קצת לא נעים להודות בכך, אך האירועים האחרונים בכדורגל הישראלי מהווים סוג של חג מתמשך עבור חלק מתקשורת הספורט המקומית. אמת, עוד לפני שאנשי מכבי פתח תקוה הכניסו קצת תרבות בשחקני הפועל חיפה הסוררים ואז רצו לספר על זה עם ציטטות קומיות מבית מדרשו של גראוצ'ו מארקס (באמת, שמעתם את יגאל ממן?), ניתן היה למצוא כמעט על בסיס שבועי מאמר כזה או אחר שמבכה את הספורט הישראלי והעומדים בראשו. גם הקטטה יוצאת הדופן ברמת גן בסוף השבוע החולף בסך הכל גרמה לתקשורת הספורט למחזר את דבריה, או להדגיש ולהחריף אותם. שום דבר כבר לא יפתיע אותנו.
ובכל זאת יש הבדל מהותי בין המציאות בה חיינו טרום צמד הפוגרומים הייסודיים, וזו הנוכחית: כעת הכל כשר. כעת ניתן להוציא את הסכינים החדים ביותר ולנעוץ במי שרק רוצים, שכן כעת יש לגיטימציה. כעת ניתן לתרגם את השנאה האישית למשפחת לוזון, למשל, לסדרת מאמרים מלאי שטנה וריקים ממתנגדים. מעולם לא היה קונצנזוס כל כך גדול נגד הכדורגל הישראלי ככל הנראה משום שמעולם לא היה בשפל כה עמוק ובכל זאת, הצורה בה תקשורת הספורט דאגה לתפוס צד באופן כל כך מופגן ראויה לציון (שלילי או חיובי, זה עדיין לא ברור). במסווה של כלבי השמירה של הדמוקרטיה ניתן לנבוח עד הלילה ואף אחד לא ישתיק אותך, שכן המקום הטוב ביותר להחביא אינטרסים הוא בתוך דעת הקהל. אבל מה לעשות, כלבי הדמוקרטיה נובחים, ושיירת הפצועים מוסיפה לעבור.
כאן יהיה מקום לא רע לשאול: האם יש קשר בין התנהגות תקשורת הספורט בשנים האחרונות, ושלל המדשאות שנצבעות לאחרונה באדום? התשובה הקלה היא לא, מובן שלא; בזירת פשע עם כל כך הרבה אשמים, אך זה טבעי לפנות לאנשים הללו שמתעקשים להתבלבל ולבעוט בצלעות של עמיתיהם למקצוע במקום בכדור. אלא שבעקיפין, גם לנו יש אחריות בנעשה, וצריך לצמצם את העיניים מאוד חזק כדי להתכחש לה.
כן. בתקופה האחרונה הקמנו לעצמנו עולם בו קודם כל מבקרים ושופטים ומפרקים, ורק אז תוהים איך, אם בכלל, להרכיב מחדש. אין זה פלא שעיתונאי הספורט המזוהה ביותר כיום אצל האדם הממוצע הוא רון קופמן, מייסד תנועת הפח והמחדל, הביזיון והסמרטוטיאדה, הכלום והשום דבר. אלא שקופמן הוא לא ממש האשם הבלעדי במצבה של תקשורת הספורט, כשם שהאח הגדול אינו האשם הבלעדי במצבה של טלוויזיית הפריים טיים הישראלית. בלי ששמנו לב, הפכנו מוקפים בגסות רוח מופגנת, חוסר סבלנות תהומי, שיפוטיות מיידית ו-ווליום גבוה. מתישהו גם הסטנדרטים של העיתונאי הממוצע וגם אלה של הקורא הממוצע השתנו, וכך הרבה יותר קל לפזר ביטויים כגון "פח אשפה" ו-ריקבון", או הצעות כגון: לסגור את הכל".
