פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אגרוף: הסיפור של ג'ו פרייז'ר

        מי היה סמוקינג ג'ו, מתאגרף גדול או וואן טריק פוני? ביקשתם וקיבלתם עוד - אביתר גולני ממשיך בחפירות על היסטוריית האגרוף

        בפינתנו "כאלה שתמיד יהיו הגדולים מכולם בעיני עצמם" נעסוק ב"חברו" הטוב ביותר של מוחמד עלי (גדול החושבים את עצמם לגדול מכולם, רק שלו יש קבלות) - ג'ו פרייז'ר.

        לקראת המילניום, כאשר העולם עסק בסיכומים ונערכו רשימות עשרת הגדולים בכל דבר מהאירועים החשובים והמשפיעים של המילניום ועד עשרת העגבניות האדומות ביותר בבאסטה של אכרם בשוק האתרוג ביפו, ערכו עיתוני ואתרי הספורט בעולם גם טופ 10 למתאגרפים. בעוד שני המקומות הראשונים הלכו כמעט תמיד למוחמד עלי או לג'ו לואיס, ג'ו פרייז'ר גילה לתדהמתו שהוא באופן עקבי מגיע לתחתית הרשימה, הרבה פעמים אחרי מתאגרפים שוליים לטעמו כמו אחד, איירון מייק טייסון, ואחר, אוונדר הוליפילד, ועדיין לא הזכרנו את ההוא, מה שמו - אה קליי, קסיוס קליי.

        אז האם צודק פרייז'ר והוא פשוט נולד בעידן לא נכון ואם, לדוגמא, היה נולד 10 שנים אחר כך היינו הוגים את שמו בנשימה אחת עם לואיס ועלי, או שמא ניתן לסכם את הקריירה שלו בקרב אחד, הטרילה אין מנילה?

        ההשראה ל"רוקי"

        ג'וזף וויליאם פרייז'ר נולד ב-12 לינואר 1944 בביופורט, דרום קרוליינה, אותה עזב בגיל 15. ג'ו התגלגל לפילדלפיה, שם הפך למתאגרף די בטעות. פרייז'ר, אשר עבד בבית מטבחיים, התאמן בלהכות את גושי הבשר התלויים במקררים וללא ידיעתו סיפק את ההשראה לסטאלון ולרוקי שלו, אבל הוא בסך הכל הלך למכון כדי לבנות שרירים כדי שילך לו עם בנות. בדרך החל להתאגרף קצת ובמקרה הפך לאחד מהמתאגרפים החובבניים הכי טובים באמריקה ורכש לעצמו את הכינוי "סמוקינג ג'ו", זאת מכיוון שחבט ביריביו עד שכפפותיו העלו עשן. פרייז'ר שמר על מעמד בלתי מנוצח, עד שנתקל באחד, באסטר מאטיס. הממזר ניצח אותו בהחלטת שופטים במבחנים לנבחרת האולימפית של ארה"ב. אבל בחיים לא מספיק להיות טוב יפה וחכם כמוני, בחיים צריך גם מזל ובאסטר ידידנו סבל מפציעה ביד וג'ו נשלח לאולימפיאדת טוקיו במקומו וחזר עם המדליה המוזהבת. מייד אח"כ הפך למקצוען.

        תחת הדרכתו של המאמן יאנק דורהם יצר לעצמו פרייז'ר רצף של אחד עשר ניצחונות, כולם בנוקאאוט. עד שלראשונה בספטמבר 1966, פגש יריב ראוי, הארגנטיני ההולל אוסקר "רינגו" בונאבנה.

        רינגו (על שום תסרוקת הביטלס איתה הסתובב וסגנון חייו) שיטח את פרייז'ר לקרשים פעמיים כבר בסיבוב הראשון ועכברושי הזירה כבר חשבו להחליף את שמו של סמוקינג לשטיח. אבל ג'ו קורץ מחומר אחר וההוק השמאלית המהוללת שלו הובילה אותו לניצחון בסיבוב העשירי בהחלטה פה אחד של שלושת השופטים. אחרי רינגו חזר פרייז'ר לרצף הנוקאאוטים שלו וסגר את שנת 67 עם רצף של 0:19, מתוכם 16 ניצחונות בנוקאאוט.

