בשנות החמישים פיתח סולומון אש ניסוי בפסיכולוגיה חברתית. הוא הכניס מספר אנשים לחדר, כשכולם שתולים, להוציא אחד ששימש שפן הניסיונות בלי ידיעתו. על הלוח צוירו שני קווים, אחד ארוך יותר מהשני בבירור. כל המשתתפים המדומים גרסו שהקו הקצר הוא הארוך יותר. האחר התלבט. לו היה בחדר לבד, בוודאי היה בוחר באפשרות המתבקשת. אבל כעת, ייתכן שמה שהוא רואה לא באמת מתקיים, שהקו הקצר לא באמת קצר יותר. שליש מנחקרי הניסוי של אש הלכו עם הזרם ויישרו קו, תרתי משמע, עם האחרים. בכך הדגים הפסיכולוג האמריקאי את כוחו של הקונפורמיזם החברתי. עד כדי כך גדול הוא הרצון לא לצאת שונה, שקל להשפיע על מראה עיניים, להצביע על אגרטל ולגרום לך להאמין שזו קרפדה.
את הניסוי הזה עשה, בתנאים שונים ובנסיבות אחרות, עמוס לוזון מיד אחרי התקרית האלימה בפתח תקוה. "אחרי הילוך חוזר רביעי אני אומר לכם בפירוש: הוא לא נגח בו". כאילו למה שראינו אין כלל משקל. בימים שלאחר מכן דאגו אנשי מכבי פתח תקווה להסיח את דעתנו כל כך, עד שכמעט נכנענו למציאות שהכתיבו. עלי חטיב הוא מתחזה, השחקנים שלהם רק הותקפו, עמי גניש בסך הכל בא להפריד. כמו שפן הניסיונות של אש, גם אנחנו כבר התחלנו להאמין שאולי לא ראינו טוב את צילומי הטלוויזיה.
ניסוי נוסף נערך ביום שלישי, כשהפעם היו אלה שחקני הפועל רמת גן ובני לוד. ליאור אסולין לא תקף, הוא רק הגן על עצמו. אבו סובחי בכלל חושב שזו שערורייה בקנה מידה גזעני שמעמידים את הקבוצה שלו לדין. לעוז יפרח נמאס כבר ביום שישי מהענף הזה, אז מה אם הוא בכלל אחד האחראים הראשיים לליבוי היצרים? כולם חפים מפשע לפי אותם הקודים שאנחנו מכירים בעיקר ממשפטים פליליים: קודם כל תכחיש. מה שקרה לא באמת קרה, גם אם צילמו אותך. את יתר העבודה יעשה כבר הפרקליט המנוסה, זה שרגיל להישיר מבט למצלמה ואומר בתקיפות משפטים כמו: "מרשי כופר בהאשמות, לא היה ולא נברא, הוא איש עסקים לגיטימי העושה את עסקיו בחו"ל". ואחר כך מתפלאים שהדימוי של הענף כולו בקרשים.
כל זה, עוד לפני שהזכרנו את מפגן הבושה שהתנהל בבית הדין. הפסקות ארוכות וחסרות הצדקה, עיתונאים שמתערבבים עם פרקליטי הנאשמים, מעבר מאולם לאולם ואנדרלמוסיה מוחלטת שמלמדת על חוסר שליטה וארגון. אסולין כלל לא הביא עו"ד, אבל קיבל עונש מופחת בכל זאת, אף על פי שהיה אחד המשתתפים הבולטים במהומה. למה? לדיינים ולתובע הפתרונים. בית הדין של ההתאחדות לכדורגל היה חשוף להתערבויות תקשורתיות עוד בימים שבהם התנהלו הדיונים במשרד קטנטן ברחוב הארבעה בתל אביב, אבל הפיאסקו הזה כבר שבר שיאים חדשים.
הרחק משם, בירושלים, התנהל באותה שעה בכנסת דיון בנושא האלימות. מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה חיכה בסבלנות לתורו לדבר. "יש לינץ' ציבורי על ההתאחדות", אמר, וכאילו כדי שדבריו יקבלו משנה תוקף הוא נקטע, הופרע מכל הכיוונים ונאלץ להתגונן מפני האשמות לא מבוססות. מובן שאין להוציא את ההתאחדות נקייה מכל הנושא, רק שבואו נגיד שגם בדיון הזה אף אחד לא ממש שמר על נימוסי שולחן, והפעם התוקפים לא היו כדורגלנים או אנשי תקשורת, אלא חברי כנסת ושליחי ציבור.
אז ניתנו עונשים. הייתה הפחתת נקודות, היו השעיות. השאלה היא האם המטרה שלשמה התכנסו כל הגורמים קמפיין להורדת מפלס האלימות בכדורגל הישראלי הושגה. התשובה, כמובן, שלילית. לא מדובר במקרה שבו המטרה מקדשת את האמצעים, אלא להפך האמצעים הם אלה שמקדשים את המטרה. ואם האמצעים הם בריחה מאחריות, אנדרלמוסיה קומית בבית הדין והתלהמות בוועדת הכנסת כנראה שהמילה האחרונה בנושא עדיין לא נאמרה, כנראה שגם המהלומה האחרונה על הדשא טרם ניחתה.
שלוש נקודות הופחתו לבני לוד והפועל רמת גן
אבו סובחי תוקף את בית הדין של ההתאחדות
שיאים של אלימות: כל הדיווחים והניתוחים מאירועי השבועות האחרונים