לניו זילנד קוראים בשפתם של המאורים "ארץ הענן הלבן הארוך", אבל כל מי שבילה מעט זמן במדינה יודע שאפשר לקרוא לה "ארץ החולצה השחורה". הדבר הכי חשוב לניו זילנדים הוא ראגבי, ועוד יותר חשובה הנבחרת, ה"אול בלאקס". ביום ראשון הקרוב יירשם האירוע הגדול ביותר שפקד את חופי ניו זילנד ב-24 השנים האחרונות - השחורים ישחקו בגמר גביע העולם בראגבי, ועוד יעשו את זה על אדמת ניו זילנד.
גמר גביע העולם בראגבי:
האם לצרפת יש סיכוי להפתיע את ניו זילנד?
ריימונד דומנק של הראגבי מוכן לעוד קרב
החלום הכי גדול של כל ילד ניו זילנדי הוא להיות אול בלאק. למרות האוכלוסיה הקטנה יחסית של ניו זילנד (ארבעה מיליון איש), להגיע לנבחרת זה לא קל, התחרות עצומה ושחקנים רבים שלא מקבלים הזדמנות מוצאים לעצמם מקומות בנבחרות אחרות בזכות מוצא הוריהם או על ידי התאזרחות. בגביע העולם הנוכחי שיחקו 40 שחקנים במדינות אחרות אף על פי שנולדו או גדלו בניו זילנד. לא מדובר רק במדינות האיים הקטנות כמו טונגה, סמואה ופיג'י, אלא גם במעצמות כמו אנגליה ואוסטרליה. החולצה השחורה כל כך חשובה לניו זילנדים, עד שאיגוד הראגבי המקומי מצליח להשתמש בה כדי לשמור את השחקנים הטובים ביותר בליגה המקומית. הנוסחה פשוטה: לשחקן שלא משחק בליגה אסור לשחק בנבחרת, וכך שומרים על הכוכבים הגדולים מפני המועדונים העשירים של חצי הכדור הדרומי. השחקנים יכולים להרוויח פי כמה וכמה באירופה, אבל לא מוותרים על הסיכוי לייצג את המדינה.
מכאן, אפשר לחשוב שגביע העולם והנבחרת חשובים רק לשחקנים, אבל לא כך הדבר. המדינה כולה נרתמה למבצע וכבר ארבע שנים אין שום דבר יותר חשוב מהגביע. ממשלת ניו זילנד והעיריות הגדולות שלה הוציאו סכומי עתק מכספי משלם המיסים על שיפוץ אצטדיונים קיימים ובניית חדשים. גם התחבורה הציבורית שודרגה ובאוקלנד נבנה מתחם אוהדים ענק לכל אלה שלא יצליחו להידחס לאיצטדיון.
על ניו זילנד עברה שנה לא פשוטה עם רעידת האדמה שפקדה את כרייסטצ'רץ', העיר השנייה בגודלה במדינה. מעבר לנזק האדיר שהרעידה גרמה לכל תושב באופן אישי, היא גם החריבה את האיצטדיון העירוני על היציע החדש שלו, שנבנה במיוחד לרגל האירוע, וגרמה לכך שהאוהדים המקומיים לא זכו לראות משחק אחד בגביע העולם הביתי שלהם. כרייסטצ'רץ' היא לא סתם עוד עיר בניו זילנד, היא הלב הפועם של הראגבי במדינה. הכוכבים הגדולים של הנבחרת מגיעים מהקבוצה של העיר. ריצ'י מקאו, הקפטן של האול בלאקס, הוא השחקן הראשון בהיסטוריה ששיחק 100 משחקים בחולצה השחורה. גם דן קרטר, שיאן הנקודות הבינלאומי של כל הזמנים, הוא מבניה של כרייסטצ'רץ'.
אבל כרייסטצ'רץ' לא לבד. העיירה הקטנה טה-קוויטי היא מקום מוצאו של מי שנחשב לאול בלאק הגדול של כל הזמנים, סר קולין מידס. תושבי העיירה החליטו לשנות את שם המקום ל"מידסוויל" לתקופת הטורניר כדי להראות את המחויבות שלהם. דוגמה אחרת היא תופעת ה"פלאש מוב האקה" שצצה לקראת הטורניר. עשרות צעירים מאורים שמבצעים את ההאקה ריקוד המלחמה המאורי המסורתי, באמצע רחובות סואנים וקניונים כדי להראות את תמיכתם בנבחרת.
חשיבות הטורניר הנוכחי לניו זילנדים גדלה עשרות מונים עקב העובדה שלמרות השליטה הבלתי מעורערת שלהם, בעולם הראגבי הם נכשלים שוב ושוב כשזה מגיע לגביע העולם. בעשר השנים האחרונות האול בלאקס ניצחו ב-84 אחוז מסך כל המשחקים, כאשר בבית הם עומדים על 92 אחוזי הצלחה. בכל ארבע שנים הם מגיעים לגביע העולם כפייבוריטים הגדולים, אבל איכשהו מצליחים לא לזכות בתואר. קשה למצוא עוד דוגמה לקבוצה ששולטת כך בענף שלה אבל לא מצליחה לזכות בתואר החשוב ביותר.
