Like
כל הסופרלטיבים שמוענקים בשבועות האחרונים לאלי כהן מוצדקים. ההישג שלו גדול בהרבה משבעה ניצחונות רצופים. ממועדון מרוסק שכבר ראה את עצמו יורד ללאומית, בבית"ר נזכרו פתאום שלא פחות משהם צריכים את ליגת העל, ליגת העל צריכה אותם. פתאום, עם הסדר והארגון של כהן, בית"ר במקום התשיעי, 13 נקודות מהקו האדום, כאילו שרק לפני חודש לא נראו שם פרצופים מיואשים שמלמלו שזה גמור והתחילו להתכונן לשידורים העגומים והמנומנמים של ימי שישי.
כהן הרוויח ביושר את המנדט להמשיך בבית"ר וכנראה שיעשה זאת, אבל גם הוא יודע שברגע שתישמע שריקת הסיום של העונה, יחל מאבק קיומי חדש. הוא היה בסרט הזה לא מעט פעמים, בבית"ר ומחוצה לה. די אם נזכיר את האפיזודה שלו במכבי תל אביב, אליה הגיע בעונת 2006/7 והעמיד על הרגליים מועדון שבור שהגיע לראש מצעדי הגיחוך עם פרויקט הגלקטיקוס הכושל. כעבור זמן לא רב הוא מצא את עצמו בחוץ, בגלל הקיץ ההוא של מעללי לוני ורוני, שאותו כבר לא צלח. גם כהן, יש לשער, תוהה אם היה מסיים בבית"ר את העונה לו פתח אותה.
האחריות לכך שכהן יצליח בשנה הבאה ליישם בבית"ר את מה שעשה בשליש האחרון של העונה הנוכחית היא של איציק קורנפיין. קורנפיין נכנס לכל קיץ במגננה. אין כסף, לא מעמידים תקציב, אין מחנה אימונים, לא יבוא רכש. יכול להיות שהכל נכון, המצב של בית"ר לא פשוט, אבל המוד שבו נמצאת הקבוצה רגע לפני קו הזינוק תמיד מדכא. עם הלך רוחות כזה, אף מאמן לא יכול להצליח, גם לא אלי כהן. בעיקר לא אלי כהן.
קורנפיין צריך להביא הקיץ משהו אחר לשולחן. הטקטיקה הזו של מסכנו?ת עובדת אולי בהתאחדות, אבל מפוררת את הקבוצה מבפנים. יצחק שום, אורי מלמיליאן, דוד אמסלם ויובל נעים - כולם החלו באווירה בלתי אפשרית של דיכאון ולא שרדו יותר מדי זמן. אם קורנפיין לא יוציא את השחקנים שלו מתחושת סוף העולם ובית"ר תגיע גם לאוגוסט הקרוב במצב קטטוני, אלי כהן, כמו קודמיו, ימצא את עצמו בחוץ. וזה יהיה חבל, כי הוא כבר הוכיח מה הוא יכול לעשות כשנותנים לו, ובעיקר לשחקנים שלו, שקט נפשי.
Share
כשמסתכלים על ההיסטוריה של מכבי חיפה מגלים נתון מוזר: לא רק שהצלחה באירופה לא משפיעה על מאמניה, היא גם מקצרת את הקריירה שלהם בקבוצה. יצחק שום ודושאן אוהרין, שהצעידו אותה להישגים הגדולים בהיסטוריה של המועדון, מצאו את עצמם בחוץ אחרי עונה או פחות. רוני לוי הגיע לשמינית גמר גביע אופ"א בעוד הקהל ממשיך לשאוג לו שהוא לא מאמן. גם אלישע לוי לא זכה להערכה, אף שהעונה שבה הגיע לשלב הבתים הפכה לאחת הגדולות בהיסטוריה של קבוצה בכדורגל הישראלי (אם לא מתחשבים בקיזוז שלקח ממנה אליפות).
על פניו, לא נראה שראובן עטר צריך את אירופה. להפך, הצלחה לא תתן לו יותר מדי, כישלון יקים עליו ביקורת כבר בנקודת הזינוק, והקהל של מכבי חיפה לא ממש יודע להיות סלחני אפילו אם מדובר בעטר. ובכל זאת, העידן החדש של הירוקים בראשות עטר צריך להתחיל באירופה, גם בגלל הפרסטיז'ה, וגם משום שהמסגרת תחייב את המאמן והשחקנים להיכנס מהר יותר לעניינים. בפעם שעברה שחיפה הגיעה לליגה האירופית היא הודחה בשלב המוקדם על ידי מינסק ואתם יודעים איך זה נגמר - באליפות משכנעת, מוחצת, חד משמעית, כשהפעם גם הקיזוז לא עצר את הירוקים.
בנקודה הזו אנחנו מגיעים לאלישע לוי, הפנים של מכבי חיפה בשנים האחרונות. לכאורה, הציפייה הראשונית מלוי היא לאינטגריטי - להשאיר לקולגה קבוצה רעבה עם בסיס להצלחה. אבל לא האינטגריטי צריך להנחות את אלישע לוי, איש ישר ממילא, אלא האינטרס שלו עצמו. לאלישע לוי אסור להשאיר אדמה חרוכה, כי אוהדי הכדורגל זוכרים רק את סוף הקדנציה, לא את מה שקדם לו. האמריקאים קוראים לזה What have you done for me lately. רק מה שעשית לאחרונה נחשב.
