מקלאסיקו לפיאסקו

רגע לפני פתיחת חלון ההעברות של חודש ינואר, ז'וזה מוריניו פנה לנשיא פלורנטינו פרס וביקש לצרף מגן ימני לריאל מדריד. הנשיא שבדרך כלל נענה לכל בקשה של המאמן ואף הרחיב את סמכויותיו כשוויתר למענו על חורחה ולדאנו, החליט הפעם לסרב. בזמן הצגת ההרכבים במשחק הגביע מול ברצלונה בסנטיאגו ברנבאו, ישב פרס ביציע ולא האמין למראה עיניו. ההרכב האולטרה הגנתי שהעמיד מוריניו הרתיח אותו, וכך גם שילובו בהרכב של ריקרדו קרבאליו אחרי כמעט ארבעה חודשים בהם לא שיחק. אולם יותר מכל זעם הנשיא על הצבתו של הטורקי חמיט אלטינטופ בעמדת המגן הימני. מקורביו רמזו בתקשורת הספרדית כי הייתה זו התרסה בוטה כלפיו. מוריניו השתמש בקלאסיקו היוקרתי כדי להוכיח את נחיצות הרכש, ובטעות פטאלית איבד את אמון הנשיא.

זהו אובדן התמיכה המשמעותי ביותר מבחינת מוריניו, אך ממש לא היחיד. לפני המשחק הוא עלה שלב נוסף במסע הצלב נגד התקשורת במדריד, כאשר המתין עם פרסום ההרכב עד כשעה לפני המשחק. העיתונאים שמעניקים סיקור אוהד לריאל לא ידעו את נפשם מרוב זעם, במיוחד בזמן שהרכב ברצלונה נמסר 24 שעות קודם לכן. את העצבים הם פרקו לאחר המשחק, עם ביקורות מושחזות נגד המאמן וחשיפת עימותים פנימיים בין השחקנים למוריניו מתוך חדר ההלבשה. אלו דברים שהפורטוגלי לא הכיר בתקופתו במדריד, והכל נחת עליו בו זמנית. אל קריסת המערכות בקבוצה, שלהזכיר לכולם מוליכה את הליגה הספרדית בחמש נקודות, הצטרפו שריקות הבוז הצורמות בניצחון על אתלטיק בילבאו. מוריניו מתמודד כרגע עם אוסף הטעויות שביצע בכל אחד מהקרבות במלחמה חסרת הסיכוי נגד ברצלונה. טעויות על המגרש ומחוצה לו, שגרמו נזק עצום לתדמית של ריאל מדריד ושלו עצמו.

מוריניו הובא לריאל מדריד כמאמן הגלקטי הראשון. הנשיא פרס חרג מהמדיניות המוכרת שלו, העניק למוריניו שכר עתק והכל כדי שישבור את ההגמוניה של ברצלונה. הרי הוא האיש שזכה לשבחים מכל עבר בעקבות הדחתה של ברצלונה מליגת האלופות והזכייה עם אינטר בתואר האירופי. מוריניו האמין כי יוכל לעשות זאת בדיוק באותה צורה מבוקרת עם ריאל מדריד בקאמפ נואו, אך לבסוף נכנע ללחצים לשמור על הפילוסופיה האסתטית של המועדון, הצהיר כי הסגל שלו מסוגל לנצח באחד על אחד את ברצלונה והתרסק באופן קולוסאלי עם תבוסה מהדהדת 5:0 בקאמפ נואו, בקלאסיקו הראשון שלו כמאמן הבלאנקוס.

זו הייתה הפעם היחידה בתשעת משחקי הקלאסיקו בעידן מוריניו, בה ריאל מדריד האמינה טוטאלית בכדורגל שלה. אחרי 19 משחקים רשמיים ללא הפסד תחת הדרכתו של מוריניו, ריאל בטחה בהרכב הקלאסי שלה באותה תקופה. איקר קסיאס הוביל למגרש את החבורה בלבן ב-29 בנובמבר 2010, כאשר את חוליית ההגנה איישו סרחיו ראמוס, קרבאליו, פפה ומרסלו. צ'אבי אלונסו, סמי חדירה, מסוט אוזיל ואנחל די מריה הוצבו בקישור, ולפניהם כריסטיאנו רונאלדו וקארים בנזמה. בלי אלתורים, במטרה לשחק בדיוק כמו נגד אוסאסונה או סראגוסה. ההשפלה הגדולה שחווה בקריירה גרמה למוריניו להתקפל במהירות. המאמן הודה כי טעה בהסכמה שלו לוותר על עקרונותיו למען המסורת המדרידאית, והבטיח לשנות את האסטרטגיה בהמשך. מלבד הבלחה אחת, גם זה לא ממש עזר.

