רוויית אמוציות הייתה מסיבת העיתונאים שערכה קאנטו לאחר המשחק מול מכבי תל אביב. "זה ערב שאנחנו נזכור", הבטיח המאמן אנדראה טרינקיירי. "מגרש מלא באוהדים, ניצחון על קבוצה כמו מכבי שהעלה אותנו למקום השני בבית הטופ-16. בהחלט ערב מיוחד.
"שחקנים ומאמני כדורסל עובדים כל כך הרבה שנים, אבל לרובם לא יוצא לקחת חלק במשחק משמעותי שכזה", הוסיף טרינקיירי, ואז חשף את הפילוסופיה שעזרה לו בהתמודדות עם אתגר סגנית אלופת אירופה.
"רצינו לנצח הערב, אבל רצינו גם ליהנות מהמעמד. אנחנו יודעים שמכבי קבוצה טובה יותר מאיתנו. יש להם יותר כישרון, יותר כוח, יותר גודל. ועבורנו כל היורוליג זו התנסות חדשה. אני מנסה להכין את הקבוצה למשחק בכל שלושה ימים, וזה דבר חדש גם עבורי.
"סיימתי את המשחק עם טעם קצת מריר בפה, כי מאוד רציתי שנעשה סל נוסף בהתקפה האחרונה ונצא מהמשחק עם יתרון של 10 נקודות", חייך טרינקיירי. "אבל בכנות: אם הייתם אומרים לי לפני המשחק שננצח ב-8 נקודות את מכבי תל אביב, הייתי קונה את זה מיד ולא מבלבל לכם עכשיו את המוח".
קאנטו ייחודית במובן הזה שמדובר בקבוצה שהיא אנדרדוג מוחלט, כלכלית ותודעתית מדובר בקבוצה הענייה ביותר שהעפילה לשלב הטופ-16, וששבה העונה ליורוליג לאחר היעדרות בת עשרים שנה אבל היא לא משחקת כדורסל של קבוצות קטנות.
מול מכבי בחרה קאנטו שלא להאט את הקצב, לא שיחקה על זמן, לא הרביצה או הפכה את המשחק לקרב אגרוף זה היה הכדורסל של פרטיזן בלגרד ההיא, הרומנטית, שהדיחה את מכבי ברבע גמר היורוליג 2009/10. קאנטו אחרת: היא הסינדרלה האסתטית הראשונה.
חרף יחסי הכוחות הברורים, הכדורסל של קאנטו אמש היה נטול פחד: היא הגיעה מוכנה, זיהתה את נקודות התורפה של מכבי בהגנה ובהתקפה ניצלה כל מיס-מאץ', ודקרה בדיוק היכן שכואב. היא שיחקה התקפה סבלנית, בוגרת, חכמה, שחשפה את ערוותם הדפנסיבית של כמה משחקניו של דיוויד בלאט. ובזכות האומץ והסבלנות שלה גרפה את כל הקופה.
זה היה משחק שהזכיר את הימים הגדולים של הכדורסל האיטלקי ההוא, שנעלם. לאו דווקא בשל רמת הכדורסל, אלא בגלל האווירה: 6,000 האוהדים שמילאו את הפלאסיו דאסיו החזירו אותנו לימי הפלאדוצה בבולוניה, לימי הפלאוורדה בטרוויזו. מי שבאמת אוהב כדורסל אירופאי ודאי מתגעגע.
על הפרקט אתמול התנהלו שתי קבוצות שונות בתכלית. האחת ידעה בדיוק מה היא רוצה להשיג, ואיך: שיחקה התקפה אינטליגנטית, שהתבססה על תנועה בלתי-פוסקת וכדור שעובר מיד ליד, עד לאיתור השחקן החופשי. היא השיגה נקודות בקלות מפתיעה ושלטה במשחק לכל אורכו. השנייה הייתה מכבי תל אביב.
הכדורסל של מכבי מדכא לצפייה. כשסופו לא נמצא על הפרקט ואתמול לא היה שם במשך 62.5% מזמן המשחק מכבי היא קבוצה אבודה. זו תולדה של הרבה דברים, אבל בעיקר של מחסור בשחקן בעל אורייטנציה קבוצתית. או לחילופין מישהו שהחברים יכולים לסמוך עליו.
אינני יודע אם תיאו פפאלוקאס, בכושרו הנוכחי, הוא הפתרון לכל בעיותיה של מכבי. אבל הוא בוודאי יכול לעזור עם כמה מהן.
מה שייחד את מכבי בחלקה הראשון של העונה היה הדגש שניתן על האיכות ההתקפית של שחקני הקו הקדמי שלה: סופו, אליהו, הנדריקס, בלו. כשג'ורדן פארמר שיחק היה כאן, הוא דאג להפעיל אותם. הם פרחו. הם ידעו שיש מנהל לעסק הזה.
