מבוגרים בלבד

אלי כהן וניר לוין, כל אחד בדרכו השונה, מראים לליגת העל שיש לה עדיין מה ללמוד מהם ומה להרוויח מהניסיון שצברו, בטח במצב הענף הנוכחי. חמי אוזן סוגר מחזור, מטיס מכאן את עומר דמארי ומנחית את איזי שרצקי ורן בן שמעון כדי שיראו את זרעי הכישלון ששתלו לעונה הבאה

חמי אוזן

Like

אלי כהן לא רק מוכיח לבית"ר ירושלים מאז שמונה שהוא היה צריך להיות המועמד הראשון ברשימה לרשת את יובל נעים. הוא מלמד עוד כמה אנשים שמניעים את גלגלי הענף המכונה כדורגל ישראלי שאין לנו את הפריבילגיה לוותר על מאמן שמביא עדיין הרבה כבוד למקצוע החבוט. בטח לא בימים בהם הענף מתרוקן מאנשים שמתייחסים לכדורגל ברצינות. נכון, הוא רחוק מאותו מאמן שלקח פעם אליפות וגביע, אבל לחלוטין לא איש המקצוע הקטן שעשו ממנו כששמו עלה לאוויר אחרי שאיוניר סירב להגיע לבית"ר. ולא שזה חדש. שנים שאלי כהן מתמודד עם תדמית משפילה ומרושעת, קורבן של תקופה מסוכנת של פריצת גבולות שבה אפילו את דרור קשטן מוציאים לפנסיה. גם אם לא יצליח לבסוף להשאיר בליגה את בית"ר החולה שירש, לליגת העל יש עדיין מה לעשות עם הידע שלו והניסיון הרב שצבר.

את כל הידע והניסיון הזה רואים בבירור בבית"ר ירושלים שלו, למרות שבכל רגע עלול לצוץ הגל שישטוף את כולם מחדש. לראשונה העונה לפחות, נראה שיש לכל העסק הזה סוג של בעל בית. בעל בית של חורבה, כן? של קבוצה שאותה כבר אימנו העונה שלושה מאמנים שבחרו לא להתמודד עם המצב, כל אחד בדרכו. אחד עזב, שני התפטר, שלישי נלחץ. אלי כהן בחר להתמודד. עם קבוצה שאין טעם לחזור על שלל האסונות שהיא חוותה העונה, אבל כזו שאולי אפשר לעשות איתה כמה דברים אחרת. פתאום, כן, יש בבית"ר מישהו שחושב מחוץ לקופסה. שמנסה. שיודע מה צריך לעשות. מה עמדה הנכונה עבור כל שחקן. על מי מוותרים ועם מי הולכים באש ובמים. אלו דברים שנראים פעוטים, אבל לא בבית"ר ירושלים של השנים האחרונות.

את ערן לוי, למשל, אלי כהן בחר לבשל לאט יותר ולהביא אותו מוכן למשחקי הפלייאוף, למרות לחץ האוהדים לנהוג אחרת והלחץ הטבעי להשתמש כמה שיותר מהר בשחקן הרכש הכי מדובר שהבאת בינואר. אבל אלי כהן לא מפחד ללכת נגד הזרם. הוא מאמין מספיק ראוי עדיין כדי ללכת נגד הזרם עם הרעיונות שלו. אבי ריקן מגן ימני? עמית בן שושן שוב בהרכב? אלי כהן משדר מספיק ביטחון ברעיונות שלו שזה בינתיים עובד. לפעמים זה נראה אפילו כמו הרעיונות הכי טובים שהיו לבית"ר להציע העונה.

איציק קורנפיין צריך להיות ער להתחלה המבטיחה של כהן ולהתחיל לחשוב על החוזה איתו לעונה הבאה. לתת לו, בהנחה שזה בכלל אפשרי בהתחשב במצב הבעלות, להתחיל להכין את הקבוצה לעונה הבאה. אולי אפילו דווקא בגלל שלא ברור אם תהיה קבוצה בעונה הבאה. אלי כהן מוכיח שהוא יכול להוציא יותר מהקצת שיש בבית"ר, הרבה יותר מלא מעט מאמנים אחרים שאולי יכשלו בירושלים. הוא הוכיח גם במכבי תל אביב שיש עוד כמה טיפות בלימון שלו, תלוי רק איך סוחטים. הגישה הרומנטית שלו לגבי מי זו בית"ר ומה היא היתה פעם, היא אמיתית וכנראה מדבקת. קשה היום למצוא אנשים שמעריכים כל כך את הזכות להיות בבית"ר ירושלים. אלו דברים שרואים בערוץ 1, בתכניות נוסטלגיה. גם אם זה ייגמר בליגה הלאומית, אלי כהן האיש שהכי ירצה לאסוף בחזרה את השברים. והוא גם הכי מתאים. בעונה שאמורה היתה להיפתח עם רוני לוי כמאמן בשנתו השנייה במועדון, סיכום מוקדם עם אלי כהן יכול להיות סגירת מעגל יפה.

