הליגה הטובה בעולם חוזרת, ובשעה טובה, מספיק זמן לפני הדד ליין לביטול עונה או קיום עונה מקוצרת של 50 משחקים בלבד, כמו בעונת 1999. אז למרות שעדיף להסתכל על יותר מחצי כוס מלאה, אי אפשר שלא לתהות לגבי תכולתה של אותה כוס, האם למשל כדאי לסמן אותה בכוכבית? מה המשמעות של השבתה ממושכת ועונה מקוצרת על איכות הכדורסל שנקבל השנה? כדי לענות על כך, נתחיל מסקירה מספרית קצרה של הלו"ז החדש לעונה שניצלה.
בק-טו-בק-טו-בק, זה הולך להיות ביטוי המפתח לאורך עונת 2012 המקוצרת. בתרגום לעברית הכוונה היא לרצף של שלושה משחקים, ערב אחר ערב, בניגוד לרצף המקסימלי והשפוי יותר של בק-טו-בק בעונה סטנדרטית. כל קבוצה בליגה תצטרך להתמודד עם 1-3 רצפים שכאלה, בנוסף לעלייה בכמות המשחקים הכללית: קבוצות ישחקו 3.9 משחקים לשבוע במקום 3.5 בלו"ז של עונה מלאה. מבחינת כמות משחקים לחודש, מדובר בעלייה של מעל משחק וחצי, בדומה לכמות החודשית בעונה המקוצרת של 1999. אבל בעוד שאז שוחקו 50 משחקים תוך שלושה חודשים, כעת הקצב המוגבר יתפרש לאורך 66 משחקים תוך ארבעה חודשים; ואם בפלייאוף 99' סדרות הסיבוב הראשון עדיין שוחקו במתכונת של הטוב מחמש, בימינו מדובר בטוב משבע.
במילים אחרות, אם נדמה עונה מלאה של 82 משחקים לריצת מרתון שמתכוננים אליה היטב מחנות אימונים ומשחקי הכנה נמשכים כחודשיים ואת עונת 1999 המקוצרת נדמה לריצת ספרינט שבקושי הספקת לבצע מתיחות לפניה - אז העונה שלפנינו היא מעין היבריד מוזר, ספרינט-מרתוני, וניתן רק לקוות שהליגות הבינלאומיות ומשחקי הראווה החזיקו את רוב השחקנים בכושר ראוי.
למרות הנסיבות המשתנות, ניתן לאתר ברטרוספקטיבה כמה מגמות ותופעות חשובות מעונת 1999 המקוצרת, ולנסות להעריך בעזרתן את גורל הקבוצות בהווה. אז בשביל מי שלא התוודע ל-NBA במילניום הקודם, או שהספיק לשכוח, נפתח בדמות המרכזית ביותר שנעלמה מתמונת המצב של אותה עונה: מייקל ג'ורדן. התזמון המשולב של השבתת הליגה ופרישתו הכמעט-סופית של הוד אוויריותו, לא רק שפגע אנושות בפופולריות של ה-NBA, הוא גם יירשם לעד בתולדות יוטה ג'אז כהתגלמותו האכזרית ביותר של חוק מרפי. לאחר שבמשך שתי עונות רצופות הצמד סטוקטון-מאלון, ושאר הצוות המסייע שג'רי סלואן ניהל ביד רמה, העפילו עד לגמר הפלייאוף, אבל בדומה לקונטנדריות כה רבות בשנות התשעים, לא הצליחו לנצח את שיקאגו בולס בסדרת פלייאוף, נראה היה שעונת 98/99 היא שעת הכושר. קארל מאלון כבר חגג 35 וג'ון סטוקטון התקרב לגיל 37, בעוד שהצעירים בריאן ראסל, גרג אוסטרטג, הווארד אייזלי ושנדון אנדרסון הוכיחו את עצמם פלייאוף אחר פלייאוף. אבל אז הגיעה השביתה.
אומנם לג'אז היו שני יתרונות בתור קבוצה ותיקה ומנוסה: שיטה מובנית וחיבור בין השחקנים. בהתאם לכך, יוטה פתחה את העונה במאזן 4:19. אבל הסיומת הייתה קשה מדי עבור קשישי הקבוצה - 28 הימים האחרונים של העונה הסדירה כללו 18 משחקים, כולל שני רצפים של אותו בק-טו-בק-טו-בק ידוע לשמצה. יוטה, סיימה את עשרת המשחקים האחרונים במאזן 5:5 מה שהוביל אותה לשוויון עם סן אנטוניו ספרס על המאזן הכי טוב בליגה. היות והג'אז הפסידו לספרס פעמיים מתוך שלושה מפגשים עונתיים, הפסדי חוץ בשני המקרים, הם שובצו במקום השני ושם החלו הצרות שלהם. בסיבוב הראשון הם נגררו לסדרה של חמישה משחקים מול סקרמנטו הצעירה והמלהיבה; בחצי גמר המערב, הרוטציה הרחבה של הבלייזרס כבר הייתה יותר מדי בשבילם.