אומנם, קית' לנגפורד מוסר במכבי יותר מאשר מסר אי-פעם בחייו, אבל במשחקי המפתח, כשהמחשבה מיטשטשת מאדרנלין ומלחץ והאינסטינקטים תופסים פיקוד, המסכה נופלת ואופיו האמיתי של השחקן מתגלה. ללנגפורד, כתבנו ונשוב ונכתוב, אין מנטאליות של רכז. וגם לא לדמונד מאלט. הם מכדררים יפה, מסדרים לפעמים חסימות, אבל שפת הגוף של החברים שלהם מלמדת שהם יודעים שהם לא יכולים לסמוך עליהם. פפאלוקאס שיחק רק ארבע דקות וארבעים שניות, אבל הספיק למסור שני אסיסטים שהמשמעות שלהם חרגה בהרבה מהנקודות המיידיות שסידרו: האסיסט הראשון הכניס את סופו שחורציאניטיס למשחק. האסיסט השני סידר לדיוויד בלו שלשה חופשית, שנכנסה. השלשה הראשונה שקלע בטופ-16 הזה. והאחרונה בינתיים.
פפאלוקאס לא שומר גדול. הוא אף פעם לא היה שחקן הגנה מצטיין. אבל קשה לומר שבורשטיין, על רגליו הכבדות, עשה אתמול עבודה טובה יותר והרי הוא שיחק יותר מ-15 דקות (ארבע נקודות, שני אסיסטים, שלוש נקודות מדד). ולכן שבה ועולה השאלה: מדוע דיוויד בלאט מבטל בקלות ובגסות שכזו את המוסר הטוב ביותר בסגל?
אם אסיסטים משקפים את רמת השמחה על הפרקט, ומרמזים על בריאות הכדורסל, הרי שמכבי היא קבוצה עצובה שמשחקת כדורסל חולה. אתמול סיימה משחק נוסף שני ברציפות עם יחס אסיסטים-איבודים מחפיר (אתמול 13-8; בשבוע שעבר 13-5). מכבי הפכה למוסרת הגרועה ביותר בטופ-16 (10 אסיסטים בלבד), והיא מעמידה כעת את יחס האסיסטים-איבודים הגרוע ביותר במפעל.
כדורסל ללא אסיסטים הוא כדורסל קשה לעיכול. כך מתנהלת מכבי מאז צירפה לשורותיה את דמונד מאלט: זו קבוצה עם עצירות.
מכבי משחקת התקפות ארוכות, שכוללות בדרך כלל 14-15 שניות של הקפצת כדור חסרת תכלית, או של מסירות-סרק רוחביות, ואז שב הכדור לידיים של לנגפורד או מאלט, שנדרשים לייצר נקודות במהלכי התאבדות סוליסטיים, תחת לחץ השעון. אלמלא הכישרון הגדול והתושייה של לנגפורד, שקלע אתמול 16 נקודות רובן עם הבאזר המשחק הזה היה נגמר רע הרבה יותר מבחינתה של מכבי.
כשבלאט בחר לצרף את מאלט ודחף את פפאלוקאס עמוק יותר לתוך הפריזר, הוא ידע היטב שזו משמעות המהלך: מכבי מפסיקה לשחק את הכדורסל שלו, הקבוצתי, ומהמרת על גחמותיהם של צמד הגאנרים שלה. בינתיים, ההימור הזה כשל לחלוטין.
מכבי, אם תתעשת בזמן, עוד תציל את עונת היורוליג שלה. קאנטו של משחקי החוץ שונה לגמרי מקאנטו של משחקי הבית. אלמלא הנאיביות שלה בחלקים מסוימים של הערב, ומספר טעויות שחזרו על עצמן בהגנה, היו האיטלקים מגיעים לתל אביב עם יתרון בן 12-14 נקודות. מכבי תוכל למחוק את 8 נקודות ההפרש האלה ביד אליהו. אבל קודם לכן היא תצטרך לקבל כמה החלטות.
בלאט חייב להכריע סופית: מהו החזון שלו עבור מכבי העונה? איזו קבוצה הוא רוצה לראות? קבוצה בעלת אוריינטציה הגנתית, עם חמישיות שכוללות שחקנים כמו יוגב אוחיון ודווין סמית', או קבוצה התקפית, עם לנגפורד ומאלט, ואולי גם פפאלוקאס? אם יבחר בהתקפה, יצטרך לקבל את העובדה ששחקנים כמו ליאור אליהו כבר לא ייבחרו לחמישיית ההגנה של העונה.
בלאט פתח עם חמישיות שונות בשמונה מתשעת משחקי היורוליג האחרונים. אתמול ביצע 34 חילופים (לעומת 24 בלבד של טרינקיירי). חוסר ההחלטיות שלו החל עוד הרבה בטרם עזב פארמר. הגיע זמנו של המאמן לבחור ולאמץ זהות.
כי לא רק אנחנו מבולבלים, אלא גם שחקני מכבי. ואל משחק העונה שלהם כדאי שיגיעו עם מושג כלשהו באשר לשאלה מי הם ומה הם.
וגם רצוי שיגיעו לשם עם רכז.
ohad@walla.net.il