ב-16 באפריל 2011 החל מרתון משחקי הקלאסיקו, עם ארבעה מפגשי ענק תוך 18 ימים. פעם אחת בליגה, פעמיים בליגת האלופות ופעם נוספת בגמר גביע המלך. העימות בין שתי האימפריות בליגה היה מעין הכנה לקראת חצי גמר ליגת האלופות, ומוריניו רמז על הכיוון הצפוי עם העברתו של פפה למרכז הקישור, כאיש למשימות מיוחדות מול משחק המסירות המתסכל כל כך של ברצלונה. אותו משחק בברנבאו הסתיים ב-1:1 והיווה את הבסיס לניצחון בהארכה בגמר הגביע. שוב עם פפה כקשר הורס, אך הפעם ללא חלוץ טבעי ועם רונאלדו בשפיץ. ריאל עברה לשחק כמו קבוצה קטנה שבאה לעקוץ, ובדומה להרקולס או חטאפה הצליחה לתפוס פעם אחת את ברצלונה לא מוכנה.

ההישג הזה היה היחיד של מוריניו בעימותים מול ברצלונה. גם אחריו האוהדים בלבן לא היו רשאים להתגאות בכדורגל שהציגה קבוצתם נגד בארסה, אלא הסתפקו בחגיגת הזכייה בתואר אחרי שלוש שנים שחונות. זה היה בקושי פלסטר. מדוע? כי לחצי הגמר הראשון בצ'מפיונס ליג - כשהמומנטום לצידה, במשחק ביתי בו היא צריכה ויכולה להשיג מקדמה - הופיעה ריאל באותו מערך פחדני. רונאלדו שוב הוצב לבד בהתקפה עד שעמנואל אדבאיור הצטרף אליו לאחר ההפסקה, כשבקישור פתח הפעם לסאנה דיארה במקום חדירה ובמרכז ההגנה החליף אלביול את קרבאליו. קאקה, בנזמה וגונסאלו היגואין, לעומת זאת, יובשו 90 דקות על הספסל. אחוזי ההחזקה בכדור של ריאל ירדו לרמה מביכה של מתחת ל-30 אחוזים, והיא נענשה בספיגת שני השערים לאחר הרחקתו של פפה. "האגו של מוריניו מעולם לא התאושש מהתבוסה 5:0", טען אז תומאס רונקארו ב'אס'. "זה השפיע על כל הקבוצה שלו, שנכנסה לתהליך שכולל חשש עצום מההשוואה לברצלונה".

כל מטרת השיטה המבוקרת, שבמרכזה ניצב פפה הברוטאלי, הייתה ליצור לחץ על מובילי הכדור של ברצלונה ולמנוע ממנה לפתח את משחק המסירות שמעניק לה יתרון כה משמעותי. דווקא כאשר השתמש מוריניו בנשק הטקטי, ריאל לא השכילה לעשות זאת. הפעם היחידה בה התקרבו הבלאנקוס לאיזון נתוני ההחזקה בכדור, הייתה במשחק הראשון בסופרקופה, שם עלו ל-48 אחוזים בעזרת החזרה להרכב ההתקפי. הבעיה שהיה זה משחק אותו בשני המועדונים ראו כהכנה ראויה לעונה. לא יותר מזה. דווקא בתום שני משחקי הסופרקופה שנתנו תקווה לשינוי בגישה, מוריניו בחר לקלקל את הרושם עם תחיבת האצבע לעינו של עוזר מאמן ברצלונה וליבוי היצרים לאחר מכן.

