פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תתחילו לעבוד: ביקורת על בובה של לילה

        בובה של לילה היא תכנית מבורכת, אבל גם יותר מדי זמן לא אומרת משהו ממשי מלבד לבדר ולכוון להומור נמוך מדי ושגרתיות מוגזמת

        מה דעתכם על "בובה של לילה"? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו

        לפני מספר חודשים סיפר אסי ישראלוף בראיון למוסף סוף השבוע של "ישראל היום" כיצד נולדה אחת הדמויות המצליחות ביותר של "בובה של לילה" – פרוספר אזגי. זה קרה כאשר אלי בן דוד – הכותב הראשי של התכנית וזה שמגלם את המנחה, שוקו, התקשר לאקס 'מה קשור', ו"שאל אותי - מכיר את פרוספר אזגי?' נכנסתי לגוגל, ראיתי שזה אש. אמרתי לו: 'לא משנה מה, אני אומר בסוף כל משפט "ווסחאב"'. השאר, כפי שאתם בוודאי יודעים, היסטוריה: פרוספר אזגי של ישראלוף הפך לדמות קאלט – כן, עוד יותר קאלט מהמקור, שבעצמו מהווה חיקוי מוקצן של משהו - עם קאץ'-פרייז קליט, והיה אחת מיני הצלחות רבות של העונה הראשונה של תכנית הבובות השאפתנית.

        בובה של לילה (יח"צ , יוסי צבקר)
        (צילום: יח"צ)

        אלא שמבט מעט מעמיק יותר בדבריו של ישראלוף חושף לא רק רומנטיקה ספונטנית, כי אם גם את הבעיה הגדולה ביותר של בובה של לילה במתכונתה הנוכחית: סדר עדיפויות מוטל בספק, שכמעט תמיד מעדיף את הצחוק הקל על פני האמירה. לצורך העניין, קשה לדמיין את אחד ממפעילי "החרצופים" ניגש לאפרים סידון ומספר לו שחשב על קאץ'-פרייז לחבר כנסת כזה או אחר, עוד לפני שלמד את מושא החיקוי שלו ומהותו. רגע לפני שנגיע לסוגיית "בובה של לילה: סאטירה או לא סאטירה", חשוב להתעכב גם על סדר הפעולות שבדרך כלל מאפיין חיקויים וחקיינים גדולים; לחשוב על משפט או מילה שתמיד תפסת כמצחיקה ולהכיל אותה על דמות שרירותית כזו או אחרת לא אמור לעשות חסד – לא עם החקיין, ולא עם מושא החיקוי שלו.

        דברים דומים נכונים גם לגבי דמויות נוספות בתכנית המבורכת בסך הכל של ערוץ הספורט. כשהבובה של שלמה שרף זועקת לפחות חמש פעמים בתכנית "יו פיי מי!" או כשזו של אבי לוזון גוערת "שה, יא רשע", אין שום קשר לאנשי הכדורגל עצמם. אלה – וכן, גם "ימינה ת'צלם", "עופר, הגעתי איי'ם היר" וכן הלאה - בסך הכל קאץ'-פרייזים אקראיים ותלויים באוויר שתפסו חזק, כי זה מה שקאץ'-פרייזים עושים. פשוט צריך להשתמש בהם כמות מסוימת של פעמים, והם כבר עובדים מעצמם. אפילו בעולם בו ההנחה לפיה אם חוזרים על משהו שוב ושוב הוא מצחיק נכונה, קשה לברוח מהאמת שמחכה לבובה של לילה כמעט בכל פינה: מי שחוזר על אותו הדבר שוב ושוב, סופו לא להגיד כלום.

        וזה מביא אותנו לעננה שמרחפת מעל התכנית השבועית פחות או יותר מאז עלתה לאוויר. יוצריה ומשתתפיה של בובה של לילה דואגים להבהיר מדי פעם כי הם לאו דווקא מכוונים לעשות סאטירה, ובסך הכל רצו להכין תכנית בידור כיפית. כל זה טוב ויפה, אבל בפועל קשה לעמוד בצל של החרצופים – ככל הנראה הסאטירה הפוליטית הגדולה ביותר שהיתה כאן - ולהגיד שאתה סתם משחק עם בובות. גם אנשי ויוצרי ארץ נהדרת היו צריכים להתמודד לכל אורך הדרך עם שאלת הסאטירה/לא סאטירה שאפפה אותם. ההילוך על קו הגבול האפרפר הזה אפשר למולי שגב ואנשיו פתח למערכונים קלילים יותר (שגררו, כתגובה פבלובית, מבול של טרוניות מצד המבקרים), לצד אמירות נוקבות. אלא שבעוד העיסוק באופי האמיתי של ארץ נהדרת מיצה את עצמו בערך בתום העונה השלישית, הבריחה של בובה של לילה מהמילה הגדולה והמפחידה הזאת שמתחילה באות סמ"ך קצת צורמת. לא פעם, האנשים שאומרים שהם לא עושים סאטירה הם האנשים שעושים סאטירה חלשה.

