האכזבה של ג'ון וול בוושינגטון: הכתובת על הקיר

העונה המקוצרת מכניסה הכל לקצב מסחרר. בקושי התחלנו, וכבר יש קבוצות שעברו חמישית עונה. זה אומר שהרבה סיפורים קטנים חולפים מתחת לרדאר. בין עוד משחק של 40 נקודות של קובי בריאנט לעוד הפסד בהארכה של מיאמי, למי יש זמן להפנות את הזרקור לזרמי העומק של הליגה, למקומות בהם מתחילים דברים גדולים או מתרסקים חלומות. הנה שני סיפורים כאלה, ונתחיל דווקא בשלילי.

נציגת עיר הבירה עומדת על מאזן של ניצחון אחד ועשרה הפסדים. למזלה, המזרח עמוס בקבוצות חלשות, כך שהוויזארדס הצליחו לגרד ניצחון על טורונטו ולהימנע מקרבה מסוכנת לפתיחת עונה חלשה במידה היסטורית. אך גם כך בוושינגטון מתדיינים עם ההיסטוריה בזכות ההתקפה, שנכון לעכשיו היא בדרך להיות החלשה ביותר אי פעם. 83.6 נקודות למשחק עם פחות מ-40 אחוזים מהשדה ו-30 אחוזים מהשלוש - כזה לא היה אף פעם.

על הנייר, אין שום סיבה שזה יהיה המצב, בטח לא בהתקפה. ג'ון וול, ניק יאנג ואנדריי בלאץ' זו שלישייה עם כישרון התקפי שלא מעט קבוצות בליגה לא מתקרבות אליו. אבל וושינגטון מתעקשת להיות קבוצת התקפה מאוד לא אינטליגנטית ומאוד חד-ממדית. הכל עובר שם דרך וול, כל השאר אמורים לקבל כדור ולזרוק. הנתון המדהים ביותר בקבוצה הוא כמות האסיסטים של כל מי שהשם שלו לא קשור לקירות - למוסר השני הכי טוב בקבוצה, ג'ורדן קרופורד, יש 2 אסיסטים למשחק. יאנג רושם 1.4 אסיסטים בכמעט 30 דקות, לבלאץ' יש אסיסט אחד ב-31 דקות, לרשאד לואיס 0.8 ולג'וואל מגי 0.3 אסיסטים ב-29 דקות. כל שאר הקבוצה פרט לוול אחראית על 83 אסיסטים ב-2,024 דקות, זה אסיסט כל 24 דקות לשחקן.

יש קבוצות שההתקפה שלהן עבדה טוב סביב שחקן אחד מאוד דומיננטי - קליבלנד של לברון, ניו אורלינס של כריס פול, שיקגו הנוכחית של דרק רוז. ג'ון וול היה אמור להיות שייך לקליבר הזה, לכן יש היגיון בלבנות סביבו קבוצה צעירה. הבעיה היא שבינתיים וול לא מראה שום אינדיקציה לכך שזה הכיוון שלו. את רוב הנקודות והאסיסטים שלו הוא משיג במשחק ריצה בעזרת האתלטיות המדהימה שלו ומהירות תגובה נפלאה, אבל במשחק עומד הוא נראה חסר אונים לחלוטין. הוא מתקשה להגיע לטבעת, הקליעה שלו מבחוץ איומה וגם חדירה עם הוצאה או הורדה קשה למצוא. בהגנה הוא מאפשר כמעט לכל יריב לחגוג עליו, כאשר השיא היה בהפסד לשיקגו בו הבולס נאלצו לשחק עם ג'ון לוקאס, הרכז השלישי שלהם, וגם הוא כיכב מול וול.

אמנם זה עדיין שלב מוקדם מאוד בקריירה שלו, אבל לשחקנים הגדולים באמת, מהסוג שבוושינגטון קיוו שוול נכלל בתוכו, יש את החוש הזה, את הדבר המיוחד, מהרגע הראשון שלהם בליגה. רוז הוביל את שיקגו לפלייאוף כרוקי וכיכב בסיבוב הראשון, לברון ופול הובילו קבוצות איומות קרוב מאוד לפלייאוף בעונה הראשונה שלהם. כל השלושה קראו מהלכים וקיבלו החלטות ברמה גבוהה כבר כרוקיס, וזה בא לידי ביטוי בטור הניצחונות כבר בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלהם.

נכון, לא חסרות דוגמאות של סופרסטארים, כולל פוינט גארדים, שלקח להם זמן להיכנס לעניינים. אבל נכון לעכשיו, כאשר רואים משחק של וושינגטון לא רואים סופרסטאר בהתהוות אלא אתלט על שלא בטוח שיש בו הרבה מעבר לכך. ביחס לציפיות ממנו, זה בהחלט אחד הסיפורים החשובים של פתיחת העונה - ג'ון וול אולי נראה ונשמע כמו פרנצ'ייז פלייר ולפעמים מספק שורות סטטיסטיות של אחד כזה, אבל הוא רחוק מלהיות פרנצ'ייז פלייר.

גם כך ניתן היה להוציא מהוויזארדס הרבה יותר, אם המאמן המאכזב פליפ סונדרס היה מחליף דיסקט ומתחיל להשתמש טוב יותר בכישרון שיש לו. וול זקוק ליותר שימוש בפיק נ' רול ובלאץ' זקוק לתרגילים שמבודדים אותו. אך הרבה יותר מכך, השחקנים של וושינגטון צריכים לגלות אכפתיות, כי בינתיים נראה שכל אחד שם יודע לדאוג בעיקר למספרים אישיים, שגורמים לו להיראות כאילו הוא שחקן הרבה יותר טוב ממה שהוא.