ללוי יש משחק גביע ביום רביעי. זהו משחק חשוב מתמיד - גם משום שבעקבות התוצאות האחרונות בליגה סיכוייו להגיע לאירופה פחתו, וגם מכיוון שהוא כבר כשל פעמיים בשלוש השנים הקודמות במשימה לקחת דאבל. גביע הפעם יהיה חשוב יותר מאותם דאבלים שפוספסו. גם בשביל עטר, בעיקר בשביל המורשת שלו. איך הוא יצליח לגרום למכבי חיפה להיראות טוב יותר משנראתה בבלומפילד בשבת האחרונה ובנתניה לפני שבועיים? זו כבר שאלה שהוא צריך לענות עליה. ואין לו הרבה זמן לעשות את זה.
Comment
ספק אם מישהו חשב לפני המחזור שאת הכותרות של השבת תעשה דווקא בני יהודה, ואפילו לא בזכות הניצחון על מכבי חיפה. אחרי הדיבורים על אלישע לוי, ניר קלינגר ומספר מועמדים אחרים, לפתע הודיעה הקבוצה על חזרתו של דרור קשטן לקווים.
זה שידוך מעניין משתי זוויות עיקריות. האחת - הרעב והתאווה של קשטן, מאמן שראה הכל והגיע להכל בכדורגל הישראלי, להמשיך ולהיות מוביל בענף. קשטן הוא לא מאלה שנבהלים כשהם רואים מסביבם את הדור הצעיר מנסה לעשות להם דה-לגיטימציה, הוא איש כדורגל שצמא לעמוד על הקווים, ולא משנה אם המשימה היא מונדיאל או מקום רביעי בליגת העל.
אלא שיש גם זווית שנייה, פחות רומנטית. יש משהו צורם בחזרה של קשטן לבני יהודה. הוא לקח, כביכול, ליוסי אבוקסיס את הג'וב כשזה כמעט מונה להפועל תל אביב, וכעת הוא בא במקומו לבני יהודה. העלבון הכי גדול עבור קשטן הוא להצטייר כיורש של אבוקסיס, גם אם כולם מבינים ויודעים שהשניים בכלל לא באותה ליגה מבחינת רזומה ויכולות אימון.
לפיכך, קשטן יצטרך לבחור באחת משתי אפשרויות: היא יכול לנסות לעלות מדרגה הישגית ולהצעיד את בני יהודה לאליפות, משימה שקריית שמונה הוכיחה השנה שהיא אפשרית, או שייקח על עצמו מטלה אחרת, פשוטה יותר - להפוך לפנים של בני יהודה בשנים הקרובות, לעשות איתה פרויקט ארוך טווח שבסיומו יונצח שמו בקבוצה להרבה שנים. משהו אמיתי וכן שיורגש שהגיע מהלב.
הבעיה היא שאנחנו לא מזהים את הכנות הזו אצל קשטן. אוהדי בני יהודה לא אוהבים אותו על אף שהצליח בקבוצה, ודי להיזכר במרירות שלו כלפיהם לאחר המשחק במחזור השני העונה. הוא גם מאמן הישגי מדי מכדי להפוך למנטור, שבא לבנות משהו מלמטה ולהאמין בתוצאות ארוכות טווח. אם אחרי שעזב את הנבחרת נראה היה החיבור בין קשטן לבני יהודה כניסוי מעניין, הפעם עושה רושם שמדובר בהיאחזות מיותרת וברומן שלא צפוי לצלוח זמן רב.
המחזור הבא: מכבי חיפה - מכבי תל אביב
לאחר פיטורי מוטי איוניר, עיניים רבות הופנו לעבר ברק יצחקי. כשקפטן מכבי תל אביב לימד סנגוריה על המאמן היוצא במסיבת העיתונאים הראשונה של ניר לוין, לא רבים האמינו לו. איוניר לא אהב את יצחקי, יצחקי לא אהב את איוניר ורבים ייחסו לו חלק בדחיקת המאמן החוצה.
לניר לוין לא היה אינטרס להתעמת עם כל שחקן במכבי תל אביב, בוודאי שלא עם יצחקי. הוא הפך אותו לבאנקר בהרכב וכעיקרון התרחק מכל מסלול של התנגשות. זה האופי של לוין, במקום שבו הוא נמצא בחייו אין לו עניין להעביר סדרות חינוך. ליצחקי התאים להרגיש בעל הבית והתפוקה שלו בעידן לוין בהתאם.
בעבר כבר נשמעו קולות הקוראים ליצחקי להיפרד ממכבי תל אביב כדי לא למתג גם את עצמו עם הכישלון שלה, אבל נדמה שיצחקי דווקא מרגיש בבית. הקהל הצהוב, שיכול היה להלחיץ גם את ליאונל מסי, לא מזיז לו. יצחקי לא שם על אף אחד, לטוב ולרע. האוהדים של מכבי תל אביב היו צריכים באד בוי כזה, והם נותנים לו את הכבוד. הם יודעים שאין עוד שחקן ישראלי בליגת העל שמתקרב לכישרון שלו, והמסירה לשער הניצחון על מכבי נתניה רק המחישה זאת.
מעניין יהיה לראות כיצד תחל מערכת היחסים בין ג'ורדי קרויף ליצחקי. אם בואו של קרויף גרם להאריס מדוניאנין להתנצל (בערך) ולחזור (שוב, בערך) למכבי תל אביב, כנראה שגם יצחקי לא הולך לשום מקום. דווקא עכשיו, בגארבג' טיים, כשמכבי תל אביב במאבק חיוור על המקום השני, ליצחקי יש הזדמנות לשלוח קריצה חיובית לכיוון ההולנדי, להראות שאפשר לסמוך על הכישרון שלו ולבנות סביבו את הקבוצה. המשך היכולת הטובה וניצחון בחיפה בהחלט יקדמו את העניין הזה.