זהו. שנת 2011 בסבב ה-ATP באה אתמול (ראשון) לסיומה עם הזכייה של רוג'ר פדרר בטורניר גמר הסבב, לאחר 3:6, 7:6 (6), 3:6 על ג'ו ווילפריד צונגה. כמעט חודש אחרי סבב הנשים וקרוב ל-11 חודשים מאז שנפתחה בטורניר בריסביין, נחתמה אחת העונות המרתקות שידע הטניס העולמי בשנים האחרונות. הבשורה הגדולה כמובן מגיעה מכיוונו של נובאק דג'וקוביץ', אלוף אוסטרליה, ווימבלדון וארצות הברית, אבל דומה ששנת 2011 קבעה עוד כמה מוסכמות ועיצבה עוד כמה תובנות. הנה הבחירות לעונת 2011 בטניס העולמי.
טניסאי השנה: נובאק דג'וקוביץ'
אין כאן שום שאלה - נובאק דג'וקוביץ' הוא טניסאי השנה. השנה שלו היתה אחת הטובות שהיו אי פעם בסבב, אם לא הטובה שבהן. מה שהתחיל בניצחון קל על אנדי מארי בגמר אוסטרליה, המשיך לזכייה בחמישה טורנירי מאסטרס כולל שני ניצחונות הירואיים מול רפאל נדאל על החימר ברומא ומדריד ונגמר בזכייה בווימבלדון ובאותו פורהנד זכור מול פדרר וגמר בלתי נשכח מול נדאל בארצות הברית.
סך הכל, זכה נולה ב-10 טורנירים השנה, כשהוא רושם מאזן מטורף של 69 ניצחונות מול שישה הפסדים, כולל פתיחה רצחנית של 0:43. מעבר לכל המספרים, הג'וקר הרים את הרף בצורה משמעותית בכל הנוגע לאתלטיות, גמישות, כישרון, כושר גופני וגם ביטחון עצמי ואופי. או כמו שאמר ג'ון מקנרו: "לדג'וקוביץ' הייתה השנה הכי טובה בענף הספורט שלנו אי פעם, אין שום ספק לגבי זה". מי אנחנו שנתווכח איתו? הנקודה הכי משמחת היא שכך נראתה השנה של מי שעד לפני זמן לא רב היה נראה כמו כישרון עצום שמעט מתפספס. איפה זה ואיפה מי שצריך להיבחר לספורטאי השנה בעולם היום?
לא הלך לשום מקום: רוג'ר פדרר
לאור ההצלחה האדירה שלו בשבועות האחרונים, עולות וצפות הציפיות מהטניסאי המעוטר ביותר בהיסטוריה. רוג'ר פדרר אמנם לא זכה בגרנד סלאם השנה, בניגוד לכל אחת משמונה השנים האחרונות, אבל הוא עדיין מסוגל לזכות בעוד תואר גרנד סלאם עד הפרישה. אפילו בשניים או בשלושה. הוא גם עלול לא לזכות בכלל.
אין שום דרך להסביר את הרנסנס שחווה RF מאשר ביריבו הגדול ביותר של הפרשן: הקלישאה. כי פדרר הוא עדיין שחקן הרבה יותר טוב מרוב הטניסאים בעולם, פרט לשלושה: מארי, דג'וקוביץ' ונדאל. השוויצרי דיבר במהלך כל השנה על כך שהוא מרוצה מהטניס שהוא משחק ולמען האמת הוא די צדק. בסך הכל ראינו מפדרר הרבה איכות השנה, גם במשחקים בהם הפסיד, כמו בחצי הגמר בפלאשינג מדו לדוגמה, בו סבל מחוסר מזל (כן, עוד קלישאה מעצבנת).
לקראת סוף השנה ובאולמות החביבים עליו, הכל התחבר לו ביחד עם הפציעות והעייפות של שאר יריביו לצמרת. פדרר גם הצליח להחזיר עטרה ליושנה עם טניס כמו בימיו היפים, מה שהחזיר למיליוני אוהדיו את הטירוף וההתלהבות. למרות היכולת האדירה בטורנירי סיום השנה, פדרר עדיין יגיע כאנדרדוג לאליפות אוסטרליה ויפתיע מאוד אם יזכה בתואר. פדאקספרס מודל 2011 או 2012 תלוי ביריביו יותר מאשר בעצמו בכל הנוגע לזכייה בתואר גרנד סלאם.