        השלב הבא היה אמור להיות הקרב על התואר נגד מוחמד עלי (אז עוד קסיוס קליי). אך הגורל וההיסטוריה רצו אחרת. ב-67 עלי קיבל צו גיוס ובמסגרת הקמפיין נגד המלחמה, נגד אמריקה ונגד האנושות בכלל, סירב עלי להתגייס. בתגובה נשלל ממנו הרישיון להתאגרף ונלקח ממנו תואר אלוף העולם, כי כידוע העולם זה ארה"ב וארה"ב זה העולם.

        הדחתו של עלי עוררה בלגן במוסדות האגרוף. כדי למלא את החלל בתואר ערך כל ארגון טורניר או קרב משלו כדי להכתיר אלוף חדש.

        ב-1968 פגש סמוקינג ג'ו במדיסון סקוור גרדן ניו יורק ידיד משכבר הימים, באסטר מאטיס, מי שהנחיל לו את הפסדו היחיד בחובבנים ועד כה. מאטיס היה גדול וכבד מפרייז'ר אבל הפעם הוא לא יכול היה לרקוד את דרכו בשלושה סיבובים ולא היה שום מחסום מלבד כפפה שירכך את פגיעת ההוק השמאלי ברקה. פרייז'ר הבלתי נלאה תקף את מאטיס גלים גלים עד שזה צנח לקנבס ב-11, סמוקינג ג'ו היה לאלוף העולם.

        פרייז'ר יצא למסע הגנה על התואר וניצח שישה קרבות כולל נוקאאוט טכני על ג'ימי אליס, ניצחון שזיכה אותו בתואר ה-WBA אבל העולם ככלל ופרייז'ר בפרט ידעו: פרייז'ר לעולם לא יהיה האלוף האמיתי עד שלא יפגוש את עלי.

        עלי בוגדני, פרייז'ר נוקם

        פרייז'ר היה מודע לעובדה שזכה בתואר האלוף בחאווה, ועם כל הכבוד לרינגו, מאטיס ואליס ולתואר הפורמלי בו אחז, האלוף האמיתי, מוחמד עלי, ישב בבית בהחלטה שיש לה קשר להכל רק לא לספורט. פרייז'ר, כיאה לאלוף אמיתי באופיו, עשה כל שביכולתו כדי לעזור לעלי. זה כלל תמיכה פומבית וקריאה להחזרתו ובנוסף פרייז'ר צירף את עלי לכל מיני גיגים בהם השתתף בתור אלוף, אם זה כדי לשמור את עלי בתודעה (לא שעלי היה צריך סיוע בזה) ואם וזה קצת יותר חשוב, כדי לספק לו פרנסה.

        בקיץ 1970 הוחזר עלי לעולם האגרוף ובסתיו אותה שנה הוא שיטח שניים מהטוענים העיקריים לכתר, ג'רי קוארי ורינגו בונבאנה. עלי הוכיח שהוא חזר והוא בפורמה. הבילד אפ לקרב הגדול החל, והיה זה בילד אפ אכזרי. עלי שכח את מה שעשה פרייז'ר למענו ותקף אותו בכל פורום אפשרי ובכל במה שניתנה לו, ולא על רקע מקצועי כי אם על רקע אישי גרידא, כשהוא מכנה את פרייז'ר דוד טום (שזה בכושית משת"פ של לבנים) ומכריז בתוכניות אירוח בפריים טיים בטלוויזיה שפרייז'ר אף יותר גרוע מהלבנים.

        בתוכנית אחרת השניים כמעט התחילו מכות בשידור. עלי קרא לפרייז'ר בכמה הזדמנויות לבן. עניין אבסורדי שכלעצמו מכיוון שאם נשתמש בשיטת פיני גרשון לקטלוג אפרו אמריקאים, אזי נמצא כי פרייז'ר הוא שוקולד ואילו עלי נוטה יותר למוקה, כך שאם נצא מנקודת הנחה שעלי אינו עיוור צבעים העלבון היה חמור.