מהעבר השני נמצאת הקבוצה הכי קבוצתית בליגה. פילדלפיה היא קבוצה של מאמן לפי הספר, כאשר המאמן הוא דאג קולינס הוותיק והטוב. הקבוצתיות באה לידי ביטוי אצל הסיקסרס בכך שכולם עושים הכל בשני צדי המגרש. לפני הכל, היא באה לידי ביטוי בהגנה שבינתיים היא הטובה בליגה - סופגת הכי מעט באחוזים הכי גרועים, למרות שאין לה את העוגן ההגנתי בצבע שאמור להיות לכל קבוצת הגנה ראויה.

פילדלפיה היא קבוצה ששבעה שחקנים קולעים אצלה 9.7 נקודות ומעלה, שישה שחקנים מורידים 5 ריבאונדים ומעלה וחמישה שחקנים מוסרים 2.9 אסיסטים ומעלה. הקלע הבולט הוא המחליף לו וויליאמס, שחקן ההגנה הבולט הוא המחליף תדאוס יאנג. שמות גדולים כמו אנדרה איגודלה ואלטון ברנד מוכנים לקחת תפקידים משניים כשצריך ולאפשר לוויליאמס וג'רו הולידיי לככב, לאוון טרנר למצוא את המקום שלו ולספנסר הוז לבצע קפיצת מדרגה בלתי נתפשת.

בינתיים זה מספיק למקום בצמרת הגבוהה של המזרח. למרות הפיתוי שהיה לקבוצה בשנים האחרונות לבצע טרייד על איגודלה, להשתמש באמנסטי עבור ברנד ולבנות מחדש סביב הצעירים, הסיקסרס העדיפו לבנות את הקבוצה הטובה ביותר שהם יכולים ולבדוק מה היא מסוגלת. מסתבר שהיא מסוגלת להרבה. מסתבר שקבוצה נטולת אגו ומאוזנת שכוללת שניים מהפורוורדים ההגנתיים הטובים בליגה (איגודלה ויאנג) יכולה לטפס לצמרת.

קשה להפוך את הסיפורים של וושינגטון ופילדלפיה למשל עם לקח על האופן בו ראוי לבנות קבוצת NBA טובה. המציאות לא מאפשרת זאת. מבט על הקבוצות הגדולות בליגה מגלה בעיקר את מה שאין ביניהן - אין שם קבוצה מאוזנת ונטולת סופרסטאר. יש קבוצות שהשיגו את הסופרסטאר שלהן בדראפט (אוקלהומה סיטי, שיקגו ודאלאס), יש כאלה שהשיגו אחד בדראפט ואחד בטרייד (שתי הקבוצות של לוס אנג'לס) ויש כאלה שויתרו על קבוצה שלמה כדי להוסיף שני כוכבים לאחד שכבר היה להן (בוסטון ומיאמי). אבל אין קבוצה בלי אף אחד כזה.

יש גם קבוצות כמו פילדלפיה, הן אפילו בולטות השנה - אטלנטה שורדת בצמרת, אינדיאנה עומדת בציפיות הגבוהות, פורטלנד מרשימה, דנבר מלהיבה. לאף אחת מהן אין כוכב, יכול להיות שאין להן אפילו אולסטאר, אבל יש להן סגל עמוק ומגוון ומאמן איכותי שעוזרים להן להשיג ניצחונות רבים בפתיחת העונה. הבעיה היא, שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין אחת מהן מתמודדת ברצינות על אליפות מול הקבוצות מהפסקה הקודמת. לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין.

אפשר לפנטז על שחזור המסע של דטרויט ב-2004. אבל דטרויט היא יוצאת מן הכלל שמעידה על כלל ששורד - פרט אליה, כבר שלושים שנה ה-NBA, אולי יותר מכל ספורט קבוצתי אחר, הוא ספורט שמבוסס על סופרסטארים. הם אלה שאיתם ניתן להגיע רחוק. כמובן, לא מספיק רק להחזיק באחד או יותר כאלה, צריך גם סגל ראוי ומאמן מוצלח, אבל סופרסטאר הוא תנאי כמעט הכרחי להצלחה.

לכן, האופן הציני בו וושינגטון בונה קבוצה הוא כנראה הנכון יותר לקבוצה שחושבת בגדול. כרגע נראה שהוויזארדס הימרו על הסוס הלא נכון, אבל הייתה להם כל הצדקה להאמין בו. אולי הלקח הוא שיש גבול גם לציניות - וושינגטון נפטרה כמעט מכל שחקן וותיק ראוי, מכל שחקן שיודע איך לנצח משחקים ויכול להשפיע לטובה על חדר ההלבשה. אבל אם וול היה הדרק רוז הבא גם זה לא היה משנה.

ומה לגבי פילדלפיה? האם אנחנו צריכים פשוט לקבל כעובדה שקבוצה שנבנתה כל כך טוב ועושה הכל נכון לא יכולה לשאוף ליותר מפייט טוב לכוכבים בסיבוב השני? לא בהכרח. פילי עשויה להיות במרחק שחקן פנים איכותי מלהפוך לקבוצה מהזן הנדיר הזה שמסוגלת להגיע רחוק גם ככה. ואם זה לא יעבוד, תמיד ניתן להציע שלושה שחקנים טובים תמורת מישהו כמו דוויט הווארד.

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט