אשליית קורנפיין ושראנוב

במובן מסוים, הפועל עכו ואלי כהן מתאימים מאוד זו לזה. שני הצדדים תמיד יהיו האחרונים לקבל את התהילה וההערכה המוצדקת, רק בגלל היעדר סקס אפיל. הפועל עכו, מכל הקבוצות המפתיעות של תחילת העונה, עברה את הזעזוע הכי כואב בסגל. יש לה הכי מעט מסורת, אין מגזר מאחוריה או גב כלכלי כמו איזי שירצקי. אבל עכו היא סיפור אמיתי. הסיפור הכי אמיתי מכל ההפתעות. היא מתנהלת כמו קבוצה קטנה בשנות ה-70, אבל מתגברת על הכל.

כך גם מאמנה אלי כהן – האיש שאף אחד לא זוכר שהוא שיחק במכבי חיפה המיתולוגית של שנות ה-80. זהו גם גורלו כמאמן, אבל זוהי לא איכותו האמיתית. אלי כהן איבד את כל שחקני המפתח שלו בקיץ, אבל את כולם, והצליח בכל זאת להעמיד קבוצה שהיא אות כבוד ליכולות האימון והארגון שלו.

עוד בליגת העל:

צפו בתקצירי המחזור התשיעי

אולטראס הפועל תל אביב יחרימו את שני המשחקים הקרובים

שחקני בית"ר המומים לאחר ה-3:0 בסכנין: "ביישנו את עצמנו"

מהראן ראדי לועג: "לא חשבנו שיהיה כל כך קל"

בעיית המנהיגות בהפועל תל אביב לא רק נוכחת בחוסר החיבור והחשדנות ההרסנית בין אוהדי הקבוצה לאיש שהשתלט על המועדון, או בין דרור קשטן לסגל שלו. היא גם בולטת מאוד אצל השחקנים: כולם על הנייר שחקנים טובים. חלקם הקטן מראה זאת אפילו השנה. אבל אף אחד מהם לא נראה כמו מנהיג.

אולי זה כי כולם יודעים מי אמור להיות המנהיג המדובר, השחקן האיכותי שמחבר את הקבוצה – שי אבוטבול. זה מה שמכרו לנו בקיץ, במו"מ הכל כך דביק איתו. שאבוטבול זה הלב, זה השריד מהקבוצה הגדולה שהתפרקה, וסביבו וסביב אישיותו תבנה הקבוצה החדשה. מבחינת אישיות, אין איתו שום בעיה. אבוטבול גילה בשבוע שעבר אצילות אמיתית ואומץ לא קטן כאשר יצא נגד ריסוס צלבי הקרס והתופעה בכללותה. הוא הרוויח ביושר את האהבה של האוהדים והשחקנים בחדר ההלבשה. אבל מה לעשות, משחקן שהוא סוג של מנהיג, נדרשת גם יכולת.

בגיל 28, שי אבוטבול אמור כבר להיות בשיאו. זה הגיל הנכון. הוא הוכיח במספיק הזדמנויות בעבר שהוא קשר אחורי מחונן, אבל העונה צריך להוסיף לכך מספר דברים אחרים. כמו למשל יציבות. בעונה כזו לאבוטבול יש פחות פריבילגיה להיות חידה. עם כל הנזק שחוסר הסדר וחוסר החיבור בשיטה של קשטן גורמים לו, הוא חייב להיות הדבר הכי קרוב שאפשר בבלגן הזה למנייה בטוחה. ברגעים לא מעטים של דור הזהב היוצא הוא הראה שהוא בהחלט מסוגל לכך. אבל עכשיו צריך להוכיח שהוא באמת יכול בלעדיהם, בלי כל הכוכבים שעזבו וידעו להתעלות מעל כל הבעיות שהיו במועדון בעונה שעברה.

הוא בוודאי לא האשם במצב המוזר שאליו נקלעה מכבי חיפה בליגה, אבל הוא לחלוטין לא הפתרון לכך עד כה. עברו מספיק מחזורים כדי להפוך את תחושת הבטן הזו לחשש אמיתי: בויאן שראנוב של תחילת העונה הוא לא השוער שמכבי חיפה חלמה עליו. קשה להאשים שוער שההגנה שלו היא תחנת רכבת וכל חלוץ עושה בה כרצונו. לא פייר לעשות זאת במחזור התשיעי, אבל שראנוב נתן לנו עד כה מעט מאוד סיבות לא לחשוש שמכבי חיפה רכשה, אולי, סוג של אשליה. מעט מדי הצלות, מעט מדי ברק, ולא מעט פוזה מוגזמת. שוער נחמד כרגע, שום רמז מעבר לכך.