        הסתותיו של עלי גרמו לרדיפה כללית בקהילה האפרו אמריקאית אחרי פרייז'ר והוקעתו, ילדיו סבלו מרדיפות והצקות בבית ספר ובשכונה. העימות יצא כללית מתחום החבלים והקנבס הכחול.

        ב-8 למרץ 1971 עולם האגרוף עמד מלכת ששני היריבים התייצבו, תמורת סכום אגדי באותם ימים (וגם היום) של 2.5 מיליון דולר לכל אחד מהמתאגרפים להתמודדות. פרייז'ר, שבסופו של דבר היה בחור כפרי פשוט שחי לפי האמרה ש"במסיבה הגדולה אתה רוקד עם זאת שבאת איתה", ז"א ההוק השמאלית, נגד עלי, אולי המתאגרף המתוחכם ביותר בכל הזמנים. אל מול גארדן מכור לחלוטין ומצלמות הטלוויזיה פרייז'ר הפגוע ביקש נקמה. עלי היה עלי ולחם בסגנונו המרקד והידוע, פרייז'ר פשוט הלך קדימה ושלח הוק שמאלי ובסיבוב ה-15 זה קרה, הקרס נתפס בלסת של עלי וזה צנח לו לספירה של 4. לראשונה בקריירה שלו והשנייה בכלל, עלי פגש קרש ולא בל"ג בעומר. בתום 15 סיבובים מתישים קיבל פרייז'ר משלושת השופטים הנהון לחיוב ויצא את הגארדן כאלוף עולם נקודה. ללא ספקות, ללא תהיות.

        היה זה רגע השיא של הקריירה של פרייז'ר. הוא היה בפסגת ההר ומכאן הדרך היחידה שנותרה היא למטה. הקרב גבה מחיר כבד מפרייז'ר. הוא לא התאגרף כל אותה שנה. שבוע לאחר הקרב (16 למרץ) התאשפז בביה"ח בפילדלפיה עם לחץ דם גבוה ובעיות כליות קשות. עיתונאים טענו שהוא מת והשמועה התפשטה בכל רחבי ארה"ב, אך השמועות על מותו היו מוקדמות וג'ו חזר להתאגרף ב-72'.

        קריאות לרי מאץ' מכיוונו של עלי נשמעו כל הזמן. עלי גם לא מצא לנכון לסתום את פיו, פרייז'ר לקח את הזמן שלו וערך קרבות הגנה על התואר כנגד כל מיני נפחים, סנדלרים ונגרים על מנת להעשיר את חשבון הבנק ורצף הניצחונות או מכיוון שמה לעשות, פרייז'ר כבר לא היה פרייז'ר.

        אז בא ה-22 לינואר 1973, קינגסטון, ג'מייקה. פרייז'ר החליט להתמודד עם האיש הגדול, הטקסני הענק ג'ורג' וואן פאנץ' פורמן. היה זה קרב אכזרי לסמוקינג שהרקורד נטול ההפסדים שלו נגוז כעשן, פורמן שיחק איתו יויו. פרייז'ר התחפש לנחום תקום והקריאה של השדר, "דאון גו'ז פרייז'ר" שש פעמים בסיבוב השני תהדהד כעננה על הקריירה של ג'ו. בתום הקרב התברר שאולי השמועות על מותו שנה קודם לא היו כל כך מופרכות. פורמן הפך את פרייז'ר לטפט כחול שמודבק על הקנבס, עד שהשופט עצר את השחיטה.

        הפסד התואר לפורמן הוציא את העוקץ מהרי מאץ' בין עלי לפרייז'ר בינואר 74. פרייז'ר עוד ניצח בדרך את ג'ו בוגנר אבל הפסיד לעלי בניו יורק, בהחלטת שופטים, אחרי 12 סיבובים. היתה זו החלטה שנויה במחלוקת לדעת רבים, כולל מדור הספורט של הניו יורק טיימס. הקרב היה שייך לפרייז'ר, השופטים לא חשבו ככה, כשהם מוסיפים שמן למדורת השנאה הבוערת בין השניים.

