ג'ו פרייזר היה לוחם. הוא נלחם מרגע יציאתו מבטן אמו ועד נשימתו האחרונה בהוספיס, כשהוכרע על ידי סרטן הכבד. פרייזר נלחם והעולם היה לו לזירה. הוא נלחם בעוני כבן למשפחת חוואים בדרום קרוליינה, הוא נלחם על ההכרה בו כמתאגרף גדול, נלחם על תהילתו אשר נדמה כי תמיד חמקה בין אצבעותיו, נלחם על מורשתו, ולבסוף נלחם על חייו. בקרב האחרון הוא הפסיד, אבל חייו היו ניצחון ארוך ומתמשך של האדם על המציאות.
כי אנשים כמו ג'ו פרייזר יש למכביר, ואף אחד לא כותב עליהם או מדבר עליהם או מעריך אותם, אולי כי המציאות הקשה אליה הם גדלים מכריעה אותם והופכת אותם ל"סתם אנשים" במקרה הטוב ופושעים או מתים במקרה הפחות מוצלח. פרייזר פרץ את חומות העולם הזה עולם עני, בור, רווי גזענות ואלימות ובעזרת הספורט וכוח אישיותו זכה להיות מאותם יחידי סגולה שהעניקו משמעות מיוחדת לחייהם.
יחסית ליריביו לזירה, פרייזר היה קטן מידות. רק 1.82 מטר וידיים קצרות, שאילצו אותו להילחם באופן מאוד לא אלגנטי. בניגוד לריקודיו וריחופיו של מוחמד עלי, לסגנון המלוטש של קן נורטון או לממדי גופו האדירים של ג'ורג' פורמן, פרייזר היה חייב כל הזמן לדחוף קדימה, להיכנס לשטח של יריבו כדי להגיע לנוקאאוט המיוחל. וכך נלחם. הולך קדימה כמו דוחף קיר בלתי נראה, שולח מהלומות מטווח קצר, סופג וסופג, מתקדם ומתקדם. בכך הזכיר את רוקי מרציאנו. באגרוף מנצח זה עם הלב הגדול יותר, ולא זה עם האגרוף החזק יותר. לפרייזר היה לב ענק, לב אמיץ, שלבודדים בעולם האגרוף היו כמותו.
מתאגרף גדול הוא לא זה שיודע רק להלום, אלא זה שיודע גם לספוג. ופרייזר ידע לספוג. הכול. הוא ספג את הגזענות הלבנה בילדותו, ספג אגרופים בזירה, ספג את ההעלבות שהטיח בו מוחמד עלי, ספג את הזלזול מצד העיתונאים, את חוסר ההערכה של חלק מאוהדי האגרוף, ספג וספג. מילים לא היו הצד החזק שלו, סגנון האגרוף שלו לא היה שובה עין, הוא לא היה גאון תקשורת כמו עלי, ולכן ענה תמיד במקום שבו ידע לענות לכל אחד: בזירה.
ב-1970 פגש סמוקינג ג'ו במדיסון סקוור גרדן ניו יורק את ג'ימי אליס, ניצח והיה לאלוף העולם. אבל גם הוא ידע שכדי להיחשב לאלוף אמיתי עליו לנצח את עלי, שבאותן שנים לא התאגרף עקב סירובו להתגייס לצבא האמריקני. בעקבות זאת, עלי נשפט לחמש שנות מאסר, רישיון האגרוף שלו בוטל ונשלל ממנו תואר אלוף העולם. בקיץ 1970 הוחזר עלי לעולם האגרוף: כדור הארץ נערך ל"קרב המאה".
אפשר לסמן בקלות את היום המאושר בחייו של פרייזר - 8 במרץ 1971. מדיסון סקוור גארדן מלא ועולם שלם שעצר את נשימתו, חזו בפרייזר בגדולתו, מנצח את עלי בדרך הפרייזרית המוכרת. עלי רקד, חבט, עקץ, ריחף, אבל פרייזר נלחם באותו יום על כבודו, על גאוותו, על תהילתו.
בסיבוב ה-15 ההיסטוריה נכתבה מחדש בתמונה אייקונית: ההוק השמאלית של פרייזר - ההוק החזקה והאימתנית בתולדות הענף - התלבשה על הלסת של עלי, וזה צנח לקרשים לראשונה בקריירה המקצוענית שלו. עלי התאושש וקם על רגליו, אבל ידע שזה היום של פרייזר. בתום 15 סיבובים מתישים השופטים העניקו פה אחד את הניצחון לסמוקינג ג'ו. אלוף העולם באגרוף. נקודה.
פרייזר, כמו פרייזר, לא נהנה זמן רב מהתהילה. הקרב נגד עלי גרם לו לנזק כבד ורק בינואר 1972 חזר להתאגרף. מבקריו תמיד טענו שמלבד ההוק השמאלית ולבו האמיץ אין לו יותר מדי בארסנל, והקרב נגד ג'ורג' פורמן ב-22 לינואר 1973 היה לכתם הגדול ביותר בקריירה של פרייזר. שם, בקינגסטון שבג'מייקה, כל תהילתו של פרייזר התנפצה מול מהלומותיו של ביג ג'ורג'. פרייזר נכנס לזירה נקי מהפסדים בקריירה המקצוענית, ויצא מושפל כשפורמן משחק בו כמו היה בובת סמרטוטים ולא אלוף העולם באגרוף. נדמה כי קריאת השדר, "דאון גו'ז פרייז'ר" - שש פעמים ג'ו נפל לקרשים - תלווה את מורשתו המפוארת לעד. היה מכמיר לב לראות את פניו של פרייזר, האיש הגאה הזה, כששופט הזירה חדל את הטבח. דווקא הרגע הזה, המשפיל כל כך, היוצא דופן כל כך, הוא בעיני הרגע שמגדיר את פרייזר כלוחם כה עצום. כל אדם שפוי היה נשכב אחרי מהלומה אחת של פורמן ומחכה לספירה שתסיים את הסיוט, אבל פרייזר קם, שוב ושוב ושוב. נטול פחד, מאמין בעצמו, גאה.