חזרה לימינו: ניתן לחשוב על הקונטנדריות המבוגרות דאלאס, בוסטון והלייקרס כעל קבוצות העשויות למצוא את עצמן בנעלי יוטה מודל 99' לעונה הקרובה. מצד אחד הן יהיו מוכנות היטב לפתיחת העונה, אך לא ברור כמה דלק יישאר להן בטנק אחרי ינואר-פברואר-מרץ, לקראת הפוטו-פיניש של סיום העונה ומאבקי הפלייאוף בחודשי אפריל-מאי-יוני.
הרוטציה הרחבה של הבלייזרס ב-1999, שאותה כבר הזכרנו, מהווה דוגמה למודל להצלחה בעונה מקוצרת. נטל הקליעה בפורטלנד דאז נחלק באופן שוויוני למדי, עם סגל שכלל את דיימון סטודמאייר וראשיד וואלאס בצעירותם; אייזיאה ריידר ובריאן גרנט בשיאם; ארווידאס סבוניס, וולט וויליאמס וג'ימי ג'קסון המנוסים; ולמטרות הגנה, שחקני משנה כדוגמת גרג אנתוני, סטייסי אוגמון וקלווין קאטו. בשתי עונותיו הראשונות של מייק דאנליבי כמאמן הקבוצה, הישגיה הסתכמו באחוזי הצלחה של 56-60% והדחה מהסיבוב הראשון, בעוד שבעונה המקוצרת הבלייזרס השיגו 70% אחוזי הצלחה והעפלה לגמר המערב. אומנם בעייתי לתת סימנים בסגלים הנוכחיים של קבוצות הליגה, אך האם ישנן מועמדות לגלם את תפקיד הקבוצה העמוקה שתפרוץ בעונת 2012?
הקליפרס היא קבוצה שבמידה שתצליח להחתים מחדש את הסנטר הצעיר דיאנדרה ג'ורדן ולשדרג את עמדת הסמול פורוורד (טיישון פרינס מוזכר כאופציה), תוכל להעלות מהספסל שלה שמות כמו אריק בלדסו, רנדי פוי, אל-פארוק אמינו, ריאן גומס וכריס קיימאן. לא רע בכלל אם לוקחים בחשבון שמדובר בשני סופמורים שהפגינו ניצוצות משמעותיים אשתקד, בנוסף לשלושה וטרנים לא מבוגרים במיוחד, שעלו בחמישייה עד לאחרונה.
הימור נועז פחות הוא שאוקלהומה תנצל את הרגליים הצעירות והרוטציה העמוקה שלה, כדי להתמקם במקום הראשון במערב. ג'יימס הארדן נכנס לעונתו השלישית בליגה ולפי יכולתו בפלייאוף האחרון, הוא מוכן ומזומן לתפקיד משמעותי יותר בהתקפת התאנדר, כך שקווין דוראנט וראסל ווסטברוק לא יכרעו תחת העומס בעונה כה דחוסה. אריק מיינור הוא רכז מחליף שיכול לפתוח בקבוצות רבות ולספק דקות מנוחה (משמעותיות) עבור ווסטברוק, בעוד שתאבו ספולושה הוא סווינגמן המסוגל לתרום יותר מהגנה בלבד. סרז' איבאקה, קנדריק פרקינס, ניק קוליסון ונאזי מוחמד סוגרים את מצבת הגבוהים, ודקוואן קוק או כל צלף שלשות אחר שיוחתם במקומו, משלים עשירייה איכותית.
בדומה לפורטלנד ההיא, העונה המקוצרת מעניקה לקליפרס ולת'אנדר הזדמנות מצוינת כדי להגיע רחוק, מאוד רחוק.