        המלחמה השלישית יוצאת לדרך

        פרייז'ר יצא לטיול בעולם לקרבות בלונדון ובמלבורן אוסטרליה, עלי נסע לאפריקה לרמבל אין דה ג'ונגל בזאיר וחזר עם תואר האלוף אחרי ניצחון בקרב מדהים על פורמן בנוקאאוט בשמיני. אבל בראשו של עלי הדהד החשבון הלא גמור עם פרייז'ר, זכר להפסד ההוא בגארדן והניצחון השנוי במחלוקת. מלחמת עלי-פרייז'ר השלישית בניצוחו של אמרגן האגרוף והתסרוקת המזדקרת, דון קינג, יצאה לדרך. מקומות ברחבי העולם נבדקו כולל האפשרות לקיים את הקרב על רקע הפירמידות במצרים ולבסוף הונחה ההצעה הכלכלית הטובה ביותר ע"י פרניננד מרקוס והמקום שנבחר הוא קואזון סיטי, קצת מחוץ למנילה בירת הפיליפינים.

        עלי שוב פתח בבילד אפ אכזרי לקרב הפעם העלבונות כוונו לצורתו החיצונית של פרייזר, אשר כונה מכוער ותואר כגורילה. עלי הודיע לעולם שהוא הולך להכניס לגורילה במנילה, חובט בבובות קופים בכל הזדמנות וצועק בקול ג'ו פרייז'ר. בן "האלים" נתן שואוו כרגיל, מגיע למנילה עם פמליה ענקית וחברה צעירה ויפה (את אשתו הוא השאיר בבית) הוא נקט באותה שיטת הכנה כמו בקרב בזאיר, המון הופעות בציבור ובטלוויזיה פחות אימונים. פעם אחת הסתבך עם אשתו הרשמית שטסה מארה"ב הכניסה בו וחזרה עוד באותו היום הביתה. ג'ו מנגד ישב בשקט, הוא התאמן, הלך למכון, חזר להתאמן נח והתאמן שוב. למרות זאת, עלי והעולם ציפו שזה יהיה קרב קל אחרי תצוגת פורמן ואופי ההכנה הזהה בין הקרבות, העולם כבר לא התרגש מפרייז'ר. עלי קיבל 4 מיליון דולר על הקרב פרייז'ר 2 מיליון. סתם כדי שיהיה לו לפנסיה.

        ב-1 לאוקטובר 1975 נכנסו שני מתאגרפים לזירה, המטען הרגשי והיצרי סביב הקרב לא נפל מקרב מאה אחר, לואיס-שמלינג. הכרוז כרז הקהל שאג וה"ת'רילה אין מנילה" (סלוגן גאוני שהגה עליו על בסיס המילים טרילוגיה מותחן והיגוי דרומי) החל.

        היה זה קרב שנערך בתנאים בלתי אפשריים לשני המתחרים. האולם לא היה ממוזג, ונבנה עם פתחים בין הקירות לתקרה על מנת שהרוח הנושבת מהים תקרר אותו, אך שום רוח לא נשבה. בשל הפרשי השעות בין ארה"ב לפיליפינים והרצון של האמרגנים לשדר בפריים טיים של הקהל האמריקאי הקרב נפתח בשעה 10:45 בבוקר בפיליפינים, השעות הכי חמות ביום לקרב אגרוף בן 15 סיבובים. האולם הגדוש עד אפס מקום בתוספת הזרקורים מעל הזירה והאקלים הטרופי של האי יצרו זירת התגוששות בטמפ' של 43 מעלות ומאה אחוזי לחות.

        האלוף פתח בסערה, הטקטיקה שלו היתה ברורה, לכסח את פרייז'ר וללכת הביתה, היה זה סיבוב ראשון מאד אינטנסיבי שהלך לעלי, שני המתאגרפים התעלמו מהחום הלחות והעובדה שהקרב אמור להיות בין 15 סיבובים.

