אוהדי מכבי תל אביב נתקלים בדילמה קשה בזמן האחרון. מצד אחד, מתוקף היותם חובבי כדורסל, יש בהם געגוע עמוק ל-NBA והם מפללים לחזרתה, ולמעשה הם מוטרדים מאוד מהאפשרות שהליגה הטובה בעולם עלולה לשבות השנה בגלל שיקולים שפלים כמו תאבת בצע. מצד שני, כאוהדי מכבי, מטרידה אותם לא פחות ההבנה שבכל רגע דייויד סטרן עשוי להפעיל את קסמיו ולפשר בין השובתים המושחתים משני הצדדים, ולפתע, בהתראה של יום אחד, ג'ורדן פארמר ייעלם להם מהחיים. הידיעה שהכוכב המצוין הזה עלול לחמוק להם מבין האצבעות היא מטרידה מאוד, וככל שהוא מתחבר לקבוצה ומשתלט עליה, הדאגה הזאת מטרידה יותר ויותר.
התחושה היא שהוא כאן על זמן שאול, מעין מתנה זמנית, משהו שהם לא באמת ראויים לו. ברור להם שזה כמו יציאה מקרית עם מלכת הכיתה, שמשום בה בחרה בך, אבל ודאי תתעשת יום אחד ותמצא בחור שווה יותר, כזה שהולם יותר את מעמדה ואיכויותיה. האוהדים לא יודעים אם לאפשר ללב להיפתח ולהתמסר לפארמר ולנוכחותו, או להפעיל כבר עכשיו את מנגנוני ההגנה ולשמור על ריחוק ממנו בידיעה שיום אחד הוא יעזוב ויותיר אותם שבורים. קשה להם להחליט אם להתענג על כל רגע נדיר במחיצתו, או שמא עליהם להתכונן כבר לפרידה ולהישמר פן ייפגעו.
בכלל, אוהדי מכבי תל אביב לא רגילים לפתח כזאת תלות רגשית (שלא לדבר על מקצועית). אומנם המועדון תמיד נהנה משירותיהם של כוכבים מוכשרים, אבל בשנה שעברה, לדוגמה, הקבוצה התאפיינה בחלוקה בריאה של הנטל והתהדרה בקבוצתיות ובסגל די שוויוני, ואילו עכשיו, בשבוע השני ברציפות ביורוליג שבו פארמר מראה את העליונות שלו על חבריו את הצעד הראשון המהיר בחדירה, את הקליעה הרכה והאלגנטית, את קור הרוח והביטחון שלו ברגעים החשובים נראה שיש פה תלות מסוג אחר. אומנם אין צורך להפריז, לא מדובר בכוכב חסר תקדים, ובכל זאת, זה בהחלט כוכב עם נוכחות מרגשת.
כרגע החיבור בין הצדדים רעוע. הוא יכול להיגמר בכל רגע, והתחושה היא של חוסר אונים. הדבר היחיד שאוהדי מכבי תל אביב יכולים לעשות בתגובה, זה להתמסר לפארמר ולהציף אותו באהבה. המטרה היא שכשיגיע הרגע שבו פארמר יצטרך להחליט אם לחזור לליגת ה-NBA המנוכרת (שכרגע בעיקר נקרעת במתח שבין גאוותנות לאהבת כסף) או להישאר בישראל הוא יהיה כל כך מוצף ברגשות, עד ששיקול הדעת שלו יהיה מוטעה ומעוות. צריך לגרום לו להיות שיכור מאהבה, כזו שתטשטש את דעתו. לחבר אותו למועדון, ולהעניק לו תחושות שלא יוכל לקבל במקום אחר. לגרום לו לפעול מתוך תחושת בטן, ולא מתוך חשיבה רציונלית.
זו משימה לא פשוטה, אבל אפשרית. אם זה אכן יקרה ופארמר אכן ירצה להישאר, זה יהיה ניצחון ענק למסורת של מכבי ולניהול הייחודי שלה. בימים שבהם הכדורסל הישראלי פושט רגל ונחשף במערומיו מדי שבוע, זו תהיה גאווה אם קבוצת כדורסל מקומית תצליח לגרום לשחקן NBA לגיטימי להעדיף אותה על פני הכוכבים הנוצצים מאמריקה. בימים שבהם המציאות בישראל נראית חולנית ומטורפת, יהיה מרגש להיווכח איך למרות הכל יש אמריקאי שפוי שבאמת נשבה בקסמי המדינה המוזרה הזו ומעוניין לחיות פה. קשה להאמין שזה יקרה, אבל אין לאוהדי מכבי ברירה אלא להיות אופטימיים. או במילים אחרות, ג'ורדן אל תלך.
עוד על מכבי תל אביב:
צפו בניצחון המרשים של הצהובים באיסטנבול
דייויד בלאט מחמיא לשחקניו אחרי ההישג
עמרי כספי מתקרב בחזרה למכבי תל אביב
אנחנו איתכן
יכול להיות שההשבתה המדוברת של ליגת נשים היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה. פתאום חובבי ספורט שמעולם לא התעניינו בכדורסל הנשים מגלים מעורבות רגשית בפרשה, ואף זועמים ונסערים רק מהאפשרות שהליגה הזניחה הזו תבוטל. הרווח הגדול של איומי השביתה הוא האמפתיה החזקה שנוצרה כלפי הכדורסלניות הישראליות, ובעיקר ההזדהות המפתיעה עם הספורטאיות הדי אלמוניות, שעד עתה לא גרמו לנו לעסוק בפועלן ולו שנייה אחת מיותרת.
האמפתיה נוצרה בגלל הפער הגדול בין הרצון הטהור של השחקניות פשוט לשחק כדורסל, לבין השיקולים המלוכלכים של כל שאר המנהלים, המאמנים והבעלים. יש תחושה כאילו כל העסקנים פועלים ממניעים עלובים ומעוותים, ולכן רצון גדול שכולם יפסידו במאבקיהם.
זה מתחיל מיו"ר ארגון השחקנים ניר אלון, שפשוט נראה כאילו הוא שש אלי קרב ורק מחפש מאבקים תקשורתיים. זה נמשך באיגוד הכדורסל ובשי שני, שכאילו מתעקש לעשות בחירות שגויות ולקבל החלטות שערורייתיות. זה כמובן כולל את אורנה אוסטפלד, שפתאום תומכת באמריקניזציה מוחלטת של הליגה וזונחת חלק מעקרונותיה, אבל מצד שני גם את יואל לביא, שבוודאי גם הוא היה מזגזג בין הדעות אם היה במצב ההפוך, והדבר האחרון שבא לך לראות זה את לביא מחייך בתחושת ניצחון.
ובתווך ישנן השחקניות. היה מרגש לשמוע השבוע את מיכל אפשטיין מסבירה ב"חמישיות" בצורה נעימה, תרבותית ושפויה עד כמה הכדורסל יקר ללבן, ועד כמה מתייחסים אליהן בזלזול ובהתנשאות. סביר להניח שכשהליגה תחזור לפעילות ורבים מאיתנו יגלו על מה נזעקנו, נתקשה להבין על מה הייתה המהומה, אבל אלה הם הרגעים הנדירים שבהם הכדורסלניות כובשות את לבנו.