עוד בוואלה!

הלילה בו ישראל תואר בסגול מתקרב: מה אתם צריכים לדעת?

לכתבה המלאה
לראשונה העונה נראה שיש לכל העסק הזה סוג של בעל בית. אלי כהן (צילום: ברני ארדוב)

Share

בדומה קצת לסיפורו של אלי כהן, ניר לוין הוא מאמן שמכבי תל אביב צריכה לדעת להעריך יותר ולתת לו מנה אחרת של תהילה. חלקו של לוין, למשל, נשכח בעונת האליפות תחת ניר קלינגר. כמה מהשחקנים שפרחו באותה עונה טופחו קצת לפני כן אצלו, ונהנו, בדומה לחניכים שירש בקבוצה הכבויה והפגועה הנוכחית, מכדורגל משוחרר שפיתח אצלם ביטחון לא שכיח במועדון הלחוץ. כדורגל שגרם להם לצמוח כשחקנים ולהתבטא באמת אחר כך. כדורגל שיצר לראשונה במכבי תל אביב קרקע מעט שפויה עליה יכולים לצמוח דברים מנצחים.

ללוין ודאי דעה שונה על כל שחקן נוער שמצא פתאום בבוגרים, אבל אף אחת מהן לא ניכרת בהחלטות המקצועיות שהוא לוקח למען מטרה אחת: העתיד של מכבי תל אביב. דור מיכה, למשל, לא עשה דברים מיוחדים בשבועיים האחרונים, אבל נשאר בהרכב כי הוא שחקן שחשוב למכבי לפתח. אותו דבר לגבי מואנס דאבור, שבשלב מסוים העונה נראה כמו שחקן שנכנע למצוקה. גם אותו לוין החזיר לחיים.

אז אולי לא מדובר במאמן שמביא אליפויות, אבל בהחלט באחד שמכין אותן היטב לאלו שיבואו אחריו. אם מיטש גולדהאר יאתר אחד כזה באמת בשבועות הקרובים, הוא יוכל להעניק לו כלים חדשים ומשופצים שאפשר בהחלט לעשות איתם משהו.

כדורגל שיצר לראשונה במכבי תל אביב קרקע מעט שפויה עליה יכולים לצמוח דברים מנצחים (צילום: ברני ארדוב)

Comment

1. תסתכלו על אצטדיון המושבה ותראו את מכבי פתח תקוה. תראו קבוצה עם סגל לפלייאוף עליון מידרדרת עד לסכנת ירידה ממשית, בגלל ארגון כושל. תסתכלו על האצטדיון הממורק, החדיש, לא עומד בעומס הקהל שזורם אליו. תסתכלו על התורים בכניסות, על בעיות החנייה, על השומרים ההמומים, על מיעוט הקופות, על אוהדים שנכנסים בחינם בגלל הכאוס במגרש, ותבינו איך אפשר לקחת משהו איכותי וחדש ולקלקל אותו עם בעיות ישנות גם ב-2012. ואיך לוקחים גם סגל עם לא פחות כישרון מקבוצות צמרת ויוצרים ממנו גוף צולע ופגיע, שמתקשה למצות את הפוטנציאל שלו. אפשר למשוך את המשל הזה גם לצורה שבה הענף הזה מתנהל על ידי האנשים שמנהלים את מכבי פתח תקוה, אבל הנקודה כבר מספיק ברורה וכואבת.