זה היה הרגע בו החלו להישמע לראשונה קולות בקהל נגד המאמן. כל הפסד בקלאסיקו פוגע ביוקרה של ריאל מדריד כקבוצה גדולה, אך כאשר למפלה הספורטיבית מתלוות שערוריות (ההרחקות התכופות, אי ההופעה למסיבת העיתונאים, הדריכה של פפה) מדובר בכרסום משמעותי בתדמית הציבורית של המועדון. את התחושה הזו יכול היה מוריניו למחוק באמצעות ניצחון בקלאסיקו הראשון העונה בליגה, אליו הגיעה ריאל כפייבוריטית לדעת טובי הפרשנים וגם קיבלה מתנה מוויקטור ואלדס כדי להוליך 0:1 בדקה הראשונה. אלא שמהגישה החופשית של הסופר קופה לא נותר זכר, הטראומה ניכרה כמעט בכל פעולה וההצבה של פאביו קואנטראו כמגן ימני התבררה ככושלת. מוריניו שוב הובס טקטית ובמעשיו הנציח את תחושת הנחיתות של ריאל מול ברצלונה.

הזעזוע האמיתי היה במשחק הגביע. דווקא לאחר שהצהיר כי הגביע נמצא אצלו בעדיפות נמוכה, מוריניו התבצר עוד יותר והחליט בעקשנות לעצום עיניים ולהיכנס עם הראש בקיר. בתוך החומה הבלתי עבירה מבחינתו שנקראת ברצלונה. זו לא רק הרביעייה האחורית חסרת התיאום (קרבאליו נזרק למגרש היישר ממיטת הטיפולים, אלטינטופ לא חזה בחלומותיו הוורודים שיקבל מקום בהרכב) אלא בעיקר הוויתור המוחלט על מרכז השדה. הכל כדי לא לספוג.

את הכלים היצירתיים השאיר מוריניו על הספסל, כדי להציב קישור אגרסיבי שיסייע להגנה ויאזן מספרית את העימות מול שבעת השחקנים הקדמיים של ברצלונה. כך נותרה ריאל עם תלות מוחלטת בשלישיית החלוצים, ששוב ידעו להשיג שער יתרון מוקדם שבסך הכל דחה את הקץ. כמה אירוני שאת השערים ספגה ריאל משחקי ההגנה של בארסה, כולל אחד במצב נייח. התוצאה העגומה במספרים: 28 אחוזי החזקה בכדור, שתי בעיטות בלבד למסגרת והפסד 2:1. מסירות ארוכות, מתפרצות, אבל בלי הכדור קשה מאוד לנצח. הסגנון האמיתי של ריאל שוב נותר זיכרון עלום.

זו כבר לא הייתה טעות אחת. מדובר בשרשרת שגיאות קיצונית - יש יגידו, כמו בסביבתו של הנשיא, בכוונה תחילה - שהוסיפה לטעויות העבר וחשפה אובדן שליטה. לפתע ריאל נמצאת על סף התמוטטות עצבים. חדר ההלבשה, היציע וקומת ההנהלה - כולם נסחפו מכיוון שריאל מוצאת עצמה פעם אחר פעם מרוקנת וחסרת אנרגיה מול הנמסיס שלה. מוריניו עדיין לא ניצח את ברצלונה ב-90 דקות, אך ממשיך במסכת האלתורים מתוך אמונה עיוורת בצדקת דרכו.

"מוריניו חייב לחזור לגישה של הקלאסיקו הראשון", כתב השבוע אמיליו קונטרראס ב'מארקה' והאשים את המאמן בכניעה מראש. "טראומת החמישייה גרמה לו ללכת רחוק מדי. אחרי תשעה משחקים בהם לא מצא את הנוסחה, אין לו ברירה אלא לנסות לשחק את הכדורגל של ריאל, בדיוק כמו נגד היריבות האחרות. מוריניו צריך לתקוף ולוותר על קצבים כמו פפה. עדיף להפסיד בעמידה מאשר לרדת שוב על הברכיים".

עוד בנושא:

ז'וזה מוריניו על שריקות הבוז מהקהל: "תמיד יש פעם ראשונה"

שחקני ריאל התפרצו על מוריניו: "לא יכול להיות שנרד לבונקר"

סרחיו ראמוס מנסה להרגיע: "אלך עם מוריניו עד המוות"

למרות הדריכה הגסה על מסי, פפה לא נענש על ידי ההתאחדות