מכבי תל אביב פוגעת בעטר ובעצמה

מכבי חיפה נראית כרגע הכי פחות טוב משלישית הצמרת; הפועל תל אביב מסרבת להרשים גם כשהיא כובשת חמישייה ובעיקר מסרבת להתעסק בכדורגל ובנייה מחודשת; ומכבי תל אביב חורקת בתדירות גבוהה יותר משבוע לשבוע: מי מהן הפייבוריטית לאליפות, מי מהן קצת יותר יציבה, מי מהן תלבש בקרוב צורה ברורה ותתחיל לברוח – נדמה כי תחושת הבלבול הזו תפיל פרשנים ועיתונאים עד לשלבים המאוחרים של העונה. ובכל זאת, ראוי להתעכב על יתרון אחד בולט ובעיקר יציב שיש להפועל תל אביב מבין השלוש: המאמן, דרור קשטן.

עוד מהנעשה בליגת העל:

רק 1:1 לבית"ר ירושלים מול הפועל ראשון לציון. צפו בתקציר

מכבי תל אביב: ניבאלדו ייעדר לפחות חודש

אלי טביב התנצל בפני דורית כהן על כתובות הנאצה

מכבי חיפה: האוהדים חוטפים את הכרטיסים לסטיאווה בוקרשט

מכבי פתח תקווה: אייל לחמן סיכם בקבוצה

האופן שבו דרור קשטן מתמודד עם גל הבוז העלוב כלפיו הוא רק סיבה קטנה לסמן אותו כיתרון. הוא הוכיח את זה עוד בעונה שעברה עם בני יהודה, כאשר ייצב את הקבוצה בדיוק בשלב הנכון של העונה, השלב שבו סופרים את הכסף, אבל מה שמדהים במקרה שלו הוא שתמיד שוכחים לו את זה. כמה שזה נשמע אבסורדי, אבל הוא כמעט תמיד נמצא בעמדה של להוכיח. של משהו לא מפוענח. קשטן הוא מאמן בלי אוהדים, הוא בנה את עצמו תוך התעלמות בוטה מחוקי המשחק של התקשורת, מציאות שיוצרת לו לא מעט בעיות. אבל כמו בלא מעט עונות אליפות שלו, אנשים שוכחים שקשטן מתעמת עם בעיות. הוא נוהג לעשות את זה כבר בתחילת העונה, לרוב זה מגיע לקרב מול אחד המנהיגים, אבל הכל כדי לבנות את הכוח של הכלל לקראת השלבים שבהם מחלקים ציונים.

קשה לדעת האם גם הפעם זה יסתיים בתואר נוסף כנגד כל התחזיות. קשטן צריך מערכת שתלך אחריו באש ובמים כמו בבני יהודה. אסור לו להתפשר על האמת שלו כמו שעשה לא פחות בנבחרת של איציק לוזון, סליחה – אבי לוזון. נכון לעכשיו, הוא נאבק בגבורה בקרב התדמיות מול תקשורת שרוצה לשלוח אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. הוא לא רגיל ליחס כזה, אבל כרגיל – מתעמת איתו. להבדיל מימי הנבחרת – הוא מתעמת איתו ביושר. נכון לעכשיו, קשטן הולך שוב בדרכו ונראה כמו הסלע היציב מפעם. לניסיון הזה יהיה ערך רב בקרב על התואר. בטח בסערה הפנימית שהפועל תל אביב עוברת, שהיא הרבה מעבר למי ריסס מה, אלא לאן המועדון הולך מחר. את הניסיון הזה על הקווים אין כרגע לאף מתחרה שלו על התואר.

למחרת התיקו מול מכבי חיפה בחרו גורמים אנונימיים ממכבי תל אביב לעשות לאלירן עטר סדרת חינוך פומבית, לאחר אותה תקרית בה זרק בקבוק לעבר היציע הירוק. מאחר שבמשחק עצמו הוא הוחלף, ייתכן אפילו שבגלל אותה תקרית, לרוח הדברים המכוערים שהוטחו בשחקן הכי טוב ואהוב בצהוב-כחול היה סוג של תוקף הגיוני. התחושה היתה כאילו מכבי תל אביב מפנה לשחקן עורף בשלב הכי לא הוגן – אחרי תוצאה לא טובה, אחרי יותר מעונה בצהוב-כחול בה עטר לא הסתבך במשהו רציני. מכבי אמנם בחרה לא להעמיד את השחקן לועדת משמעת פנימית, אבל גם לא הלינה על העונש שחטף מההתאחדות ועל זימונו התמוה לדין – כאילו מתוך הסכמה שהוא ראוי לכך. מספרים שמשהו כבה בעטר מאז, וזה לא משהו שלא ראינו משחקנים במכבי תל אביב שהפנו להם עורף בשנים קודמות.