התופעה: הרביעייה הפותחת
כבר שנים שלא היה בטניס העולמי מצב בו יש ארבעה שחקנים שנמצאים בפער איכותי משמעותי כל כך על פני שאר השחקנים בסבב. ב-2011, קיבלנו שני חצאי גמר של טורנירי גרנד סלאם (רולאן גארוס ואליפות ארצות הברית) בהם נטלו חלק נובאק דג'וקוביץ', רפאל נדאל, רוג'ר פדרר ואנדי מארי, כששלושה מהם (פרט לפדרר) הגיעו גם לחצי הגמר בווימבלדון. אין ספק שזו הייתה שנת טניס איכותית במיוחד לארבעת הגדולים.
אמנם נדאל לא היה בשיאו לאחר המפגשים הראשונים עם דג'וקוביץ', אבל הוא בסך הכל ניפק כמה תצוגות טניס נהדרות השנה ושמר על יציבות. לעומתו, אנדי מארי רשם את השנה הכי טובה בקריירה שלו והוכיח שמעבר לעצבים ותסכול, יש לו גם הרבה מאוד טניס. טורניר הגרנד סלאם שלו יבוא כמעט בוודאות בעתיד. בטח אם הוא ימשיך לשחק כמו השנה בווימבלדון ובאליפות ארצות הברית, כשאפילו על החימר השנוא עליו ברולאן גארוס הצטיין הבריטי מצוין והגיע לחצי הגמר.
הסוגיה הבוערת: אורך העונה
נראה שאין סוגיה יותר לעוסה ומשומשת בטניס העולמי מאשר אורך שנת המשחקים. אין ספק שעונה שמתחילה בינואר, מסתיימת אי שם בסוף נובמבר וטומנת בחובה כל מיני התחייבויות לכמות הטורנירים בהם כל טניסאי נדרש להשתתף, היא מתישה מדי. רוצים דוגמאות? יש שלוש כאלה רק מהשבוע האחרון ומטורניר גמר הסבב, בו נאלץ אנדי מארי לפרוש אחרי משחק אחד בשל פציעה, בעוד דג'וקוביץ' ונדאל שיחקו טניס ברמה הרבה פחות טובה מהטניס הרגיל שלהם, במעין שילוב בין עייפות לשובע. או כמו שהגדיר זאת השור ממאיורקה: "אין ספק שהעומס פוגע בתשוקה שלי".
למרות כל ההתחייבויות הכלכליות האדירות, ואסור לזלזל בהן לשנייה, חייבים לקצר את עונת הטניס. אין שום הצדקה לכך שדווקא השחקנים המצליחים ביותר יגיעו לסוף השנה סחוטים לגמרי ובנוסף יקבלו פגרה קצרה, שבקושי מאפשרת להם לנוח ולהתגבר על פציעות ושאר נזקים. קשה לראות איך ה-ATP יוכלו לבצע שינוי משמעותי בטווח הקצר, בעיקר בשל כל ההתחייבויות, אבל נראה שהשחקנים לא מתכוונים לוותר. לנו נותר רק לקוות שלא נגיע למצב של שביתה, כמו שהיה ב-NBA מתחילת השנה. למה? מפני שבטניס יהיה הרבה יותר קשה לגשר על הפערים בין רצונות ה-ATP לאלה של השחקנים ובין הכוכבים מהשורה הראשונה, שנחשבים למותגי על בכל העולם ומרוויחים עשרות מיליוני דולרים בשנה, לאלו שמסתובבים בכל מיני צ'לנג'רים ומחפשים איך להתפרנס בכבוד בסך הכל.
אכזבת השנה: הגל השני
מי שבאמת איכזבו השנה היו שחקני הגל השני: תומאס ברדיך, רובין סודרלינג, גאל מונפיס ושאר הכישרונות העצומים שמסתובבים בטופ 20. מי בכלל זוכר שכמה מהם עשו את המוות לארבעת הגדולים עד לא מזמן? בשנה האחרונה אף אחד מהם לא הצליח לרשום שום הישג משמעותי בטורניר גרנד סלאם, כשלרוב הם מודחים על ידי מדורגים נחותים מהם בסיבובים מוקדמים. אמנם זה הפך את הטניס למעט יותר מעניין ופתוח עם קרוב ל-40-50 שחקנים שיכולים להפתיע אחד את השני, מצד שני זה נובע הרבה מהיכולת הלא יציבה שמציגים שחקנים בטופ 20, שהשם הנרדף שלהם אמור להיות יציבות.
