פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לקראת הדרבי: אוהדי מכבי, הביטו סביבכם

        נאפולי חזרה מהקבר, ירושלים ניצחה בנוקיה, ואפילו בקהאם לקח אליפות. אוהדי מכבי תל אביב מחפשים השראה לקראת הדרבי? פז חסדאי מצא להם אותה

        אין צורך לפרט את הידוע, דרבי הוא סיוט לאוהדים בתל אביב. הוא סיוט לפני המשחק, הוא סיוט במהלך המשחק, ולאחרונה עבור אוהדי מכבי הסיוט הגדול הוא בעיקר אחרי המשחק. אבל השבוע, כך נדמה, בשבוע ה"טרום דרבי", הצהובים התעקשו לשבור שיאי חרדה וסבל לאוהדיהם. המועקות הסטנדרטיות הן נוראות מספיק, אבל הפעם במכבי הקפידו לתבל את האווירה בשורה מרשימה של מתיחויות פנימיות ופיצוצים תקשורתיים, כאילו הקבוצה רומזת לאוהדיה שהיא לא מסתפקת באכזבות המקצועיות, ובעצם מטרתה העיקרית היא להתריס, להרגיז ולהדאיג.

        יפה לגלות איך הכל עובד הפוך בקרית שלום. בדרך כלל קבוצה נבנית לאט ובהדרגתיות על מנת להגיע לשיא שלה בדיוק ברגע האמת, ואילו מכבי מתעקשת, דווקא עכשיו, להגיע לשיאים של שפל. כאילו הבעיות התבשלו להן לאט לאט והגיעו לנקודת רתיחה בעכו, ובדיוק כשחשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע, יצחקי ואיוניר הפכו את הפיצוץ לדרמטי ומפואר יותר, שנייה לפני המשחק המכריע. אז הנה היא מכבי תל אביב במלוא תפארתה, והנה היא מגיעה בשיאה לדרבי כשהיא כובשת את הכותרות מכל הסיבות הלא נכונות, אבל כמו שאוהדיה יודעים – המצב תמיד יכול להחמיר. בשבוע אומלל שכזה, בידיעה שהשבוע הבא עלול להיות אומלל אפילו יותר, אין ברירה אלא לחפש השראה במקורות חיצוניים.

        נאפולי

        בני המזל שבחרו בערב שלישי לראות דווקא את המשחק של נאפולי מול סיטי זכו לחוויה ספורטיבית איכותית במיוחד. לא מדובר רק במשחק עצמו – שהיה מהיר ומותח וגדוש במצבים – אלא בעיקר בסיפור הספורטיבי. יפה הגדיר זאת שגיא כהן ממש בסיום – "ניצחון של הלב הענק על הכסף הגדול" – ועל אף שזה קלישאתי ובלתי נמנע, זה בהחלט מדויק. אי אפשר לומר שנאפולי היא קבוצה בלי כסף או שסיטי היא קבוצה בלי לב, אך ניכר היה שלאיטלקים הייתה מוטיבציה מיוחדת, ועל אף שהם שיחקו נהדר – נדמה שמה שהכריע את המשחק היו אלמנטים רגשיים ולא מקצועיים. מבחינת הצהובים זה בוודאי מעודד. הרי כרגע רגש זה הדבר היחיד שיש להם למכור.

        לא נתעלם מהמציאות. ברור שאם כבר עושים השוואות, הרי שמכבי תל אביב במתכונתה הנוכחית דומה יותר לסיטי (בעלים חסר סבלנות, שאשתקד רכש מכל הבא ליד מתוך אמונה שכך הדברים עובדים) מאשר לנאפולי, אבל הצהובים זיהו לא מעט אלמנטים משותפים בינם לבין הנפוליטנים. למשל, אוהדים ממעמד הביניים, שעיניהם נוצצות מאהבה. למשל, קבוצה במשבר עם הגב לקיר, שידעה להתעלות ברגע האחרון. עכשיו רק נותר לגייס את אותה מוטיבציה וגאוות יחידה מטורפת, ולא יפליא אם ביום ראשון גם השחקנים בצהוב – בדיוק כמו קבאני - לא יידעו את נפשם אחרי השער, וירוצו באקסטזה לעבר הקהל המתוסכל שעבר שנים לא קלות. נאפולי היא ההוכחה, זה לא חלום.

