התערוכה "יש אליפות" במוזיאון ארץ ישראל, שמתעדת מאה שנות כדורגל, היא לא יצירת האמנות האיכותית ביותר שתראו בימי חייכם, אבל היא בהחלט מעבירה שעה נעימה לכל חובב הענף. היא כוללת פריטים היסטוריים (שלטים מרגשים משנות ה-30), קטעי וידאו חביבים (אורלי יניב מקריאה את הניחוש הנכון בטופס הספורטוטו), תמונות אמנותיות של אוהדים (בסטילס כולם נראים נחמדים), גלויות שנחום סטלמך שלח לאשתו מהמסעות באירופה ("התקבלנו בחמימות על ידי הצרפתים, נקווה לניצחון"), ובסך הכל מדובר בחלל גדול שמנסה (לא פעם בהצלחה) לתת משמעות לענף הדועך הזה.
כידוע, הכל תלוי בהגשה. בפרזנטציה של הדברים. אומנם מוזיאון ארץ ישראל לא מצליח להשרות אווירה אליטיסטית במיוחד, ובכל זאת הכדורגל נראה אחרת בחלל התערוכות הממוזג, כשאנשים פוסעים זה לצד זה בנימוס ומביטים באוסף המוצגים כחלק מסצינה אמנותית. באכסניה היוקרתית הזו, סיטואציות בנאליות יכולות לקבל עומק תרבותי.
על אחד הקירות, למשל, ניצבת תמונה ענקית של אוהדי בית"ר ירושלים על הגדרות בימק"א. תמונה יפה. סביר להניח שמי שבאמת היה בימק"א באותם רגעים, חווה את הדברים כמו שהם. הוא סבל מהחום, או חשש לביטחונו, או התלונן על הצפיפות, או סתם רטן על עצם העובדה שהקהל על הגדרות מסתיר לו. מנגד, חובב האמנות יביט בתמונה על קיר המוזיאון, ויזהה את הפן הרומנטי של הסיטואציה. הוא ידבר על הצבעוניות העממית של הכדורגל, על האהבה והמסירות של האוהד או על הייחודיות של הקהל הירושלמי.
כי הכל תלוי בהגשה. בדרך שבה הדברים נמסרים לציבור ומועברים אליו. בגורם שמתווך בין המציאות לבין הקהל. מה שמוזיאון ארץ ישראל ניסה לעשות לכדורגל הישראלי לטעון בו משמעויות עמוקות, לצבוע אותו בצבעים אמנותיים - עלי מוהר הצליח לעשות להפועל תל אביב מדי שבוע. הוא לקח דבר פשוט כמו אהבה לקבוצת כדורגל, והפך אותה ליצירת אמנות. הוא הצליח לפרק מציאות בנאלית, כזו שמוכרת לכל אוהד, וטען אותה במשמעויות נעלות. כל שחקן, בין אם הוא גדעון טיש או יעקב אקהויז, תואר כאביר אמיץ. כל משחק הפך למאורע מלא בהרואיות. כל שבת, או עצם הציפייה לשבת, תוארה בחגיגיות. האהדה הפשוטה, הרגש הקטן, תואר על ידיו כמעשה אהבה רומנטי.
יש אלימות, ויש אלימות
מוהר תמיד התעקש לבחון את הדברים דרך עיניו המיוחדות, ולמצוא בכל מחיר את האהבה. הדבר היחיד שאפיין את מוהר ונותר עד היום בקרב אוהדי הפועל תל אביב, זו הראייה הסלקטיבית. ההתעקשות לראות את המציאות מבעד לפריזמה שהם יצרו לעצמם. מה שאוהדי הפועל עשו השבוע להתפרעויות בדרבי, דומה למה שעשתה התערוכה "יש אליפות" לתמונה ההיא מימק"א. ניסיון לקחת מציאות פשוטה, ולהעניק לה נפח ועומק על ידי הוצאתה מקונטקסט.
קראתי לא מעט טורי פובליציסטיקה של אוהדי הפועל על מאורעות הדרבי. שוחחתי עם רבים מהם על ההתפרעות בסוף המשחק. רק בודדים הסכימו לגנות את האירועים, להתנער מהם או פשוט להגדיר אותם כ"אלימות". מבחינת רבים מהם, זו הייתה מחאה, קריאה לעזרה, או "תגובה של ילד זועם ומתוסכל", כפי שהגדיר זאת אחד הפרשנים. הכל תלוי מאיזו זווית אתה מסתכל על התמונה.
ולמה אוהדי הפועל מנסים לתת עומק ונפח לאלימות הפשוטה הזו? כי מבחינת רבים מהם, יש אותם ויש את כל השאר. האלימות שלהם היא לא הברבריות של שאר האוהדים בישראל. כשהם זורקים מקלות, יש מאחורי זה אידיאולוגיה. כשהם מתפרעים, זו פשוט הבעה נחרצת של התנגדות לגיטימית. של מחאה "חשובה". חוץ מזה, אתם חייבים להבין. הם היו במצוקה. אלי טביב מטריף אותם. הבעלים של הקבוצה העז ללכת על הדשא. זו הייתה התרסה. הטעויות של מנשה משיח הוציאו אותם מדעתם. לא קל להפסיד בדרבי. ומה עוד נותר להם לעשות? איך עוד יפגינו את מורת רוחם? וחוץ מזה, מה הרעש הגדול? הרי אף אחד עוד לא נפצע מכמה מוטות חלולים או מכוסות פלסטיק (אלא אם כן אתם מתעקשים להחשיב את האוהדת שאושפזה מנור תאורה).
אי אפשר לומר ש"התקשורת אדומה". אוהדי הפועל לא שולטים על תקשורת הספורט (רוב מערכות הספורט הן די מאוזנות מהבחינה הזו), אבל עדיין יש להם ייצוג נכבד. כמה מהכותבים הבכירים בעיתונות, רובם רהוטים ואינטליגנטיים, ניסו השבוע להסביר את המניעים מאחורי האלימות. כמו מבקרי אמנות אניני טעם, הם הצליחו לצבוע את התמונה במכחול שלהם. בעיתון מרכזי נכתב ש"טעויות של משיח הלהיטו את היציעים". בעיתון אחר הוסבר על התהליך המורכב שעבר על הקהל עד לתוצאה הנוכחית. כך גם בבלוגים וברשתות החברתיות. אבל האמת היא שאין הרבה מה להסביר. למעשה, עצם הניסיון להסביר הוא מוטעה, מעט מתנשא. הוא מרמז שהאלימות שלהם היא מיוחדת ומורכבת, ושונה משל כל האוהדים הרגילים.
לכן זו גם תהיה טעות לומר ש"אוהדי הפועל מסוכנים יותר". זו מחמאה שהם לא ראויים לה. אוהדי הפועל הם בדיוק כמו כל אוהד ספורט בישראל, בדיוק כמו כל שאר עם ישראל - זה שנוהג בפראות, דוחף בתורים וצועק במסעדה. בסופו של דבר, לא ראינו קומץ אנרכיסטים, לא רק כמה ילדים שאיבדו את הדרך, אלא יציע שלם. יציע שלם של אוהדי כדורגל ישראלים רגילים, כמו שרואים בחיפה ובירושלים ובבאר שבע ובקרית שלום, כמו שראינו בשנות ה-70 בימק"א באותה תמונה אמנותית. כל ניסיון לטעון אחרת הוא יומרני. הם בדיוק כמו כולנו, ישראלים, אלימים, בני אדם. מקווה שזה לא מפתיע אותם.