        עלי היה גבוה מפרייז'ר בכעשרה סנטימטר. זה לא היה עלי הרקדן של שנות ה-60 אבל עדיין, הוא היה זריז מפרייז'ר וטקטיקן אגרוף גדול. לפרייז'ר היה לב גדול, סגנון של פר, הוק שמאלי ואדי פאץ'. אדי פאץ' היה איש הפינה של סמוקינג ג'ו באותם ימים, כשיחד עם פרייז'ר הם פתחו שיטה של התקדמות תוך הנעת חלק הגוף העליון כמטוטלת, זאת כדי לצמצם את המרחק מעלי ולבטל את יתרון מוטת הידיים העדיפה של "בן האלים". חמשת הסיבובים הראשונים נטו בירור לעלי אבל אז נכנס ג'ו לקצב. הוא החל לחבוט בעלי היישר לגוף מרוקן מתוכו את האוויר. אנג'לו דאנדי, איש הפינה האגדי של עלי, סיפר ששמע את עלי אומר לפרייז'ר במהלך הסיבוב השביעי: "הם אמרו לי שגמרת ג'ו, הם אמרו לי שאתה גמור". פרייז'ר ענה: "צ'אמפ, הם שיקרו".

        בסיבוב העשירי היה שוויון מוחלט בחלוקת הסיבובים בין השניים. אם היינו חיים בעולם בעל חוש צדק, הקרב היה מסתיים שם. אבל מכיוון שאת האחרון שרדף צדק ראיתי קשור בכתונת משוגעים באברבנל, הקרב נמשך עוד 5 סיבובים. לקראת סוף הסיבוב ה-11 עלי פצע את פרייז'ר מעל עינו הימנית, גורם לה להתנפח ולהסגר. מה שהעולם לא ידע אז ולמעשה עד לאחרונה זה שפרייזר סבל מקטראקט בעין שמאל, שאף שלא היה נראה, התפתח כך שבתחילת שנות השבעים פרייז'ר היה למעשה עיוור בעין שמאל ומהסיבוב ה-12 של הת'רילה אין מנילה עיוור לחלוטין. כשאתה נכנס אל בין החבלים בזירת האגרוף אסור לך, ואתה לא מצפה למידת רחמים. ועלי לא ריחם. הוא חבט בפרייז'ר חסר האונים ללא הפסקה. בסיבוב ה-13 ג'אב ימני אדיר של עלי העיף את מגן השיניים של פרייז'ר מתוך פיו אל הקהל שמסביב לזירה. זה היה צריך להיות סימן לשופט לעצור את הקרב. פרייזר כבר לא שלט בשריריו וברפלקסים שלו.

        אבל השופט, שבראשו הדהדה תמונת הלינץ' שהיו עושים בו אם היה מפסיק את ההצגה, לא עצר את הקרב. הצמד נכנס לסיבוב ה- 14. עלי חבט אבל גם בחבטות שלו כבר לא היה כוח. לקראת סוף הסיבוב נדמה היה שכל נשיפה חזקה מצד עלי תפיל את סמוקינג ג'ו לקרשים אבל לעלי לא היה כוח לעשות פפוו. הסיבוב נגמר ואנשי הפינה של פרייז'ר הבינו בדיוק מה המצב - ג'ו היה על סף מוות. כאן נכנס לתמונה מי שהוא לדעתי דמות מרכזית בקרב, אדי פאץ'. אדי היה איש הזירה ומאמן של פרייז'ר, הוא ליווה אותו צמוד לאורך תקופתו כאלוף ובקרבות נגד עלי. הוא הבין היטב את המטען סביב הקרב ומה הדבר אומר לגבי ג'ו, גם היה לו אינטרס כלכלי ברור בניצחון של ג'ו. ההתלבטות הייתה קשה, ג'ו היה גמור, אבל גם עלי היה מותש והיי, מה אכפת לו, זה לא הוא שחוטף את המכות.

