או מערכון מוצלח פעם אחת, הוא יצליח פעם נוספת.

מצד שני, העיקרון הזה עומד בניגוד כמעט גמור לכל מה שבובה של לילה מייצגת; הרי הדבר החשוב ביותר ביצירת קאץ'-פרייז הוא לדאוג שיהיה מי שיגיד אותו באופן זהה שוב ושוב (ושוב, ושוב). בובה של לילה כבר לא ממש מצחיקה כי היא מצחיקה, היא מצחיקה כי היא צפויה: צופה ממוצע שיפתח את ערוץ 56 ביום ראשון ב-23:35 בלילה יודע בדיוק, אבל בדיוק מה הולך לקבל, וזה בסדר גמור מבחינתו. כמה פאנץ'-ליינים צפויים למדי, מבנים מאוד סכמתיים של בדיחות, גאגים ומערכונים, דמויות שמתפרצות לשידור ומוטב, ליתר ביטחון, לוודא מי הן (“איל? איל ברקוביץ' זה אתה? איל, למה אתה פורץ לשידור שלנו?”), וכן הלאה.

לזכותם של יוצרי התכנית יש להגיד שהם עוסקים בנושא נישתי עד כדי כאב, וכנראה בלתי אפשרי להפיק ממנו תכנית בידור מוצלחת שבוע אחר שבוע בלי לחזור על בדיחה אחת או אלף. אלא שגם אם החקיינים עצמם טובים (והם טובים, על פי רוב; מספר חיקויים של מיקו ג'מאל הם לא פחות ממופתיים), יש גבול כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה. בובה של לילה מתקרבת בצעדי ענק אל עבר המבחן הגדול ביותר שלה, וזה שבסופו של דבר גם יקבע את חיי המדף שנותרו לה. אם אכן מדובר בתכנית גדולה עם שלל אנשים וכותבים מוכשרים היא תהיה מסוגלת לשנות ולהשתנות, לחדש ולהתחדש, ולהגיב למה שקרה באותו שבוע בספורט המקומי, אפילו אם זה מצריך ויתור על חמשת הפאנץ'-ליינים העוסקים בתגלית המרעישה שיוסי מזרחי אוהב לעשן.

הפתרון הפשוט הוא כמובן להמשיך הלאה ללא כל שינוי. למרות כל הכתוב לעיל, בובה של לילה היא עדיין הצלחה בלתי רגילה בכל קנה מידה, ויש לה הרבה יותר אוהבים משונאים. בעתיד הקרוב יוצריה ייאלצו לשבת ולחשוב האם זה מספיק טוב להם, או שמא הם מעוניינים להכניס לתכנית שלהם מעט עומק, נשכנות וחדשנות. אם שלוש העונות הראשונות לימדו אותנו משהו (כאילו, מעבר לקביעה שרן בן שמעון וערן לוי שמנים לאללה), ניתן רק לשער שהעונה השלישית, אם וכאשר תגיע, תהיה פחות או יותר זהה, וזה קצת חבל, כי אפילו לקאץ'-פרייזים יש תאריך תפוגה. הנה, תראו:

יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי, יו פיי מי.

אה, לא. טעות שלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully