אחד המצריכים האקוטיים ביותר שנחוצים להרכבת צוות שידור טוב מהרגיל אתם יודעים, חוץ מהדברים הברורים: ידע בסיסי, שם שלא מתחרז עם 'בורם שרבל' הוא כימיה. בארץ הדוגמא המתבקשת ככל הנראה תכלול את ניב רסקין ועפר שלח, שמכירים אחד את השני היטב לאורך זמן מה, בעוד מעבר לים ראוי לציין קודם כל דווקא כמה חבר'ה שהצליחו לגרום לזה לעבוד בשלישיה: מייק ברין, מארק ג'קסון וג'ף ואן גנדי העילאי. במשחקי NBA שהעבירו השדר הוותיק, רכז העבר הפורה ומאמן העבר, זהות הקבוצות שקלעו, החטיאו ובילו הרבה יותר מדי זמן בפסקי זמן כמעט היתה שולית. השלישיה הנ"ל - שפורקה בקיץ החולף כשג'קסון נטל את משרת האימון של גולדן סטייט באקט בלתי מתחשב בעליל - היתה הופכת גם את המשחקים המשעממים ביותר למהנים, ואת המהנים לגדולים.
מובן שחיבור כל כך טוב צוות בין צוות שידור, כזה שמדגיש את נקודות החוזק אחד של האחר ומחפה על חולשותיו, הינו נדיר ביותר. כשחושבים על זה לעומק, זה בהחלט הגיוני: כימיה אמיתית בין שני אנשים נתונים היא לא דבר של מה בכך, על אחת כמה וכמה כשהאנשים הנתונים הללו מחוברים למיקרופונים. לרוב, הקשר שמתקבל הוא קורקטי וחביב במקרה הטוב, ואקראי ומביך ברע.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הבעייתית ביותר, וזו שמשום מה תפסה חזק דווקא בארץ הקודש: התחלופה האינסופית בין שדרים ופרשנים. הרי באופן אידיאלי, צוות שידור כזה או אחר ישדר את משחקיו יחדיו לאורך עונה שלמה; במובן הזה, הקשר בין שדר ופרשן אינו שונה באופן מהותי מקשר זוגי: כימיה אמיתית פשוט מצריכה זמן.
(עם הקוראים שדמיינו בזה הרגע את מוטי חביב וזאביק זלצר חולקים מיטה, הסליחה)
***
ובכן, כעת קחו מספר רגעים למחשבה, והעלו בדמיונכם שדר ישראלי כזה או אחר כדורסל ישראלי, אירופי, NBA, כדורגל ישראלי, אירופי, טניס, יו ניים איט. האם הפרשן שלצידו צץ מיד לאחר מכן, שכן כבר התרגלתם לצרוך את שניהם ביחד? סביר להניח שלא. אין עסקאות חבילה בתקשורת הספורט הישראלית, ובעוד שהציניקנים יטענו כי עסקת חבילה של רמי וייץ ועודד מכנס, נניח, לא כל כך משתלמת מלכתחילה, הרי שלאורך זמן ניתן רק להניח שהיא תהיה עדיפה ותשתפר כשכל אחד מהצדדים ירגיש בנוח לצד רעהו. אבל לא: פעם תומר קשטן מפרשן לצד מאיר איינשטיין ופעם לצד שרון ניסים; פעם גיל ברק משדר לצד צביקה שרף ופעם בסמוך לאלי סהר, וכן הלאה. תקראו לזה פחד ממחויבות, תקראו לזה תחלופה בריאה, תקראו לזה אין-שום-סיכוי-שאני-מעביר-90-דקות-עם-ג'ימי-טורק-שבוע-שני-ברציפות, השורה התחתונה תישאר זהה ובלתי יעילה בעליל.
בכל סאגת החדרתו של יורם ארבל לשידורי המשחק המרכזי בערוץ 1 ויישום "רוטציה" בינו ובין עמית הורסקי (שכן זה רק הוגן שיותר מבן אדם אחד יזכה לחלוק עמדה עם דני נוימן), נקודת הכימיה כמעט ולא הוזכרה. תגידו מה שאתם רוצים על הצמד הורסקי-את-נוימן, לכל הפחות קיים ביניהם חיבור ראוי שלא הושפע ממטח הביקורות להן נוימן זכה בשנים האחרונות, וגם זה משהו. מספר השידורים שארבל העביר עם נוימן עד כה היו פשוט רעים. אי אפשר לתלות זאת אך ורק בכימיה או בהיעדרה, כמובן, ובכל זאת, ניתן רק לשער איך היה נשמע צוות שידור כזה או אחר אחרי שנתיים, נניח, ביחד, על בסיס שבועי. האם הוא היה משתפר? האם השידור היה זורם חלק יותר, בהנאה גדולה יותר עבור הצופה הממוצע, אולי עם מעט יותר הומור ונינוחות? האם תחלופה כל כך גדולה, כפי שמיד תתברר באופן מעט ברור יותר מ-33 המחזורים הראשונים בליגת העל, תורמת לשידורים או פוגעת בהם?
לפעמים גם הכימיה משתבשת
ומכאן, למה שהוגדר בשלל אתרים בארצות הברית כרגע המביך ביותר של השנים האחרונות בטלוויזיית הספורט האמריקאית. זה קרה לפני שבועיים, כשאיאן איגל ומייק פראטלו, צוות השידור של ניו ג'רזי נטס, העבירו סתם עוד משחק של אחת הקבוצות הגרועות בליגה, מול בוסטון. כאן יהיה מקום לא רע לציין שב-NBA לכל אחת מ-30 הקבוצות יש שדר ופרשן קבועים משלה, כאלה שטסים עם הקבוצה, נמצאים סביבה במשך כל העונה ובשלב מסוים אף מאבדים את מרבית האובייקטיביות. בכל אופן, לקראת סוף הרבע השלישי במשחק הנ"ל איבדו הסלטיקס כדור, ופראטלו ניסה להסביר את התרגיל שהתפקשש נסיון של גרג סטימסמה לבצע סוג מסוים של חסימה הקרויה בלועזית Slip Screen. הקטע שלפניכם לא מעניין במיוחד, ובכל זאת מומלץ לצפות בו על מנת להבין את שהולך להגיע מיד.
אוקיי, אז פראטלו , שנמצא במקום ה-18 ברשימת המאמנים עם הכי הרבה נצחונות ב-NBA, בסך הכל מסביר מהלך פשוט. אולי בטרחנות מסוימת, אולי לא. איאן איגל, שמשדר עבור רשת YES האמריקאית מאז 1995 ועובד עם מאמן העבר המכונה ה-"צאר" כבר קרוב לארבע שנים, מקשיב בסבלנות ועוקץ אותו פעם או פעמיים, כשם שהשניים נוהגים לעשות מפעם לפעם. ואז, ברבע הרביעי, כששתי הקבוצות שבו מפסק זמן, קיבלנו את חילופי הדברים הבאים: איגל מחמיא לפראטלו, שעתיד לעזוב בתום העונה את רשת YES, ומשבח יכולותיו השונות. בערך.
קשה לפספס את הציניות המסוימת שבקולו של איגל, אך באותו רגע אי אפשר היה לדעת מה הולך להגיע. כאמור, בארצות הברית שידורי ספורט נעשים עם מידה גדולה יותר של נינוחות והומור מאלה בארץ הקודש, וזה גם מה שהפך את שלישיית מייק ברין-מארק ג'קסון-ג'ף ואן גנדי ששיבחנו בפתיחת הכתבה לכל כך טובה.
ובכן, מספר דקות חלפו, ואז התברר כי יש כאן משהו גדול יותר מסתם עוד חילופי דברים עוקצניים בין שני אנשי מקצוע שכבר ראו יותר מדי משחקים העונה, ועוד של אחת הקבוצות הגרועות בליגה השנים האחרונות. לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, איאן איגל פצח במונולוג הבא:
מביך, אה? אם הייתם מוכרחים לנחש, האם הייתם קובעים כי השדר הוותיק בסך הכל מתבדח עם עמיתו משכבר? סביר להניח שלא. יש כעס אמיתי בקולו של איגל, כעס עצור שסוף סוף קיבל דרור, ולרוע המזל עשה זאת אל תוך מאות אלפי זוגות אוזניים בארצות הברית. "אנשים באמת חושבים שזה רציני? שאני ומייק נריב ככה בשידור?", תהה איגל בפני כלי התקשורת הרבים שהתעקשו לנסות ולהבין את המאורע המשונה. "הכל היה הצגה. לא 40%, לא 70%, זה היה 100% של ירידות הדדיות אחד על השני. הקהל המקומי מכיר אותנו, אבל כשמשחק משודר מחוף לחוף אנשים פשוט לא מבינים את זה. קשה להבין סרקסטיות, בעיקר כשלא רואים את השדרים".
בין אם איאן איגל דובר אמת או בסך הכל מנסה למצוא תירוץ שיתאים לאחד הרגעים המביכים בקריירת השידור הארוכה שלו, דבר אחד בטוח: הכימיה עליה דיברנו למשך מרבית הכתבה היא זו שצצה כאן כנסיון להרגיע את הסערה, ואולי התפוגגותה האיטית היא זו שגרמה לה מלכתחילה. יכול להיות שלאיגל ופראטלו פשוט נמאס אחד מהשני, וגוף שידור כזה או אחר צריך לדעת גם מתי לנתק קשר שלא עובד. אבל קודם לכן הוא צריך ליצור אותו, להיות מרוצה ממנו ולהתעקש עליו.
לשלב הזה עוד לא הגענו. כנראה שלעת עתה ניאלץ להמשיך ולהסתפק בפנטזיות על מוטי חביב וזאביק זלצר באותה מיטה.