גביע העולם הראשון נערך בניו זילנד בשנת 1987 וזו גם היתה הפעם האחרונה שהאול בלאקס הניפו את הגביע. מאז הם נכשלו חמש פעמים, כאשר בכל פעם היו הפייבוריטים לתואר. בשנת 1991 גביע העולם נערך בחסות חמש האומות (אנגליה, סקוטלנד, ווילס, אירלנד וצרפת) וניו זילנד הגיעה כמדורגת ראשונה בעולם. את שלב הבתים האול בלאקס עברו בצורה חלקה, כשהם מנצחים את אנגליה בדרך למקום ברבע הגמר, שבו גברו על קנדה, אבל אז הגיע חצי הגמר נגד האוסטרלים בדאבלין ושם נגמר החלום. גביע העולם שנערך בשנת 1995 היה אירוע מהסוג שעושים עליו סרטים. הטורניר נערך בדרום אפריקה, שרק שנה קודם לכן יצאה משלטון האפרטהייד והבידוד העולמי שנגרם כתוצאה ממנו. גם הפעם, האול בלאקס הגיעו כנבחרת המדורגת ראשונה בעולם וגם הפעם הם עברו את שלב הבתים בקלות יחסית תוך ניצחונות על ווילס ואירלנד החזקות. בחצי הגמר גברה ניו זילנד על אנגליה באחד המשחקים הגדולים אי פעם, כאשר ג'ונה לאמו הענק דורס את הקו האחורי של האנגלים ומביא את האול בלאקס לגמר עם תחושה שהנה זה בא. רק שלנלסון מנדלה ופרנסואה פינאר, הקפטן הדרום אפריקאי, היו תוכניות אחרות. הספרינגבוקס הצליחו לסגור את לאמו ולגרור את ניו זילנד למשחק איטי וצמוד שנגמר בתוצאה 9:9. בהארכה הצליחו הדרום אפריקאים לשמור על הריכוז, ובעיטה מוצלחת של ג'ואל סטראנסקי נתנה להם את הגביע והכינה את הקרקע לרגע מכונן בהיסטוריה של דרום אפריקה, שבו ירד מנדלה אל הדשא לבוש בחולצה של הנבחרת והעניק לפינאר את הגביע. בניו זילנד צצו תיאוריות קונספירציה רבות לגבי הגמר הזה, כשהמפורסמת שבהן כוללת חדרנית בשם לוסי שהגישה לאול בלאקס אוכל מקולקל, שגרם לבעיות עיכול קשות לשחקנים לפני המשחק. אבל בשורה התחתונה, האול בלאקס שוב פספסו הזדמנות.
ב-1999 נערך גביע העולם בווילס, שהיא המקבילה האירופאית לניו זילנד בכל מה שקשור לשיגעון לראגבי. הפעם ניו זילנד אמנם הגיעה מדורגת שנייה אחרי אוסטרליה, אבל עדיין הייתה מועמדת מובילה לתואר. בשלב הבתים האול בלאקס ניצחו את כל המשחקים, כולל משחק נגד אנגליה במעוז הראגבי האנגלי טוויקנהאם. ניצחון על סקוטלנד ברבע הגמר הביא את הניו זילנדים לחצי הגמר נגד צרפת כפייבוריטים לכל דבר. המשחק גם נפתח בשליטה ניו זילנדית מוחלטת והתוצאה במחצית היתה 10:24 לטובת האול בלאקס. הבעיה היתה שבמחצית השניה חזרו הצרפתים למשחק והפכו את התוצאה על פיה. כשהסתיים המשחק הראה לוח התוצאות 31:43 לטובת צרפת, והאול בלאקס שוב לא הגיעו לגביע המיוחל. התדמית של הפייבוריטים שלא מצליחים ברגע האמת התחילה להתבסס.
ארבע שנים מאוחר יותר, ב-2003, הטורניר נערך קרוב לבית, באוסטרליה. גם הפעם ניו זילנד הגיעה מדורגת שנייה, הפעם אחרי אנגליה. ניו זילנד הציגה סגנון חדש ומלהיב של ראגבי התקפי, אפילו יותר משנים קודמות, ונחשבה בעיני כולם למועמדת בטוחה לזכייה בתואר. בשלב הבתים היא לא התקשתה במיוחד ואפילו עברה את דרום אפריקה בקלות יחסית ברבע הגמר. אלא שאז הגיעו ג'ורג' גריגן והאוסטרלים בחצי הגמר ופשוט הלחיצו את הניו זילנדים, שהגיעו למשחק שאננים משהו. עוד טורניר נגמר בכישלון מהדהד, ומה שזוכרים בניו זילנד מאותו משחק זו הקריאה של גריגן לכיוון האול בלאקס המובסים: Four more years.
