בתחילת השנה, כשכל החבר'ה שלי חידשו את המנוי, החלטתי שהפעם גם אני בפנים. דיברו על קבוצה צעירה, רעבה, שתרוץ לאליפות, ומי אני שאשאר אדיש למצב הזה. אמנם, אני לא מהאוהדים השרופים ואף ציור עם הסמל של מכבי תל אביב לא מעטר את כתפי, כי אצלי הקעקוע הוא בלב. לא יודע למה. גדלתי בכלל בדרום, אבל מכבי הפכה להיות המשפחה שלי. אתה רוצה להישאר אדיש, אבל כבר לא יכול. למרות כל הסטירות שחטפת. במיוחד כשיש באותו יום דרבי.
וכבר מהבוקר ניתן היה להרגיש שבערב יש דרבי. בבוקר, כשיש המולה, זה עדיין לא מדכא, כמו שזה במציאות: טלפונים, הודעות, סטטוסים בפייסבוק. בקיצור, טירוף. אבל מה שעובר לך בראש באותם רגעים זה רק ליהנות מהרגע ולהגיע לאצטדיון כמה שיותר מוקדם. הרי מדובר במכבי ובדקה השלישית, כשהפועל יובילו 0:1, אתה תתבאס שלא ניצלת את היום הזה כראוי ולא הגעת מוקדם למשחק. מחשבות של לוזרים, אמרתם? כן, לוזרים.
בדרך למגרש אתה כבר מתחיל להתרוקן מהציפיות: כל צעד שמקרב אותך לבלומפילד רק מעצים את החשש שבפנים. הראש שואל אולי היום, מכבי? אבל הבטן מחזיקה את עצמה מרוב צחוק. קצת אחרי השעה שמונה, והצמרמורת משתלטת והכל מתערבב. קולאז' של צבעים שרואים רק באירופה. אוהד של הפועל נכנס ליציע שלנו עם צעיף. מיד לוקחים לו אותו, אבל דבר יותר חשוב כבר אי אפשר לקחת: את הביטחון שלו לקראת הדרבי.
הדקות הכי טובות בדרבי הן אלו שלפני השער של הפועל: אתה שר, קופץ, נהנה, מעודד, כמו בימים ההם. אתה רוצה להעביר את המחצית הראשונה בשלום, ואחרי זה אלוהים יודע. הכל יכול לקרות. אבל אז אתה חוטף שתי חתיכות לפני הירידה לחדרי ההלבשה, והשקט והתדהמה משתלטים על כולם ביציע. אותו שקט, אותה תדהמה, שיושבת לכולם בראש מאז הדרבי הקודם, ומהם ניסית לברוח לפני שגררו אותך לכאן. אף אחד לא זז מהכיסא. כולם מכונסים בעצמם. לא מאמינים. גם בשער של יצחקי, כולם רק חיכו למסמר האחרון של אבוטבול. זה המכביזם החדש: פעם דרישה לניצחון, היום ציפייה למפלה שבדרך כלל מגשימה את עצמה.
גל יהלומי הוא מנהל תחום מפרסמים בוואלה!
באתי, ראיתי, נכוויתי
גל יהלומי
28.11.2011 / 12:36