1. בסופו של דבר, ייגמר איך שייגמר, אלו היו שבועיים נפלאים של כדורסל. שבועיים טעונים ואינטנסיביים, גדושים בהנאה מספורט ישראלי. זה לא מובן מאליו. עבור חובב הספורט המקומי אלו רגעים נדירים. לא בכל יום אנחנו זוכים לקחת חלק בכזאת סדרה איכותית, שכוללת את כל המוטיבים הקלאסיים - יריבות ארוכה, כוכבים מתעלים, דרמות ומותחנים. והנה, למרות האפסיות שמאפיינת את הספורט הישראלי, מכבי תל אביב שוב עשתה את זה. היא שוב סיפקה את סערת הרגשות שעבורה אנחנו חיים. זה ממש לא מובן מאליו.
אין טעם להזכיר, חייו של אוהד הספורט מלאי סבל ומפחי נפש. בדרך כלל הקבוצה מספקת לו בעיקר תסכולים וכאבי לב. הוא מתענה וסובל, מתחרט שהוא בכלל התחיל עם זה. אבל השבועיים האחרונים נראו אחרת לגמרי. מעבר לניצחונות, אוהדי מכבי זכו למנה גדושה של אהבה. הקבוצה שוב חדרה להם לגוף, זרמה להם בדם. הם שוב חיו אותה, שוב חלמו עליה, שוב שחזרו מהלכים בלילה לפני השינה. כמו פעם, לפני שהחיים גנבו מאיתנו את התמימות.
והנה אנו שוב קמים בבוקר ורצים לעיתון לקרוא פרשנויות. קוראים דיווחים, רואים שוב את התקציר, נהנים מכל רגע. בשישי בצהריים מדברים על כדורסל, בארוחות ערב המשפחתיות, בפינות הקפה, בפייסוש, כולם מדברים על מכבי. הכדורסל המכוער הזה, הכל כך לא אסתטי, שוב חזר להיות הנושא הכי חם בעיר. כשאנשים מדברים על כדורסל איכותי ועל הרואיות בהקשר של הקבוצה שלי, זו גאווה. להיות מאוהב בקבוצה שלך, ולהרגיש שאתה מקבל ממנה תגמול, זה לא דבר מובן מאליו.
2. פעם היינו חזירים. רצינו רק את הגביע. היום אנחנו כבר מסתפקים בערב אחד, ערב אחד שבו הדהמנו את העולם. בשבוע שעבר זה קרה פעמיים. פעמיים בהם גם אוהדי מכבי וגם שונאיה נותרו המומים. נדמה שאפילו שמעון מזרחי כבר פחות חמדן, ואחרי ההפסד האחרון הוא התנחם בעובדה ש"זו הייתה סדרה בלתי נשכחת, שתיכנס להיסטוריה". כי מה בסך הכל אנחנו מבקשים? בשביל מה בכלל התחלנו עם כל הספורט הזה? בשביל שירגשו אותנו. בשביל שיתבלו באמוציות את החיים האפורים שלנו. והקבוצה הזאת עשתה את זה, יום אחר יום במשך שבועיים רצופים. זה לא דבר מובן מאליו.
3. פערי הכוחות בין מכבי לפנאתינייקוס היו כל כך בולטים, עד שההפסדים התקבלו בהבנה ובטבעיות, אבל כל ניצחון הוא כמו נס. אלו היו ניצחונות כל כך מסעירים, עד שהם גרמו לאנשים לדבר על רוח המועדון. אנשים רציונליים הפסיקו לנתח את המשחק בכלים מקצועיים, ובלית ברירה התחילו לדבר על דברים מופשטים. זה מה שההתעלות של מכבי עשתה בשבועיים האחרונים, גרמה לאנשים לדבר על מיסטיקה וכוחות על. זה מה שנשאר לפרשנים להגיד, רוח. מסתכלים על המתרחש, ולא מוצאים הסבר אחר. רוח. איך אפשר שלא להתרגש?
4. אחרי זה עוד שומעים אוהדים של מכבי מתלוננים על דיוויד בלאט, והבטן מתחלחלת. זו לא סתם חוצפה או כפיות טובה, זה גם מעבר לקטנוניות. זו פשוט דרך מעוותת להסתכל על החיים. ככה אתם מגיבים לסדרה הזאת? במקום להעריך את הרגע, במקום להלל את המאמץ של השחקנים, במקום להודות למועדון על רגעי האושר שהוא סיפק, אתם מתלוננים? בגלל זה אפשר גם להבין את הכעס של אוברדוביץ' על העיתונאים היוונים, שהעזו לפקפק בו. איפה הצניעות? איפה הכבוד? איפה ההערכה ליריבה? מה עם הפרופורציות?
יום אחד הפרשנים אומרים ככה, יום אחר משהו הפוך לגמרי, וזה בסדר, אתה לא כועס. אפשר להבין אותם. גם אתה נסער. גם אתה מגיב בקיצוניות. למעשה, המשחק עצמו הוא סבל לכל דבר. אתה דרוך ומתוח, רק לשניות קצרות נהנה. זו חרדה ארוכה שנמשכת שעתיים, לחץ וכאבים בלב. נדרשת גדלות נפש כדי לקחת נשימה ארוכה, ולהצליח להסתכל על התמונה הגדולה. להבין שאחרי הכל, למרות הכל, היה כיף. הנה עוד משימה בלתי אפשרית שמכבי הצליחה לעמוד בה.
5. כמה ירידות ועליות, עליות וירידות. כמה סיפורים הרואיים, מעוררי השראה. איזו התעלות של יוגב אוחיון, איזה שלשות של בלו, איזה ריבאונד של הנדריקס. איזה טירוף. ובכל סערת הרגשות הזאת, בכל האהבה וההתרגשות שאפפו אותנו, היחיד שלא זכה לאמפתיה היה שאראס. אוהדי מכבי, שלעולם לא שוכחים את האקסים שלהם, שהזילו דמעה בטקסים של וויצ'יץ' ושל מקדונלד, שיודעים להעריך אגדות כדורסל אירופאיות, שקיבלו בכבוד מלכים את דינו מנגין, שמאוהבים בפפאלוקאס רק בגלל העבר שלו אלה האנשים ששרקו בוז ליאסיקביצ'יוס. ואם הוא לא מבין למה הוא קיבל יחס של אלן אנדרסון ולא של וויצ'יץ', זה מסביר הכל.
6. ועכשיו מתכוננים למשחק החמישי. הולך להיות סיוט, אך כמובן שאף חובב כדורסל לא מעז להספיד את מכבי. הגדיר את זה במדויק צביקה שרף, כשאמר ש"לפנאתינייקוס יש שבע נשמות, אבל למכבי יש תשע". אבל גם אם מכבי לא תגיע לאיסטנבול, השבועיים האחרונים תרמו לאתוס שלה הרבה יותר מכל העפלה לפיינל פור. גם אם תובס באתונה, המיתוס רק המשיך לגדול. אנחנו מורידים את הכובע, אוכלים את הכובע, כבר לא יודעים מה להגיד. רק תודה.