פרייזר כבר לא היה אותו פרייזר אחרי ההפסד לפורמן. הוא הפסיד לעלי ב-1974, בקרב שתוצאתו שנויה במחלוקת, מיעט להילחם והספיק להפסיד שוב לפורמן ב-1976 לפני שפרש סופית ב-1981. אבל לפני רדתו מבמת ההיסטוריה הוא הספיק להעניק לחובבי הספורט עוד קרב אחד, אפי, מיתולוגי, עם שנוא נפשו מוחמד עלי: "הת'רילה אין מנילה", קרב האגרוף הגדול אי פעם לדעת עבדכם הצנוע.
קצת רקע לשנאה הגדולה בין פרייזר לעלי: כשמוחמד עלי התאסלם ומאוחר יותר סירב להתגייס לצבא האמריקאי, פרייזר, שהיה חברו, עזר לו לעבור בכבוד את התקופה בה נושל מתואר אלוף העולם. אבל עלי לא זכר חסד, וכשחזר לזירה, השתנה מרקם היחסים בין השניים. עלי עלב ביריבו, האשימו בשיתוף פעולה עם הלבנים (שרבים מהם באמת תמכו בפרייז'ר, אבל ממש לא משום היותו "הדוד טום"), והפך אותו למוקצה בקהילה האפרו-אמריקאית. "פניו של ג'ו פרייזר כל כך מכוערות, שכשהוא בוכה הדמעות מעדיפות לזלוג דרך הגב". אמר עלי על יריבו. הקרבות בין השניים תמיד הכילו בתוכם את המתח הבין גזעי שהיה קיים בין לבנים ושחורים בארה"ב, וגרמו לסערה ציבורית. נורמן מיילר כתב למגזין "לייף" כבר אחרי "קרב המאה" ש"פרייזר היה שחור פי שניים מעלי ויפה ממנו בחצי. אבל בעיני השחורים פרייזר הפך ללוחם של האדם הלבן, השחורים החרימו אותו בלבם". ב-1 באוקטובר 1975 הם נפגשו בפרבר של מנילה כדי לסגור חשבון, בקרב שהיה ה-שיא, ואף עורר שאלות אתיות בקשר לגבולות הספורט.
הקרב נערך באולם לוהט ולח, כשלפני הקרב עלי טורח להפוך את יריבו לדמות נלעגת ברחבי העולם. עלי רצה לסגור את הקריירה של ג'ו, שמצדו רצה רק לרצוח את האלוף בשידור חי. עלי עקץ כמו דבורה וריחף כמו פרפר, אבל מהר מאוד הפך העימות על החגורה למשני, והפך לקרב על הצד בו השם ייחקק בהיסטוריה. "ג'ו, הם אמרו לי שאתה גמור", לחש עלי בתחילת הסיבוב השביעי באוזנו של פרייזר, "הם טעו, יפיוף", ענה סמוקינג ג'ו. הקרב נחשב לאחד האלימים בהיסטוריית הענף, אם לא האלים שבהם. בתום הסיבוב ה-14, עם עין סגורה ושנייה שלא רואה בגלל קטרקט, לאחר שמגן השיניים שלו עף בשל עייפות השרירים, פרייזר עוד צעק למאמנו האגדי, אדי פאץ', אני רוצה אותו, בוס", אבל זה סימן לשופט שהוא מפסיק את הקרב. עלי הניף ידיו ללא צל חיוך, והתמוטט בפינתו. עלי אמר אחר כך כי זה היה רגע שבו הרגיש הכי קרוב למוות בחייו.
היה בקרב הזה הכל: פוליטיקה בין גזעית, שנאה יוקדת, הליכה עד הקצה, והכל מתובל באגרופים וזיעה שעטופים בלב ענק. השניים הוכיחו כי שנאה אישית, יצרית, ממעמקי הקרביים, מייצרת תחרות שבה האדם מוכן ללכת הכי רחוק שאפשר. כבר היו מתאגרפים שמתו בזירה, אבל באותו יום במנילה, עלי ופרייזר לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את הפתרון הנוח הזה. כן, עד כדי כך.
"אגרוף הוא הספורט היחיד בו אתה גורם נזק למוח, גומר מרושש ושמך נמצא ברשימת המתים", אמר פרייזר על הספורט שהביא לו את תהילתו. סמוקינג ג'ו הוא סוג של קלישאה על מתאגרף: צמח מרקע קשה, נגע בתהילה ומת מרושש אחרי שהאמרגנים הונו אותו, העיתונאים התעלמו ממנו והאוהדים שכחו ממנו. כוחה של קלישאה בהתממשותה. "עלי תמיד אומר שהייתי כלום בלעדיו, אבל מה הוא היה בלעדיי", אמר פעם פרייזר, במידה גדולה של צדק. עד יומו האחרון פרייזר הרגיש בלתי מוערך, פחות רצוי, חש שמציבים אותו בצל הגדולים שבמתאגרפים. טעית, ג'ו. אתה אלוף אמיתי, גדול ועצום, אפילו שעכשיו לא ייאמן - אתה כבר לא עומד על הרגליים.
המתאגרף האגדי ג'ו פרייזר הלך לעולמו
הסיפור המלא של ג'ו פרייזר