השפה הפואטית הזו אולי נוצרה בין כותלי שפתיו של קופמן, אך היא מזמן לא רק נחלתו הבלעדית, ואפילו לא נחלתם הבלעדית של שלמה שרף, משה פרימו ואראל סג"ל (השניים האחרונים, למרבה האירוניה, השתתפו אמש בפאנל האלימות המיוחד של ערוץ הספורט). אפילו שדרים וותיקים ומוערכים כגון יורם ארבל, מאיר איינשטיין ורמי וייץ נדבקו במחלה בשנים האחרונות, והנגיף ממשיך לעבור עם כיוון הרוח, כדור שלג שאף אחד לא ממש משתוקק לעצור.
היו ימים בהם הביטוי "בושה וחרפה" נשמר למצבים די נדירים, ואילו כעת נדמה כי אי אפשר להדליק ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו העוסקת בספורט הישראלי בלי להיתקל בו. האם זה אומר שהספורט שלנו הידרדר עד כדי כך, או שמא האנשים שמסקרים אותו הידרדרו כהוגן?
התשובה כנראה נמצאת באמצע כלשהו, כשהצדדים מזינים זה את זה. אלא שמי שמשדר אלימות וחוסר סבלנות תרתי משמע דינו להמשיך לעסוק בה, ולעסוק בה מקרוב. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הצלחנו ליצור לעצמנו מציאות הרסנית וארסית, כזו שחזרה וככל הנראה תשוב ותחזור לבעוט לנו בפרצוף כשאנחנו שוכבים על הדשא. זו המציאות שאנחנו משדרים לאוהדים שלנו, לשחקנים שלנו, למאמנים שלנו: תרבות דיון בה מי שצועק חזק יותר מנצח, אפס כבוד, אפס סבלנות, ויחס הרבה יותר גדול של שנאה מאהבה. ילד קטן שצופה ב"ביציע העיתונות" או מקשיב לאחת מתכניות הספורט ברדיו ילמד טוב מאוד את העקרונות הללו, ומתישהו גם יישם אותם במגרשי הכדורגל - בין אם ממרומי היציע או מגובה הדשא.
מובן שאין בכך כדי לקבוע שהתקשורת היא האשמה היחידה או הגדולה ביותר במצבו של הכדורגל הישראלי בפרט או הספורט הישראלי בכלל. ההתנהגות האלימה של שחקני הפועל רמת גן ובני לוד, לצורך הדוגמא, מקורה גם בחינוך קלוקל, מדיניות רווחה עקומה ושלל בעיות שגדולות עלינו. בעיות שאין ביכולתנו לפתור. אז בואו נתעסק בקטן.
בשעה זו, כל הביקורת הארסית אל עבר משפחת לוזון, לימור לבנת והכדורגל הישראלי כולו נראית נורמאלית, פרופורציונאלית וחשובה. הרי הגענו לנקודת קיצון, ונקודות קיצון מצריכות פעולות קיצון. אבל הבעיה האמיתית נתונה בעבר ובעתיד. קל מאוד לדרוש שלוזון ולבנת יתפטרו, שמכבי פתח תקוה תורד ליגה, ששחקני בני לוד והפועל רמת גן ייכנסו לכלא ושהכדורגל הישראלי כולו ייסגר, ובעוד שחלק מהדרישות הללו אולי הוגנות ברמה זו או אחרת, מוטב לנסות ולהביט על התמונה הכוללת. כדי שיקרה פה שינוי מהותי כזה שלא רק מתחיל ונגמר בהחלפת יו"ר כדאי שנדע להשתנות גם אנחנו. הסערה הקרובה תחלוף כשם שסערות נוהגות לחלוף, ראשים אולי ואולי לא ייערפו, קבוצות אולי ואולי לא יסבלו מהורדת נקודות, ובסופו של דבר נשוב להתנהל כרגיל, כמו שנהגנו לפני אירועי המושבה.
זה מצד אחד.
מצד שני, הכל פה פח אשפה ממילא.