2. כמה שזה קשה לבקר אנשים שעשו את הבלתי יאמן, איזי שרצקי ורן בן שמעון עדיין צריכים לזכור שבהתנהלותם במו"מ הם זורעים את זרעי הכישלון האפשרי בעונה הבאה. בין אם יחליטו לבסוף להישאר יחד, בין אם יפנו את הבמה למאמן אחר בקרית שמונה ורן בן שמעון יצטרך ללכת עם המטען הזה למקום אחר. מרגע שהאגו מתפרץ ככה, דברים לא טובים קורים בעתיד. קרב האגו המיותר הזה והמוגזם לחלוטין מטיל צל לא קטן על דבר גדול שנולד בשקט. בצניעות. אלו דברים שקשה לחוש אותם באמת עכשיו, אבל אלו בדיוק האירועים שיכולים לחסל הצלחה ולהזמין אליך את הכישלון. אירועים שהסימפטום הכי מסוכן בהם הוא אגו, ובמקרה של השניים הוא מתפרץ בכמות נדיבה.

3. האסון המשפחתי של יניב קטן אמור היה להסתיים בתנחומים בלבד, אבל הצורה שבה מכבי חיפה הסתדרה בלעדיו במשחק מול הפועל תל אביב מחייבת להרחיב את היריעה. היא בעצם השאלה הכי גדולה שמחכה למכבי חיפה בעונה הבאה: עד מתי הקבוצה תהיה תלויה בקפטן שלה. אפשר להמשיך להמתין להתפתחות של של אייל גולסה ועידן ורד, אבל מי יודע מתי היא תסתיים. האם בעונה הבאה למכבי חיפה יהיו את השחקנים החזקים מנטלית שיצרו סגל בלי כל כך הרבה חורים וחסרונות. אולי מאמן אחר עם גישה אחרת לבעיה יזרז את התהליך שיפתור את הסוגיה, אבל מכבי חיפה לא יכולה להיות בטוחה בכך. פעם מכבי חיפה חיה מהליגה הישראלית, מהכוכבים שהליגה הישראלית טיפחה, רק כדי לקבל מנהיגים כמעט מוכנים שמגיעים בשלים יותר למשימה. מבט על שחקני הרכש העתידיים בקיץ מגלה שלמכבי חיפה אין כמעט אופציות כאלה. אפשר להמליץ לה מעכשיו ועד הקיץ להחתים שחקנים יותר מבוגרים ויותר מוכחים במקום גל הרכישות הצעירות מהעונות האחרונות, אבל הצרה שלא ברור למי באמת מכוונת ההמלצה. איזה שחקן בכלל אפשר להביא כדי שיתחלק טוב יותר בדומיננטיות של קטן. מי? חן עזרא?

כמה שמכבי חיפה תלויה בו. יניב קטן (צילום: אדריאן הרבשטיין)

המחזור הבא: הפועל תל אביב – עירוני קרית שמונה

מתחייב לדבר הבוקר בהקשר של הפועל תל אביב על אלי טביב, אבל עדיף לתת את הכבוד לעומר דמארי – אולי השחקן שסיפק את נקודת האור הכי חזקה בעונה השחורה של הפועל תל אביב. אולי מי שאמור היה לגמור כשחקן העונה בהפועל תל אביב – שהראתה בקרית אליעזר מדוע היא הייתה צריכה להפוך לאלופת 2012, אם לא כל מה שקרה, אתם יודעים. טוטו תמוז לפעמים עדיין יותר יעיל ממנו, אבל טווח ההתפתחות של דמארי קצת יותר גדול. הוא נראה כמו טוטו תמוז שלם יותר: מוסר יותר, מכדרר יותר, מהיר יותר, חכם יותר. אולי הדבר הכי אירופי בהפועל תל אביב. ההצגה התורנית הגיעה מול מכבי חיפה בקרית אליעזר, והיא באה בטיימינג הכי טוב. טיימינג שבו אתה מגלה שדמארי הוא אולי לא המנהיג שיסחב את הפועל תל אביב, אבל לחלוטין לא אחד שעשוי מחומרים רכים מדי במצבי משבר כדי לפגוע בכישרון הענק. ככל שימשיך להגיב ככה למצב, גם במשחק היוקרתי מול קרית שמונה, הוא ירוויח יותר חוסן מנטלי מהבלגן שחווה בקבוצה בדרך למשימה הבאה שלו, שתגיע בוודאי בקרוב מאוד.

אולי הדבר הכי אירופאי בהפועל תל אביב. עומר דמארי (צילום: אדריאן הרבשטיין)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully