אם היינו צריכים לסכם את עונת הטניס האחרונה בשתי מילים, זה לא היה קשה במיוחד אפשר היה להסתפק ב"נובאק דג'וקוביץ'". הפציעות והעייפות שליוו את הסרבי לקראת סוף העונה המפרכת אולי פגעו ביכולתו בישורת האחרונה ובנתוני הניצחונות-הפסדים שלו, אבל לא השכיחו את אחת השנים הגדולות ביותר של טניסאי בעידן הפתוח, כתף אל כתף לצד אלו של ג'ון מקנרו ב-1984 ורוג'ר פדרר ב-2006. לא רק לאור התוצאות והתארים, אלא בעיקר בשל איכות היריבים.
אולם, מתחת לגלי הרדאר, הגיעה השנה לשיאה תופעה לא פחות מרתקת מעלייתו המטאורית של הסרבי - השתלטותה הטוטאלית כמעט על הענף של רביעיית טניסאים יוצאת דופן. מדובר, כמובן, בדג'וקוביץ', רפאל נדאל, רוג'ר פדרר ואנדי מארי, המאיישים מאז סוף שנת 2008 יותר משלוש שנים ברציפות - את מקומות 1 עד 4 בדירוג העולמי. קשה להיזכר בתולדות המשחק בחונטה כל כך דומיננטית בצמרת הדרוג, שלא מותירה כמעט שום סיכוי למי שלא נמנה על חבריה להתקרב בכלל לתואר גראנד-סלאם.
מבין 16 המשבצות של חצאי גמר הגראנד-סלאם בעונת 2011, 14 מולאו על-ידי הרביעייה הזו. תופעה הפוכה לגמרי מהמתרחש בסבב הנשים, שם נדמה כי בכל גראנד-סלאם משתנים סדרי עולם וכל תרחיש כמעט מתקבל על הדעת. אבל השליטה של הרביעייה הזו לא נגמרת בטורנירי הגראנד-סלאם - כך, חבריה חלקו ביניהם השנה גם את כל תשעת תארי המאסטרס (הטורנירים החשובים ביותר אחרי גראנד-סלאם).
הדבוקה הזו כל כך עליונה כיום ביחס לשאר שחקני הסבב, שהיא הצליחה לזכות, למעשה, בכל 13 הטורנירים החשובים ביותר בלוח השנה. היריבות בין הארבעה דוחפת את כל אחד מחבריה לקצה גבול היכולת שלו הרי אין סכין מתחדדת, אלא בירך של חברתה - ומאפשרת לנו הצופים ליהנות מטניס ברמה שטרם הכרנו.
השאלה הראשונה, המשמעותית והמעניינת ביותר שצריכה להישאל, אפוא, היא: "איך הצליחה הרביעייה הזו להשתלט על הענף?", שזו בעצם גירסה אחרת לשאלה: "מה מייחד את ארבעת הטניסאים האלה משאר הסבב?"
ובכן, סטטיסטיקה היא תמיד כלי עזר מצוין כדי לנסות למצוא תשובות לשאלות כאלה. ואם בוחנים את נתוני העונה החולפת, דבר אחד מתגלה מיד שלושת המוסקטרים הצעירים (עדיין) של הטניס העולמי דג'וקוביץ', נדאל ומארי, המאיישים את המקומות הראשון, השני והרביעי (עד השבוע שלישי) בהתאמה , נמצאים בפער ניכר שלושת שחקני ההגנה הטובים ביותר בעולם. על כן, התשובה על השאלה מה מייחד אותם היא ההגנה שלהם.
אבל מה באשר לפדרר? הוא עוף מוזר בלהקה הזאת. הנתונים שנראה ממחישים עד כמה שונה סגנון המשחק של השוויצרי מאלה של עמיתיו לצמרת העולמית. יכולתו להילחם בגיל 30 כשווה בין שווים מול הכוח הצעיר האתלטי הזה, כשהוא נאמן לטניס האטרקטיבי כל כך שלו, היא לא פחות ממופלאה. כך למשל, פדרר הוא השחקן היחיד בצמרת הגבוהה שחובט בק-הנד ביד אחת, חבטה שהולכת ונעלמת ככל שהמשחק הופך עוצמתי יותר. דווקא העונה, שבה הדרדר השוויצרי למקום הרביעי (עכשיו הוא שוב שלישי) בעולם, מהווה המחשה מצוינת לגדולתו.
בניצחונו הקליל על נדאל 0:6, 3:6 השבוע בלונדון, חבט השוויצרי 28 ווינרים (כדורים שהיריב לא מצליח לגעת בהם) מול ארבעה בלבד של נדאל. הגם שמדובר במשחק רע של נדאל, הנתון הזה מראה עד כמה הסגנונות שונים בתכלית. אם הוא מפסיד או מנצח, כמעט תמיד במפגשים של פדרר מול דג'וקוביץ', נדאל או מארי, השוויצרי חובט יותר ווינרים מיריבו. צריך גם לזכור שפדרר היה היחיד שהצליח השנה לנצח את דג'וקוביץ' בטורניר גראנד סלאם (אליפות צרפת הפתוחה), והיה רחוק רק נקודה אחת בודדה מלעשות זאת שוב בארה"ב הפתוחה.
שם המשחק: חבטות ההחזרה
הגיע הזמן להביט בסטטיסטיקה. המספרים מראים באופן ברור כי דג'וקוביץ', נדאל ומארי הם שלושת המחזירים המצטיינים בסבב בהפרש ניכר מהשאר. הם השלושה שהכי מסוכן להגיש מולם. השחקן שהרוויח השנה הכי הרבה נקודות על הסרב הראשון של יריבו הוא אנדי מארי, עם 37% מהנקודות האלה. מעט מאחוריו ניצבים דג'וקוביץ' ונדאל עם 36% ו-35% בהתאמה. פדרר, לעומת זאת, נמצא רק במקום התשיעי, מאחורי טניסאים כמו ויקטור טרויצקי וחואן איגנסיו צ'לה.
אם בדרך כלל סרב ראשון טוב מעניק למגיש את הנקודה על מגש של כסף, הרי שמול השלישייה דג'וקוביץ', מארי ונדאל זה ממש לא מספיק. הלחץ נמצא על המגיש לאורך כל משחקון ההגשה שלו גם אם אחוזי הסרב הראשון גבוהים. השלושה האלה זוכים כמעט ב-4 מתוך כל 10 נקודות על הסרב הראשון של היריב שלהם. פדרר מכיר את זה מקרוב חבטת ההחזרה שהכה דג'וקוביץ' על סרב ראשון מעולה בנקודת משחק לשוויצרי באליפות ארה"ב הפתוחה, עדיין רודפת אותו ודאי בסיוטי הלילה.
ומה נגלה אם נבדוק את הנקודות שהרוויחו טניסאי הסבב על הסרב השני של היריב? למרבה ההפתעה, או שלא, נגלה את אותה שלישייה ממש בצמרת הטבלה, רק שהפעם הסדר משתנה: דג'וקוביץ' ראשון (58%), נדאל שני (57%) ומארי שלישי (56%). פדרר הפעם משתרך עוד יותר מאחור, במקום ה-17 בלבד.
הנתונים האלה ממחישים לאיזה כיוון השלישייה הזאת לוקחת את הענף. בימי השליטה המוחלטת של פדרר, שלא נדבר על ימיו של סמפראס, שבירה הייתה כמעט כמו ניצחון בסט. היו טורנירים שלמים בהם פדרר נשבר פעם אחת או פעמיים. היום, זו אופרה אחרת. דג'וקוביץ', נדאל או מארי עשויים להישבר, אבל יש סיכוי רב שהם גם ישברו חזרה. הפעלת לחץ תמידי על ההגשות של היריב, ופיתוח יציבות בלתי ניתנת לערעור מהקו האחורי הם הסוד להצלחה בטניס של היום. חבטות החזרה כפי שמכים היום הסרבי, הספרדי והבריטי פשוט לא היו קיימות עד לפני כמה שנים, וכעת הן נהפכו לחבטות שבשגרה עבור שלושתם.
בכלל, השלישייה הזאת לוקחת כדורים שעד לפני כמה שנים נחשבו אבודים, ומחזירה אותם מעמדות קיצוניות ביותר על המגרש, ועוד באופן אגרסיבי. תחשבו על יואיט, למשל. עד לפני פחות מעשר שנים הוא נחשב לשחקן ההגנה הטוב בעולם. החבורה הזו פשוט גיחכה את היכולות ההגנתיות של שחקן כמוהו. מה שהתחיל עם הפור-הנד ההגנתי של נדאל אי שם מהיציעים, המשיך עם השפגטים של דג'וקוביץ' ושינה לעד את משחק ההגנה כפי שהכרנו אותו.
הסיסמה הישנה שכל מאמן טניס מתחיל יודע לדקלם היא: "אין נקודות קלות". אצל דג'וקוביץ', נדאל ומארי המשפט הזה קיבל משמעות חדשה. אצל פדרר, לעומת זאת, יש לא מעט כאלה ליריב. אבל השוויצרי מפצה על זה במקומות אחרים.
כדי ליישם את סגנון המשחק הבלתי מתפשר של הטריו שבצמרת העולמית, את המלחמה הזו על כל כדור וכדור, צריך כמובן להיות בכושר גופני עילאי. ואפילו אם זה המצב, הסגנון הזה בכל מקרה גובה את המחיר שלו. זה לא מקרי שפדרר משחק העונה, וגם בעונות הקודמות, את הטניס הטוב ביותר שלו דווקא בסיום העונה, עם תארים בבאזל, במאסטרס של ברסי ובפעם השלישית ברציפות בלונדון, בעוד שדג'וקוביץ', נדאל ומארי נאבקים עם פציעות ומותשים גופנית. סגנון המשחק שלו הרבה פחות שוחק. אחד הנתונים המדהימים ביותר לגבי השוויצרי, הוא שהוא לעולם לא פרש ממשחק טניס במהלכו. לעולם. אצל השלישייה המובילה זה קורה כמה פעמים בכל שנה. עונה אחר עונה, פדרר נשאר טרי עד הסוף, בעוד יריביו דועכים בהדרגתיות ידועה מראש.
אם נעבור לנתון החשוב ביותר שנוגע למשחקוני החזרה מי השחקן ששובר את היריב הכי הרבה - נגלה שם שוב בצמרת את החשודים המיידים הפעם בסדר הבא: דג'וקוביץ' מוביל בבטחה עם 40% ממשחקוני ההגשה של יריביו, מארי שני (36%) ונדאל מיד אחריו (35%). פדרר במקום ה-12, עם 28% "בלבד".
במילים אחרות, דג'וקוביץ' מנצח כמעט כל משחקון הגשה שני של היריב שלו. נדמה שאין הוכחה גדולה יותר ליכולת ההחזרה הפנומנלית של הסרבי. בקטגוריה הזו יש לו גם פער גדול מהמקום השני (4%). אפשר להיזכר באין-ספור מקרים השנה בהם הסרבי נשבר, ומיד שבר חזרה. הוא לפעמים הופך את השבירות לטריוויאליות כמעט.
הגשות הן אובר-רייטד?
אז בכל מה שקשור למשחקוני ההחזרה, הסטטיסטיקה מראה בברור כי דג'וקוביץ', נדאל ומארי מהווים רמה בפני עצמם. אך במשחקוני ההגשה, הסיפור שונה לגמרי. שם, לפדרר ישנה אחיזה חזקה, אך לשלישייה הצעירה - יוק. בכלל, המובילים בקטגוריות האלה אינם נמנים על אריות הטניס (מלבד פדרר, כאמור), ללמד שהיום לא מספיק להגיש טוב חשוב לא פחות לדעת להחזיר. נדאל הוא הדוגמה המושלמת לכך.
באופן די מדהים, פדרר ניצב במקום השני בנקודות בהן זכה על הסרב הראשון (79%), מיד אחרי מילוש ראוניץ' הקנדי, שנבחר לתגלית העונה לשנת 2011, ומחזיק בחבטות הגשה מהמאסיביות ביותר בסבב. לפדרר אמנם סרב ראשון מצוין, אך לא בקנה המידה של שחקנים כמו רודיק, איזנר, ראוניץ' ודומיהם ובכל זאת, הוא ממוקם שני באחוז הנקודות שהוא מרוויח כשהוא מכניס את הסרב הראשון. הנתון הזה מצביע על היכולת שלו לסיים בקליניות נקודות בהן הוא שולט, אספקט שאפיין אותו לאורך כל הקריירה. ואיפה השלישייה בקטגוריה הזאת? הרחק הרחק מאחור - מארי במקום ה-19, דג'וקוביץ' 22 ונדאל רק במקום ה-29. את המשחקים שלהם הם לא מנצחים על ההגשות שלהם, אלא על ההגשות של היריב.
למרות הנקודות הקלות המעטות באופן יחסי בהן הוא זוכה על הסרב הראשון שלו, כפי שמעיד הנתון הנ"ל, דג'וקוביץ' מצליח להתברג במקום החמישי הגבוה כשמגיעים לשמירה על משחקוני ההגשה. לפניו מדורגים רק איזנר, פדרר, ראוניץ' וחואן מרטין דל-פוטרו הארגנטיני. נדאל ומארי ניצבים במקומות ה-15 וה-23 בהתאמה בשמירה על הגשותיהם. זאת אומרת, שיש רשימה ארוכה של שחקנים שמחזיקים את הסרב בקלות רבה יותר מהספרדי והבריטי .
מיקומו של הסרבי - שעד לפני כשנתיים עדיין נאבק קשות עם ההגשה שלו, ואף נאלץ לשנות את טכניקת החבטה שלו במעלה הטבלה הן במשחקוני ההחזרה והן במשחקוני ההגשה מלמדת על העוצמה האדירה שלו. נדאל ומארי ממוקמים הרחק מאחור בנתוני משחקוני ההגשה, ופדרר נמצא במקום דומה במשחקוני ההחזרה. דג'וקוביץ', עם זאת, למרות ההגשות הממוצעות פלוס שלו, מחזיק בנתונים מצוינים בשתי הקטגוריות. זו הסיבה שכבר היום יש מי שמגדירים אותו כשחקן השלם ביותר בהיסטוריה.
הנתון המעניין ביותר דווקא הוא אולי זה המתייחס להצלה של נקודות שבירה. העשירייה הראשונה בסטטיסטיקה הזו מורכבת, כצפוי, מהמגישים המצטיינים: דל-פוטרו, טסונגה, איזנר, לופז, ראוניץ' ושות'. אבל מי שמתברג במקום הרביעי הוא שוב דג'וקוביץ'. יותר מהכל, זה מלמד על קפיצת המדרגה המנטלית שעשה השנה הסרבי. כמו כל אלוף גדול, הוא יודע לעלות את רמת המשחק שלו ולהתרכז (או להשתחרר?) בנקודות החשובות ביותר. חשבנו שראינו הכל אחרי הניצחונות של נדאל על פדרר, והיכולת המנטלית מעוררת ההערצה שגילה נדאל פעם אחר פעם מול השוויצרי; אבל אז הגיע דג'וקוביץ' ועשה השנה לנדאל בדיוק מה שזה עשה לפדרר. גם בנקודות שבירה שנוצלו, דג'וקוביץ' מדורג מעל כולם (חוץ מקסוויאר מאליס הבלגי המדורג במקום הראשון במפתיע). הסרבי במקום השני (48%), נדאל שלישי (47%) ומארי רביעי (46%). הנתונים האלה מצביעים על כך שלפני הכל, דג'וקוביץ' הוא כרגע גם הטניסאי הכי חזק בראש. מה שביטחון עצמי יכול לעשות לשחקן.
אם כך, הסטטיסטיקה של עונת 2011 מראה כיצד הצליחו דג'וקוביץ', נדאל ומארי להשתלט על הטניס - שלושה שחקנים ששינו את הדרך שבה מחזירים הגשות ומתגוננים, ומתחו עוד יותר את הגבול האתלטי של המשחק. אבל הסטטיסטיקה מעידה על דבר נוסף: על הגדולה של פדרר, שעדיין מצליח, בעזרת כישרון אדיר ושלמות טכנית, להוות איום אמיתי מול כל אחד מהם בכל טורניר ועל כל משטח. וכל זה כשהוא נשאר נאמן לטניס ההתקפי, המבדר, המשובח ושובה העין שלו.