        אבל אדי פאץ' שם את האינטגרטי שלו מעל הכול בתור איש פינה וזה שאחראי על חייו של המתאגרף שלו ואסר על פרייז'ר לעלות לסיבוב האחרון. פרייז'ר השתולל וניסה להתנגד, אדי ריסן אותו והפסיק את הקרב. עלי, כשהבין שפרייז'ר לא עולה לסיבוב האחרון והוא ניצח, ניסה לקפוץ משמחה והתמוטט. מאוחר יותר יאמר עלי המותש: "הוא (פרייז'ר) מתאגרף גדול... זאת היתה החוויה הכי קרובה למוות שעברתי".

        ג'ו לא סולח למוחמד

        הספורט אילוסטרייטד כתב: "פעם נוספת לקח פרייז'ר את ילד האלים לגיהינום וחזרה".

        ההכרה המאוחרת מצידו של עלי בגדולתו של פרייז'ר לא ריפאה את הפצעים של ג'ו, שהקדיש לעלי פרק שלם של תקיפות ועלבונות באוטוביוגראפיה שלו ובכל הזדמנות שניתנה לו. פרייז'ר הגדיל לעשות, כשבראותו את עלי אכול הפרקינסון מנסה להדליק את הלפיד באטלנטה ועומד ליד האבוקה הבוערת אמר: "הייתי רוצה לדחוף אותו פנימה". הסאגה לא נגמרה. ב-2001 עלי התנצל בניו יורק טיימס על כל הדברים אשר אמר על פרייז'ר לפני הקרב הראשון שלהם. פרייז'ר, שתחילה קיבל את ההתנצלות, אמר מאוחר יותר: "הוא התנצל למהדורה של טי וי גייד. הוא לא התנצל בפני אלה בפני נייר, אני עדיין מחכה. עלי בתגובה אמר: "אם אתם רואים את ג'ו תמסרו לו שהוא עדיין מכוער (לא נדון בזה שהבנות של השניים מתאגרפות אחת נגד השנייה).

        ב- 15 ליוני 1976 התייצב פרייז'ר לרי מאץ' נגד פורמן והפסיד בנוקאאוט בחמישי. הוא תלה את הכפפות אחרי הקרב הזה ופרש. 5 שנים אח"כ הוא חזר למיני קאמבק נגד אחד, אסיר לשעבר, ג'ומבו קאמינגס, קרב שהסתיים בתיקו, אחריו פרייז'ר לא התאגרף יותר. הוא פרש עם 4 הפסדים תיקו אחד ו- 32 נצחונות מתוכם 27 בנוקאאוט.

        כיום פרייז'ר גר באחוזה בפילדלפיה. כשהוא לא עסוק בתביעות נדל"ן ענקיות, הוא בעל מכון אגרוף ומאמן, בין היתר את ילדיו. בויכוח אם פרייז'ר היה באמת אחד מהגדולים ביותר או וואן טריק פוני של הוק שמאלי קשה לשפוט. מלבד הקרבות נגד עלי ופורמן, שאותם בסופו של דבר הוא הפסיד, פרייז'ר חמק מלפגוש את הטובים ביותר של תקופתו: סוני ליסטון, פלויד פטרסון וקן נורטון, מה שבעיני הטיל צל על הקריירה שלו. מצד שני, אחרי הת'רילה אין מנילה, האיש ראוי לכל הערכה, ככה שאני לא מתכוון לשפוט, את זה אני משאיר לכם. כשפרייז'ר התבקש פעם לדרג את הגדולים מכולם הוא דירג 1. ג'ו לואיס 2. רוקי מרציאנו 3. ג'ו פרייזר.

        כשהתבקש לפרט לנמק ולאמר היכן היה ממקם את עלי, אמר: "את עלי איפה שאתם רוצים מתחתיי, אותו ניצחתי ואת השניים האחרים בחיים לא הייתי מסוגל לנצח. השאלה, אם ככה, היכן ברשימה ממוקמים ג'ורג' פורמן וג'ומבו קאמינגס?