הקרב הגדול מכולם

המטרה של ברצלונה ברורה – לשבור את הקללה ולזכות בליגת האלופות בפעם השניה ברציפות. מאז הקמת המפעל בשמו הנוכחי, אף קבוצה לא הצליחה לשמור על התואר. האחרונה שעשתה זאת בגביע האלופות הישן והטוב היתה מילאן הגדולה של אריגו סאקי – זו שהביסה את בגמר של 1989 את סטיאווה בוקרשט 0:4 וגברה כעבור שנה על בנפיקה 0:1. סאקי גאה מאוד בקבוצה שבנה אז בסן-סירו ועשה לא פעם ביוזמתו השוואות בינה לבין בארסה של פפ גוארדיולה. "ברצלונה היא קבוצה יוצאת דופן, כמו זו שלי", אמר לפני שנה. חודשים ספורים לאחר מכן הוא נשמע אחרת: "אימנתי את הקבוצה הגדולה בהיסטוריה". זו כבר אמירה מחייבת למדי, ואין עיתוי טוב יותר לבחון אותה מאשר לפני המפגש של בארסה עם מילאן הנוכחית, אולי בדרך לשחזר את ההישג של קודמתה.

סאקי אימן את מילאן במשך ארבע עונות מלאות בין 1987 ל-1991. גוארדיולה משלים בימים אלה ארבע עונות בקאמפ-נואו. ההשוואה, אם כך, תהיה הוגנת מבחינת משך חיי הקבוצות האדירות.

את הכסף סופרים במדרגות, וכאן ניכר יתרון מובהק לבלאוגרנה על פני רוסונרי, בזכות הצלחותיה בזירה המקומית. בעידן גוארדיולה זכתה בארסה בשלוש אליפויות ספרד רצופות, בעוד מילאן הסתפקה בסקודטו בודד ב-1988. בנוסף, בארונה של בארסה גביע ספרדי אחד ושלוש זכיות בסופר-קופה הספרדי, לעומת סופר-קופה איטלקי אחד בלבד לחניכיו של סאקי. מחוץ לארצן מאזן הזכיות שלהן זהה נכון לעכשיו – כל אחת הניפה את גביע האלופות פעמיים, והמשימה החשובה ביותר של מכונת טיקי-טאקה היא להפר את השוויון לטובתה. כמו כן, זכו שתי הטוענות לכתר פעמיים בסופר-קאפ האירופי. מילאן ליקטה פעמיים את הגביע הביניבשתי במתכונתו הקודמת, בארסה השיבה עם שתי זכיות באליפות העולם לקבוצות.

סיכום ביניים: גוארדיולה 1, סאקי 0

בשנים האחרונות, עם השתלטות שתי הגדולות על הליגה הספרדית, נהוג לזלזל שלא לצורך ביתר הקבוצות בה. גישה זו שגויה. קבוצות בחלק העליון של הטבלה הספרדית איכותיות, ודי להזכיר את הנצחון הכפול המוחץ של בילבאו על מנצ'סטר יונייטד בחודש שעבר כדי להדגים זאת. אנא הימנעו מתירוצים חסרי טעם על כך שהשדים האדומים ויתרו מראש על המפעל. היריבות העצומה עם ריאל מדריד מהווה, באופן טבעי, אתגר מרכזי עבור בארסה, ובינתיים היא עומדת בו בהצלחה גדולה, במיוחד במפגשים הישירים.

אז לא כדאי להמעיט בהישגים הפנומנליים של גוארדיולה ב"לה-ליגה", אבל היריבות של מילאן בשנות ה-80' בכל זאת היו חזקות יותר. הליגה האיטלקית היתה אז בשיא כוחה מכל הבחינות, וליקטה את כל הכוכבים לשורות קבוצות הפאר שלה. נאפולי עם דייגו מראדונה וקארקה, אינטר עם הטריו הגרמני המפורסם שכלל את לותאר מתיאוס, יורגן קלינסמן ואנדי ברמה, וגם סמפדוריה של רוברטו מנצ'יני וג'אנלוקה ויאלי הצעירים היו נהדרות. יובנטוס היתה אז בתקופת ביניים, מתמודדת עם העזיבה של ג'ובאני טרפאטוני ועם הפרישה של מישל פלאטיני, אך בכל זאת היוותה קבוצה בעלת עוצמה. אין ספק כי מילאן נאלצה להתמודד עם יריבות קשות יותר, וזו הסיבה לכך שסאקי זכה באליפות אחת בלבד, ואיבד את היתר לנאפולי, אינטר וסמפדוריה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 1, סאקי 1