חביב הקהל: ג'ו ווילפריד צונגה
כמה כיף לראות את הטניסאי הצרפתי הזה. ג'ו ווילפריד צונגה משחק טניס כמו שפעם שיחקו אותו. לפני שהייתה הטכנולוגיה המפותחת של השנים האחרונות. הוא פשוט אתלט ברמה גבוהה מאוד ובעל כוח רצון אדיר, שבא לתת שואו לקהל. צונגה קופץ ומשתטח על כל כדור, עולה הרבה לרשת ומנסה תמיד לשחק טניס התקפי ויצירתי. לכן, פשוט כיף לראות אותו, בעיקר גם בגלל הספורטיביות הנדירה שלו והכבוד העצום שהוא רוחש לכל יריב.
הבעיה היא שכנראה הטניס המלהיב והמשמח הזה לא יכול להביא תארי גרנד סלאם. לא כרגע. לא כשעומדים מולך טניסאים שלמים כמו דג'וקוביץ', נדאל ומארי. צונגה לא אוהב ראלים ארוכים ומתקשה מאוד בכל פעם שמי מהתותחים הכבדים גורר אותו לשם ומציק לו דרך הבקהנד. אי אפשר להגיד שהטניס המלהיב שלו הוא זה שמרחיק ממנו תואר גרנד סלאם והתקדמות לשפיץ של השפיץ, אבל אולי הוא קצת מכסה על כמה פגמים במשחק שלו, כמו הסבלנות לראלים ארוכים, בחירת חבטות ובקהנד בינוני במיוחד.
פריצת השנה: מילוש ראוניץ'
נכון, מי שראה את הנפיל הקנדי במפגש גביע הדייויס מול ישראל השנה לא בדיוק התרשם מהיכולות שלו. אבל ממש לא יהיה הוגן לשפוט את מילוש ראוניץ' בן ה-20 על פי אותו משחק, שהיה הראשון שלו לאחר פציעה של מספר חודשים. לשם ההשוואה, תראו כמה זמן לקח לחואן מרטין דל פוטרו לחזור לכושר והוא עדיין לא קרוב לשיא אליו הגיע לפני אותה פציעה.
למרות כל החלודה שהראה בהפסד לאמיר ויינטרוב, אפשר היה לראות (בניגוד לכמה מהסרבים שלו) את הכישרון האדיר שטמון בבחור, שמתנשא לגובה של 1.96 מטר. הוא ממש לא שחקן של סרב בלבד, אלא הרבה יותר מגוון ובעל טכניקה לא רעה בכלל וחבטות מצוינות גם מהקו האחורי. אין ספק שמדובר באחד הכישרונות המבטיחים ביותר בטניס העולמי, שיכול בהחלט להתברג בעשירייה הראשונה בעולם בעתיד ואולי אפילו יותר מזה. יהיה מרתק לראות איך מי שפתח את 2011 כמדורג 156 בעולם וטיפס עד ה-25 בשיאו יתפתח בעתיד. המבחן הראשון שלו יהיה כבר באוסטרליה.
דור הולך ונעלם: הטניס האמריקני
אל תתנו להצלחה המפתיעה של מרדי פיש בגיל מבוגר יחסית לעבוד עליכם: הטניס האמריקני בצרות קשות. אמנם התקיימו מסיבות עיתונאים, בהן נחשפו תכניות אמיתיות ורציניות לשיקום הטניס באימפרית הספורט הלבן הגדולה בעולם של אתמול. אבל נראה שעד שהתכניות יישאו פרי מצב הטניסאים האמריקנים רק יילך ויחמיר. מהאלופים והאגדות של פעם כמו ג'ון מקנרו, ארתור אש, ג'ימי קונורס, ג'ים קורייר, פיט סמפראס, אנדרה אגאסי נותרה ארצות הברית עם שחקנים כמו ג'ון איזנר, סם קווארי, דונלד יאנג ושמות אנונימיים יחסית כמו ריאן סוויטינג, או ריאן האריסון.
התופעה, שאגב שולטת גם בטניס הנשים שם האמריקנים מתקשים להצמיח משהו מעבר לאחיות וויליאמס, מדאיגה מאוד לנוכח מספר התחרויות העצום ומידת העניין האדירה שיש בענף בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בסופו של דבר, השחקנים המצליחים הם אלה שמייצרים עניין ובאזז הרבה יותר מכל תכנית. תשאלו את הסרבים מה עשתה שם ההצלחה המטאורית של נובאק דג'וקוביץ', למשל. איכשהו האמריקנים יפתחו גם את 2012 בלי אף מועמד לזכייה בתואר גרנד סלאם ועם אנדי רודיק, שמעבר לסרב שלו, נותר כמעט ללא כלי נשק.
טניס בוואלה! ספורט