2007 הגיעה, והפעם האול בלאקס נמצאים בראש הדירוג, רחוק מכל קבוצה אחרת. הובילו אותם שני כוכבים צעירים יחסית אבל עם המון ניסיון, ריצ'י מקאו ודן קרטר. שניהם נחשבו לשניים מהגדולים של כל הזמנים כבר אז, וגובו בהמון שחקנים מנוסים שנשבעו שהפעם הגביע חוזר הביתה. כרגיל, שלב הבתים היה רק עניין פורמלי לניו זילנדים, שרמסו את איטליה, סקוטלנד, פורטוגל ורומניה בדרכם לרבע הגמר מול המארחים מצרפת. אף אחד לא לקח את המשחק הזה ברצינות יתרה למרות התקדים מ-1999 והמשחק גם החל בשליטה ניו זילנדית, שכמו ב-99 ירדו להפסקה ביתרון, 3:13. במחצית השנייה הצרפתים שוב חזרו למשחק, ולמרות שליטה מוחלטת של ניו זילנד בכדור היא הודחה לאחר הפסד 20:18. הדחה ברבע הגמר הייתה ההישג הגרוע ביותר בהיסטוריה של ניו זילנד, והתחושה הייתה של אסון לאומי.
בעקבות אירועי 2007 ולקראת הטורניר ב-2011 הוקמה ועדת חקירה. למרות התוצאה המחרידה של הטורניר, הוועדה המליצה לאיגוד הניו זילנדי שלא לפטר את צוות המאמנים ולתת להם עוד הזדמנות להחזיר את הכבוד האבוד הביתה. מאז ועד היום, כל מהלך בכל משחק ראגבי שמשחק בו שחקן ניו זילנדי נמדד לאור המטרה הכבירה של החזרת הכבוד הלאומי וזכייה בגביע העולם בראגבי.
כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הכואבת של ניו זילנד בגביע העולם בכלל ונגד צרפת בפרט, ומוסיפים אליה את מצב הרוח הכללי בניו זילנד אחרי רעידת האדמה השנה, קל להבין מדוע עבור התושבים במדינה הקטנה המשחק שיהיה ביום ראשון הוא הדבר החשוב ביותר במילניום הנוכחי. אם כל זה לא מספיק, קרטר, הכוכב הגדול של הנבחרת והאיש שבמשך ארבע השנים האחרונות כולם אמרו שכל עוד הוא בריא הכל יהיה בסדר, נפצע עוד בשלב הבתים. גם המחליף שלו נפצע וכבר משלב רבע הגמר האול בלאקס משחקים עם האופציה השלישית שלהם באחת העמדות החשובות על המגרש. לאור זאת, אפשר להבין את רמת הלחץ הגבוהה שבה שרויים כל תושבי המדינה.
המזל הוא שהפעם הצרפתים נראים באמת רע לקראת הגמר. הם הפסידו פעמיים בשלב הבתים וברבע הגמר נראו לא טוב בניצחון על האנגלים, שאיכשהו הצליחו להיראות אפילו רע יותר. בחצי הגמר הצרפתים בקושי עברו את ווילס ששיחקה עם שחקן אחד פחות במשך 62 דקות, אחרי כרטיס אדום שנוי במחלוקת לקפטן שלהם. כאמור, אפילו היתרון הזה כמעט לא הספיק לצרפתים שניצחו בחצי הגמר רק 8:9. מחוץ למגרש הצרפתים נראים אפילו רע יותר. בתצוגה שלא היתה מביישת את נבחרת הכדורגל שלהם, השחקנים והמאמן לא מצליחים להסכים על כלום ואפילו לא הולכים לשתות בירה ביחד אחרי משחקים (חלק חשוב מתרבות הראגבי). צרפת היא הנבחרת הראשונה שמצליחה להגיע לגמר אחרי שני הפסדים בשלב הבתים, ואף על פי שמעולם לא זכתה קבוצה שהפסידה משחק כלשהו בשלבים המוקדמים, שחקני ה"לה בלה" ממשיכים לקוות.
אחרי 1999 ו-2007, צרפת וניו זילנד בשלבים המכריעים של גביע העולם זה משהו שכבר יש לו היסטוריה משלו. הקיוויס לא מוכנים להירגע אפילו במעט לפני שהגביע יונף על ידי ריצ'י מקאו. ימים מתוחים עוברים על האומה הקטנה והשקטה. שחקני המפתח מלבד מקאו הם אוון פרנקס, בראד ת'ורן, פירי וויפו, אארון קרודן וישראל דאג. השלושה הראשונים יהיו חשובים לעליונות הניו זילנדית בקרבות הפיזיים והשלושה האחרונים הם המפתח להתקפה הניו זילנדית המהירה. אז מה יקרה הפעם? ניו זילנד ב-20 הפרש, כי הלחץ הזה חייב להשתחרר. לצערם של הצרפתים, זה יקרה על הראש שלהם.