למרות כל ההנחות שאפשר וצריך גם לעשות לשראנוב, ראינו כבר שוערים זרים שמגיעים לישראל וכבר בעונה הראשונה שלהם הופכים לשוערים של אליפות: ויקטור צ'אנוב, אלכסנדר אובארוב. ככה שיש לנו להיות זכות להיות קצת לא סבלניים במקרה הזה. שראנוב, לעומת שני הענקים שנחתו בישראל אחרי גיל 30, הגיע לארץ בגיל צעיר יחסית, 24. נכון לעכשיו, הוא נראה יותר כמו שוער שצריך לבנות אותו לחבר אותו לאורך תקופה ארוכה מאוד ופחות כמו סנסציה מהירה. הוא נראה יותר כמו דלה איינוגבה בתחילת הדרך בישראל, שהחל גם הוא כחידה והפך לשוער מעולה ומועמד בכיר להגיע בקיץ למכבי חיפה. אלא שבמקום ללכת על המוכן, מכבי חיפה בחרה לגדל שוער. ניתוח ביניים של ההחלטה הגורלית הזו: בכלל לא בטוח שהיא מצאה לעתיד שוער יותר טוב מאיינוגבה. בכלל לא בטוח שהוא יכול לתת לה כבר העונה את מה שאיינוגבה יכול היה לספק בוודאות.

הטרגדיה של בית"ר ירושלים היא שאין לאף אחד שקשור במערכת הזו למי באמת לבוא בטענות: אף מאמן לא יכול להוציא מהסגל הזה יותר מיובל נעים. אבירם ברוכיאן באמת מתאמץ, אבל כבר שנתיים שהוא לא חוזר לעצמו וכנראה גם לא יחזור. מסביבו אוסף של צעירים אוטנטיים, אבל כבר למעלה מעונה הם לא מצדיקים את הקרדיט הענק שנפל עליהם בגלל מצוקת המזומנים במועדון ומכונה בשם קוד חדש – מתן הזדמנות לשחקני בית. שי חדד, אבי ריקן, אריאל הרוש, נעים על הציר שבין בינוני פלוס לבינוני מינוס, ומאחוריהם קהל תובעני שמבין שאין כבר על מה ועל מי לצעוק. רק לעודד. לא מתוך אמונה בצדקת הדרך. אלא מתוך ייאוש ותפילה פנימית לשרוד את זה איכשהו.

אבל זו גם הטעות שליוותה את תחילת העונה של בית"ר. איכשהו התוצאות המפתיעות במחזורים הראשונים גרמו ליותר מדי אנשים לשכוח את המצב שבו נמצא המועדון. להמשיך הלאה. זה גם מה שאיציק קורנפיין – האיש שמינה את אבירם ברוכיאן לקפטן והפך סגל שלם לרכיכות בדמותו – להמשיך הלאה. כל מה שהוא ניסה לעשות מתחילת הקיץ זה לדחות. לדחות התחייבויות, לדחות תשלומים, כאילו אלו לא יחכו לו בעונה הבאה. כאילו בעונה הבאה יהיה מאיפה לשלם על כל הדברים שהוא דחה. כי זו בעצם מטרת העונה הזו: לדחות את הדאגות לקיץ. זה מה שקורנפיין עושה כבר למעלה משלוש שנים, בהן הקבוצה היא כישלון מקצועי מתמשך. מוכר במשך העונה סיפורים על הצערה, על שחקני בית, על קבוצה ירושלמים אוטנטית, רק כדי להתעורר בעוד כמה חודשים ללא שום יכולת בסיסית לבנות משהו.

גם אם בית"ר תחזור ותנצח את רמת השרון, את השקר הזה צריך לחוש כעת ואת התשובות מקורנפיין חסר הפתרונות המבריקים יש לבקש עכשיו. בית"ר לא תרד בליגה ההולכת ונחלשת, למרות שהיא יותר מראויה לכך. אנשים שבאמת דורשים בשלומה צריכים לשאול כל שבוע את קורנפיין: עד מתי. עד מתי העליבות הזו. מה התכנית שלך לצאת מהעליבות הזו, חוץ מלשרוד איכשהו. לאן אתה חותר, איפה הכיוון שאמור היית לשנות אחרי הסטירה שקיבלת מאדלר ולוין. האם זה כל מה שיש לך להציע, חוץ מספינים אצל כתבים שבנו אשליה דומה לדמויות כמו ניר קלינגר במכבי תל אביב ויוסי מזרחי בבית"ר ירושלים. בסוף גם אותם האמת ניצחה.