אם הבלייזרס פרצו בעונת 1999, הרי שהקינגס הפתיעו אז ובגדול. ג'וף פיטרי, נשיא הקבוצה עד היום, לקח את תואר מנהל השנה ובצדק: בזמן ההכנה המועט הוא מינה את ריק אדלמן למאמן הקבוצה, החתים את ולאדה דיבאץ, והעביר את כוכב הקבוצה מיץ' ריצ'מונד בתמורה לכריס וובר. יחד עם שני הרוקיס שהוא בחר בדראפט, ג'ייסון וויליאמס ופג'ה סטויאקוביץ', נבנתה בסקרמנטו אחת הקבוצות המלהיבות של תחילת המילניום. בעונה המקוצרת, כאמור, זה הספיק רק למקום שביעי וכמעט-סנסציה מול יוטה הקונטנדרית. למרות שהתקפת פרינסטון של פיט קאריל, עוזרו של אדלמן בסקרמנטו, אינה מופנמת בקלות ע"י שחקני NBA שהורגלו להתקפות של בידודים אחד-על-אחד, במקרה של הקינגס היה מדובר בשידוך משמיים: הודות למוסרים עילאיים כמו וויליאמס, וובר ודיבאץ, המוציאים לפועל פשוט היו צריכים לחתוך לכיוון הצבע (וובר, קורליס וויליאמסון, טאריק עבדול-וואהד) או להתמקם מחוץ לקשת (וויליאמס, פג'ה, ורנון מקסוול). לכן סקרמנטו התחברה אפילו בלי תקופת הכנה מספקת; נראה כי יותר מאשר הקינגס התקשו בהוצאת התקפת פרינסטון לפועל, יריבותיהם התקשו עוד יותר להתאים את עצמן הגנתית, בתקופה שבה הגנה אזורית הייתה אסורה.
רצה המקרה ושוב לאחר שביתה ממושכת, אדלמן הוא מאמנה החדש של קבוצה כושלת - מינסוטה. שוב במקרה, או שלא, ובעצם מדובר בסיבה העיקרית לבחירתו של אדלמן לאימון קבוצה כמו מינסוטה, נופל לידיו רכז וירטואוז בעונת הרוקי שלו - ריקי רוביו. רוקי נוסף בקבוצה, דרק וויליאמס, שנבחר שני בדראפט, הוא סמול פורוורד גבוה עם קליעה אבסולוטית (60.1% מהשדה, 56.8% משלוש במכללות אשתקד). קווין לאב אומנם אינו מוכשר ואתלטי כמו וובר, אבל יכולת המסירה והקליעה שלו משלוש תתאים להתקפת פרינסטון כמו כפפה; וגם לדארקו מיליצ'יץ' יש מן המשותף עם דיבאץ מעבר לזהות הלאומית - יכולות של גארד בגוף של סנטר (הבעיה שאצלו זה כולל אי-יכולת של גארד לקחת ריבאונד). הצלפים האתלטיים ווסלי ג'ונסון ומארטל וובסטר, הביגמנים המוכשרים בשם אנתוני - ראנדולף וטאליבר - בנוסף למחליף של רוביו, לוק רידנאור, שראיית המשחק שלו במגרש הפתוח היא מהטובות בליגה, משלימים סגל עם פוטנציאל הפתעה מסקרן. אפילו בראד מילר, שהיה חלק מהצלחת הקינגס בשיא הצלחתם, נחת במינסוטה רגע לפני השביתה ויסייע בהטמעת השיטה.
בין כל הדיבורים על היערכות הקבוצות לעונה מקוצרת, כדאי להיזכר בשחקנים עצמם שנפגעו מהשבתה ממושכת, אז ואולי גם עכשיו. את הנפילה הבולטת ביותר שלאחר השביתה, חווה וין בייקר שבאותה תקופה שיחק במדי הסופרסוניקס ז"ל. לאחר עונת בכורה מוצלחת בסיאטל שבה נכנס לנעליו של שון קמפ וזכה בלב האוהדים, בייקר חזר מהשביתה במשקל עודף ולא בכושר, נפצע ופספס 16 משחקים, כולל הפלייאוף שממנו סיאטל נעדרה לראשונה מאז תחילת שנות התשעים. הממוצעים של בייקר ירדו מ- 19.2 נקודות, 54.2% מהשדה ו-8 ריבאונדים בעונת 97/98, לכדי 13.8 נקודות, 45.3% מהשדה ו-6.2 ריבאונדים בעונה המקוצרת. כל זאת כשהוא בן 27 ואמור להגיע לשיאו, אך בייקר לא חזר לעצמו מאז ובהמשך התגלה שהוא הפך לאלכוהוליסט במהלך אותה עונה מקוצרת. האם מחנות האימונים ופתיחת העונה יחשפו לנגד עינינו מקרה טראגי נוסף בדומה לזה של בייקר? נכון לעכשיו מדווח כי החשודים המידיים, כגון זאק ראנדולף ודמרכוס קאזינס, מצויים בכושר גופני מצוין; נותר רק לקוות שגם כוכבים הידועים כרזים מהם, הצליחו לשמור על עצמם במהלך הפגרה הממושכת.