גביע האלופות במתכונתו הישנה, שכלל אלופות בלבד, הציב באופן טבעי אתגרים פחותים בהשוואה לעידן הנוכחי. ללא שלב הבתים, העומס על הקבוצות היה נמוך הרבה יותר, ומספר היריבות האיכותיות בדרך לגמר קטן יותר. בנוסף, המועדונים האנגלים הושעו בסוף שנות ה-80' מהמפעלים האירופים אחרי אסון הייזל, והדבר הפך את ההצלחה של מילאן לקלה יותר. גם בהתחשב בכך, אגב, רוסונרי לא בדיוק הציתו את הדמיון בחלק ניכר מהמשחקים. בעונת 88/89 הם נזקקו לפנדלים בשמינית-גמר מול הכוכב האדום בלגראד, וכבשו שער אחד מול ברמן ברבע-הגמר. כעבור שנה גררה אותם מכלן להארכה ברבע-הגמר. מצד שני, אסור לשכוח כי בשני המקרים חלפה מילאן גם על פני ריאל מדריד. השליטה של סאקי באירופה הגיעה לסיומה באופן מביך ביותרב-1991, כאשר השחקנים, שהיו בעמדת הפסד למארסיי, סירבו לשוב למגרש אחרי הפסקת חשמל.

דרכה של ברצלונה לזכיה בשני גביעיה היתה מפרכת יותר. באיירן מינכן וצ'לסי עמדו בדרכה ב-2009, ארסנל וריאל מדריד נוצחו אשתקד. בחלק ניכר מהתמודדויות אלה היו ליריבות טענות נגד השיפוט (וחלקן אף מוצדקות), אבל בשורה התחתונה ניתן לקבוע כי השליטה של בארסה באירופה משמעותית יותר מזו של מילאן, על אף תחרות קשה יותר.

סיכום ביניים: גוארדיולה 2, סאקי 1

השוער ג'ובאני גאלי לא זכה לביקורת מפרגנת במיוחד באיטליה, סומן בתקשורת כאחד האשמים במונדיאל-86' ולא קיבל קרדיט מיוחד אפילו על כך ששמר על רשת נקיה בשני משחקי גמר גביע האלופות. הקרדיט הזה הלך להגנה, אשר נחשבת על ידי רבים לחוליה היציבה ביותר בתולדות הכדורגל העולמי. פרנקו בארזי הנהיג אותה באלגנטיות, אלסנדרו קוסטאקורטה היה האיש הקשוח לצידו במרכז ההגנה, מאורו טאסוטי הבריון שלט באגף הימני ומשמאל פרח ילד הפלא בשם פאולו מאלדיני. בעונת האליפות ספגה הקבוצה 14 שערים ב-30 משחקי ליגה, ועם כל הכבוד לקרלס פויול וג'רארד פיקה, רוסונרי מנצחים כאן בפער ניכר. אבל יש נקודה חשובה שמחייבת התייחסות נפרדת.

העורף של מילאן התאים מצוין לתנאים ששררו בכדורגל העולמי אז, במיוחד בכל הקשור לחוק הנבדל שעבר שינויים מהותיים ביותר. בארזי היה אמן ביציאה לנבדל, אולם ספק רב אם היה זוכה להצלחה כה גדולה בימינו. נבדל פאסיבי וביטול פסילת התוקף שנמצא בקו אחד עם ההגנה הפכו את היציאה לאופסייד לישימה הרבה פחות. הקו הגבוה של מילאן היה מתקשה במיוחד מול החוד של ברצלונה, לו בארזי היה פוגש את ליאו מסי, אבל זה לא המקום להתעסק בסוגיות דמיוניות מסוג זה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 2, סאקי 2

הקישור של מילאן אוייש על ידי קרלו אנצ'לוטי ופרנק רייקארד, בעוד רוברטו דונאדוני רץ בדרך כלל באגף הימני ואנג'לו קולומבו הבלונדיני תורם את חלקו משמאל. היה לרוסונרי שילוב של קשיחות, חוכמה ומהירות, ובמשחקים רבים הם השתלטו לחלוטין על מרכז המגרש. לא לגמרי ברור כיצד אפשר להשוות אותם ללב הפועם של ברצלונה. למעשה, כמה שחקנים יש לבארסה במרכז המגרש? כל תשובה בין שלושה לשבעה מתקבלת על הדעת, תלוי בפרשנות הטוטאל-פוטבול הקטלוני. דבר אחד בטוח – היכולת של צ'אבי ואנדרס אינייסטה לשלוט בקצב המשחק עולה על כל דבר שהיה בהיסטוריה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 3, סאקי 2

כמה חלוצים יש לברצלונה? גם זו סוגיה מעניינת בפני עצמה, ואולי אין כאלה במערך של גוארדיולה כלל. אם נתעלם מכך, האם יש לנו דרך להשוות בין מסי לרוד חוליט ומארקו ואן-באסטן? לפי איזה קריטריון ניתן להשוות כוכבים עם סגנון כה שונה? ככל הנראה, אין ברירה אלא להסתפק בנתון הסטטיסטי היחיד שעומד לרשותנו, והוא מספר השערים. כאן מסי לוקח בהליכה את שני ההולנדים גם יחד, עוד לפני שהזכרנו את חבריו לחוד בהווה ובעבר – סמואל אטו, תיירי הנרי, דויד וייה, אלכסיס סאנצ'ס, ושבדי אחד שלחלוטין לא שייך לפאזל. אין ברירה אלא להעניק את הניצחון לבארסה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 4, סאקי 2

לאיזו קבוצה יכולת גבוהה יותר להפתיע את היריבה כאשר התוכנית המקורית לא עובדת? בגדול, מילאן היתה מגוונת יותר מברצלונה ברמה הקבוצתית, בעוד שחקני בלאוגרנה גמישים הרבה יותר מרוסונרי ברמה האישית.

הקבוצה של סאקי ידעה לפתח משחק סבלני במרכז המגרש, רייקארד הצטיין במסירות עומק חכמות, אבל היא לא בחלה גם בניצול המהירות של דונאדוני ובכדורים ארוכים לעברם של ההולנדים – הם ידעו להסתדר איתם מצוין. הטיקי-טאקה של בארסה לכאורה חד-גוני יותר. הקטלונים סוגדים לאחזקת הכדור, לא סוטים מדרכם בשום סיטואציה, ואפשר להזכיר את הכשלון מול הבונקר של אינטר בחצי-הגמר ב-2010 כדי להדגים חוסר יכולת לצאת מהקופסא. מצד שני, כל אחד משחקני מילאן ידע למלא תפקיד אחד בלבד, למעט אולי דונאדוני שהחליף אגפים מדי פעם. אצל בארסה, כל שחקן יכול למלא הרבה מאוד משבצות על כר הדשא, וגם המערכים עצמם משתנים לעתים תוך כדי המשחק, מבלי לפגוע בקונספציה.

היעדר היכולת של מאמני היריבות לחזות את העמדות של דני אלבס, בוסקטס, אינייסטה, סאנצ'ס וחבריהם, מקשה מאוד על ההתמודדות מול מכונת טיקי-טאקה. זו לא קביעה מוחלטת, אולם ככל הנראה מסתמן יתרון לבארסה גם בהיבט זה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 5, סאקי 2

או במילים אחרות – עומק הספסל. למען האמת, גם כאשר לוקחים בחשבון את הסגל המצומצם של ברצלונה, תהיה זו השוואה לא הוגנת כלפי מילאן. בשנות ה-80', היו לרוסונרי 40 עד 45 משחקים בעונה, בעוד בארסה עורכת יותר מ-60 כאלה. בכדורגל המודרני יש חשיבות גדולה הרבה יותר לעומק בסגל, וכתוצאה מכך התלות בכוכבים אמורה לרדת במידה מסוימת. למזלה, בארסה עדיין לא נאלצה להתמודד עם פציעות ארוכות של צ'אבי ומסי, והם נוטלים חלק בכל המשחקים החשובים של הקבוצה. מילאן סבלה רבות מפציעה קשה של חוליט, אשר החמיץ את כל עונת 89/90, זכתה בגביע האלופות בלעדיו, אבל הפסידה את הסקודטו לנאפולי במאבק איתנים. ואן-באסטן היה פצוע במשך רוב עונת האליפות שנתיים קודם לכן, ואת מלאכת הבקעת השערים נטל על עצמו פייטרו-פאולו וירדיס, חלוץ משובח שלא זכה להערכה ראויה, וגם לדניאלה מסארו היה חלק חשוב מאוד. איש לא יודע מה היה עולה בגורלו של סאקי אם בארזי או מאלדיני היו מושבתים. לפיכך, אין כאן הכרעה.