        בובה של לילה, ערוץ הספורט (יח"צ)
        (צילום: יח"צ)

        הרצון הזה, לעשות תכנית שהיא לאו דווקא סאטירית אלא פשוט כיפית ומצחיקה הוא כמובן לגיטימי, אבל בובה של לילה כבר נמצאת עמוק בתוך העונה השניה שלה ונדמה שבנתה לעצמה מעין ייקום ספורטיבי מקביל בו לא באמת קורה שום דבר. הדמויות הן אותן דמויות כמעט בכל תכנית, בדרך כלל דקיקות פי כמה מהמקור ומציגות רק את המאפיין הבולט ביותר שלו; הקונספט זהה – פאנל קבוע, אורח, פריצות לאולפן, בלגן, שימי ריגר; משפטי המפתח אותם משפטי מפתח, והבדיחות אותן בדיחות. איכות הכתיבה הבינונית באה לידי ביטוי בעיקר במבזקי החדשות, בהם הקהל מגיב לפאנץ'-ליין הצפוי במחיאות כפיים (תגובה אנושית ידועה להביע צחוק). במקרים של הבובות עצמן, הבדיחות בדרך כלל מוצאות מבוידעם הסטריואטיפים (אתמול: אלי טביב כתימני לועס-גת) או מתהומות הנשיה של תחילת העשור הקודם (אתמול: אסי דיין נרקומן). ובעולם המקביל והסטטי הזה בו מתנהלת לה בובה של לילה אתה לא חייב להיות אקטואלי כדי להיות מצחיק (ע"ע כמות הפעמים שהבובות של אלי אוחנה, שייע פייגנבוים ושאול איזנברג מופיעות). מה שכן, זהו עולם של שמנים – של קופמן ובן שמעון וערן לוי, כמובן שערן לוי.

        לעתים רחוקות הבעיה בתכנית היא החיקויים עצמם. אין זה סוד שמיקו ג'מאל, שאחראי על הבובות של שלמה שרף, צביקה שרף, אלי אוחנה, שייע פייגנבוים, אבי לוזון, רן בן שמעון, יוסי מזרחי ואחרות, הוא חקיין אדיר. לעזאזל, מספיק מבט בקטע הבא, אותו בוודאי ראיתם פעם או פעמיים, כדי לראות כמה כישרון יש בו, אפילו ללא בובות ותאורה ותסריט:

        לא. הבעיה של בובה של לילה היא לא בחיקויים עצמם, אלא במה שהיא ומה שהיא רוצה ומסוגלת או לא מסולגת להיות. עד עכשיו זה היה בסדר לפעול על פי משוואת ירון ברלד הידועה, לפיה הרבה קילוגרמים + מעט בגדים = מצחיק, אבל בשלב כלשהו יוצריה יצטרכו לעצור לרגע ולקבל החלטה שעשויה במידה רבה לקבוע את עתיד התכנית: האם להמשיך ולכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, או להתחיל להחמיר עם עצמם, להסיר מהתסריט כל בדיחה שמצחיקה בגלל נמיכותה, ולנסות להגיד משהו מעבר לקאץ'-פרייזים מטופשים שלא קשורים כהוא זה לדמויות האמיתיות. להמשיך באותו מסלול לאו דווקא תהיה בחירה רעה – בכל זאת, מדובר בתכנית שהפכה מהר מאוד לקאלט וקונצנזוס בקרב חובבי הספורט הישראלי, והיא בהחלט עושה את מה שהיא עושה טוב ומשעשע – אך חיי המדף של תכנית שכזו, בעיקר בפורמט שבועי, קצובים ומתחילים להתפוגג מרגע לרגע. בסופו של דבר, אפילו בדיחות על שמנים אוזלות.

        למרות שערן לוי הזה, הוא באמת שמן בטירוף.

        בובה של לילה, ימי ראשון, 23:35, ערוץ 5+

        האזינו ללהיט של ליאור פרחי מבובה של לילה

        בובה של לילה (יח"צ , יוסי צבקר)
        (צילום: יח"צ)

        לבלוג של נמרוד עופרן

        לטוויטר של נמרוד עופרן