        הפועל ירושלים

        הייתכן שמכבי תל אביב תשאב השראה דווקא מיריבתה האדומה? אכן ייתכן. אם ירושלים מסוגלת לנצח ביד אליהו, הרי שהכל אפשרי. אם הקבוצה המוכה של עודד קטש הצליחה לצאת מהמשבר שלה דווקא מול האימפריה הגדולה, הרי שאין ייאוש בעולם. ואיך ירושלים הצליחה להדהים אפילו את עצמה? בקלות. קצת עבודה קשה, קצת הכנה יעילה, קצת ניצול של החולשות של היריבה, והרבה ציפורניים בריבאונד.

        וכמה דומים הם איוניר ועודד קטש - שני מאמנים גאוותנים, שחוו הצלחה מהירה, האמינו לשבחים בעיתונים, ומהר מאוד חוו נפילה כואבת למציאות. וכמה דומים הם נעימי ואלירן עטר - שני כוכבים מוכשרים ולא יציבים, שמשתוקקים להוכיח את עצמם ויודעים שהזירה הגדולה היא הזדמנות נדירה לסתום פיות. ואם הירושלמים גילו שהאויב הוא לא נורא כל כך (להזכירכם, סגנית אלופת אירופה), ממה כל כך חוששים בקרית שלום?

        דייויד בקהאם

        במובנים רבים דייויד בקהאם הוא הגרסה האנושית של מכבי תל אביב בכדורגל. הוא נמצא כל הזמן בכותרות, ללא סיבה הגיונית. עברו המפואר הרחק מאחוריו, ורק המבוגרים שבינינו זוכרים את ימיו הגדולים. הוא נתפס כעשיר מפונק, ורק התקשורת השבויה מצליחה לשמור אותו בתודעה. אבל אז הוא שולף את האיכויות המסתוריות שלו, ומזכיר שזה לא במקרה. שיש לו מעין כוח מאגי שמצליח להדביק אליו את ההצלחות ואת התהילה, ושלפעמים כאריזמה היא תוצאה של היסטוריה מוכחת.

        כששומעים את השבחים בלוס אנג'לס על המקצוענות של בקהאם, מגוחך לשמוע את הביקורות על חוסר המוטיבציה של ברק יצחקי, כמו של "כוכבים" אחרים במכבי, שכביכול הגיעו לקרית שלום רק על מנת לקבל משכורת ולגמור קריירה. בקהאם, כך מספרים, עדיין מתרוצץ באימונים כמו ילד נחוש, מתרגל שוב ושוב את ההגבהות שלו ואת בעיטות העונשין, ולא מוכן היה לעזוב את התחנה האחרונה שלו בקריירה ללא אליפות. אז למה יצחקי מתעקש לחקות אותו רק בקטע של הפפראצי?

        "מאניבול"

        "מאניבול", סרטו של בנט מילר על בילי בין, הוא בהחלט סרט ספורט מרגש ומעורר השראה, אבל הוא קצת מעוות את המציאות הספורטיבית ולכן גם עלול להטריד. הפחד הגדול הוא שכל מאמן עקשן יראה את הסרט הזה, ואחריו יאמין עוד יותר בצדקת דרכו. "תראו את בילי בין", הוא ישנן לעצמו שוב ושוב, "הוא לא נתן לתוצאות מאכזבות או לביקורות חיצוניות להשפיע עליו, אז למה אני?". והרי זה מה שחסר עכשיו למכבי תל אביב ולאוהדיה, שהמאמן יקשיח עוד יותר את עמדותיו ויהפוך לקשה עורף וחסר מוכנות להתפשר.

        אבל לצד החשש, יש גם תקווה. "מאניבול" מזכיר את הקסם בספורט, ועד כמה הוא לא צפוי; את הרומנטיקה שבספורט, ואת המורכבות העדינה שלו; את האלכימיה הנדירה שנדרשת כדי ליצור קבוצה אלופה, ועד כמה קל לערער אותה. אין הרבה קווים מקבילים בין אוקלנד של בילי בין לבין מכבי תל אביב (היא למעשה ההפך הגמור), אבל באופן אירוני, צפייה ב"מאניבול" תזכיר להם למה הם התאהבו בה מלכתחילה ולמה הספורט ממלא את חייהם בצורה כל כך אובססיבית. עבור האוהדים בצהוב, שבימים אלה לא מצליחים להבין למה הם כל כך עמוק בסיפור המייאש הזה, "מאניבול" עשוי להחזיר את הניצוץ לעיניים. במצבם, זה לא מעט.