סיכום ביניים: גוארדיולה 5, סאקי 2

המשחק המפואר ביותר של מילאן בעידן סאקי היה ה-0:5 המדהים על ריאל מדריד בחצי-גמר גביע האלופות באפריל 1989. אנצ'לוטי, רייקארד, חוליט, ואן-באסטן ודונאדוני השתתפו כולם בחגיגה אחרי 1:1 במשחק הראשון בברנבאו.
בארסה של גוארדיולה קיבלה הרבה יותר הזדמנויות להתעלל בריאל, ועשתה זאת בחדווה רבה, עם חמישיה ושישיה. אמנם ניצחונותיה על מנצ'סטר יונייטד בשני גמרים של ליגת האלופות לא התקרבו מבחינה מתמטית ל-0:4 של מילאן על סטיאווה, אבל מבחינה איכותית הם שווים הרבה יותר. ואם לוקחים בחשבון שהניצחון המזהיר ביותר של סאקי בליגה האיטלקית היה "בסך הכל" 2:3 בנאפולי בעונת האליפות, מפנימים שברצלונה הנוכחית מספקת לנו הצגות עילאיות בתדירות גבוהה הרבה יותר.

סיכום ביניים: גוארדיולה 6, סאקי 2

יש הגורסים כי האסקולה ההתקפית של סאקי שינתה את פני הכדורגל האיטלקי. זה לא מדויק. אמנם מילאן הגדולה הציגה כדורגל שונה בתכלית מהכדורגל המבוקר של יובנטוס בעידן ג'ובאני טרפאטוני, אבל קטנאצ'ו עבר מן העולם הרבה קודם לכן, ובתקופת סאקי הוא התמודד עם מאמנים התקפיים לא פחות ממנו. עובדה – באף אחת מארבע העונות של המאסטרו המקריח על הספסל, לא היתה מילאן הכובשת המצטיינת בליגה האיטלקית. ב-1988, כאשר לקחה את האליפות בזכות ההגנה המזהירה, נרשמו לזכותה 43 שערי זכות ב-30 משחקים, לעומת 55 לסגניתה נאפולי. כעבור שנה כבשה אינטר של טרפאטוני, תאמינו או לא, יותר מאשר מילאן. ב-1991 התפארה מילאן שוב בהגנה הטובה ביותר עם 19 ספיגות, אבל סמפדוריה זכתה באליפות עם 57 שערי זכות, וגם אינטר וגנואה כבשו יותר מרוסונרי.

בנוסף, נבחרת איטליה בשנים הרלוונטיות התבססה על ההגנה של מילאן. במונדיאל הביתי ב-1990 הגיעה החבורה של אזליו ויצ'יני לחצי-הגמר מבלי לספוג שער. היא לא ניסתה לחקות את הסגנון של סאקי, ואפילו פאביו קאפלו, היורש שלו במילאן, הוא מאמן שמרן יחסית ששיכלל עוד יותר את אמנות היציאה לנבדל וזכה באליפות מגעילה במיוחד בעונת 93/94 עם 36 שערי זכות ב-34 משחקים.

לעומת זאת, ההשפעה התרבותית של ברצלונה ברורה לכל, אם כי עדיין לא עמדה במבחן ההיסטוריה. היא מהווה בסיס אולטימטיבי לנבחרת ספרד שזכתה ביורו-2008 (אמנם לפני הגעתו של פפ) ובמונדיאל האחרון. קבוצות רבות, כגון סוונסי, מנסות ליישם את תורתו של גוארדיולה.

במילים אחרות, מילאן של סאקי היתה קבוצה אדירה של כוכבי-על. היא תיזכר ככזו לתמיד, אבל מורשתה מוגבלת לעצמה. טיקי-טאקה של ברצלונה, מתקבל הרושם, הוא הרבה מעבר למסי, צ'אבי ואינייסטה.

סיכום סופי: גוארדיולה 7, סאקי 2