למרות שלא הפסידה בקרית שמונה בגלל היעדרותו, קשה שלא להידבק בתחושת הצדק שנבעה מהעוול שנעשה לעטר בשבוע שקדם למשחק. אפשר להבין את הרצון של מכבי תל אביב להנחיל תרבות אחרת במועדון, אבל מדוע הקו הנוקשה הזה לא תקף גם לגבי המאמן של הקבוצה, מוטי איוניר, שבמספר תקריות העונה התנהג בצורה לא פחות חמורה מעטר? מדוע יש דין אחד לעטר ודין אחר למאמן? האם אין קשר בין התנהגות המאמן – שהיא בעיני לגיטימית, אגב, אפילו שאינה חיננית – ובין התנהגות השחקן? ולמה יש תחושה שיש כאן ניסיון להלבין את עטר, רק בגלל שהוא אלירן עטר.

אלירן עטר מעד ומעד בגדול לפני הרבה מאוד שנים. מאז, הוא משמש דוגמה לכך ששחקן כדורגל סורר יכול לחזור לדרך הישר. הוא לא הפך לנשיא גרינפיס, אבל כמעט ולא עשה שום דבר שמצדיק יחס נוקשה כלפיו. במכבי תל אביב הוא כבש את לב האוהדים בזכות אותו שיקום ואותה עממיות ומחויבות. האם על העבירה הראשונה צריך להפנות אליו כך את הגב. טועים במכבי תל אביב כאשר הם מנסים לכופף את עטר יותר ממה שהוא יכול. לכל אדם יש טווח השתנות מוגבל. עטר לא יכול להשתנות יותר. זו ציפייה מוגזמת ומיותרת שמפספסת את כברת הדרך שכן נעשתה. לעטר לא מגיע יחס כזה. היחס הזה עלה למכבי תל אביב ביותר מדי עונות שפל ובחיבור רופף בין הסגל למועדון. האם דווקא בעונה שיש לה סיכוי לזכות בתואר היא שוב תשכח את הלקח, אחרי שכבר נדמה שהופנם?

1. אלו המוצאים ערך בחשיבות של קבוצות כמו בני סכנין לליגה ולחברה הישראלית ושמחים על פתיחת העונה המעודדת של המועדון ההפכפך הזה, יכולים לגלות בשורה גדולה יותר אפילו בתחום בטבלת מלך השערים: בצמרת המורבעת והזמנית בטבלה הזו נמצאים כעת שלושה בני מיעוטים - ויאם עמאשה, מהראן ראדי ואחמד סבע. כרגע זו רק אנקדוטה, אבל בעתיד זו בהחלט יכול להיות שגרה. יותר ויותר בני מיעוטים משתלבים בליגה, בכמויות שעד לפני 10 שנים לא היו נתפשות בכלל. התופעה הזו רק בחיתוליה.

2. מכל האנשים שהיית מצפה מהם שייצאו חוצץ כנגד תרבות השואה בקרב חלקים מאוהדי הפועל תל אביב, אלי טביב היה ודאי האחרון. ודווקא בגלל זה – חשוב לזכור שטביב היה האמיץ הראשון לומר משהו ערכי בנושא. ערכיות אף פעם לא הייתה חלק מטביב, אבל העובדות במקרה הזה מספרות אחרת. טביב לא עשה את זה אחרי התקרית שיצאה מכל פרופורציה עם כתובות הנאצה בשירותים של אצטדיון בלומפילד, אלא עוד לפני המשחק בוורשה. בהודעה רשמית – מבלי שאיש ביקש ממנו. הגם שזה יכול להפוך בעתיד בטעות לאליבי לדברים האחרים שהוא עושה ומעוררים ביקורת מוצדקת מצד הקהל האדום, במקרה הזה נקודת הזכות ההיסטורית היא שלו ורק שלו.

בכל מקרה, המאבק הזה עומד להיות מרתק ועד כמה שהוא מתקיים כרגע בשיח מלא דמעות, הוא יכול להכריע את עתידה הקרוב של הפועל תל אביב. העימות בין קבוצות האוהדים באדום בשאלת שירי שואה עלול להעמיד את המועדון הזה בפני סכנה שפגעה אנושות בלא מעט מועדונים גדולים: קהל שמרגיש שהוא חשוב יותר מהמועדון. כאשר הנהלה וקבוצת אוהדים דומיננטית מתעמתות זה תרחיש שתמיד חייבים לקחת בחשבון. במכבי תל אביב ובבית"ר ירושלים זה היכה כבר בעבר בצורות שונות. המאבק מול טביב עלול להתפתח לבסוף גם למקומות האלו.

לפני שבועיים נכתבו במדור דברי הלל ליושר המקצועי של אלישע לוי, שהתעלם מכל ההמלצות להפוך את יניב קטן לשחקן ספסל במכבי חיפה והמשיך להאמין כי הוא השחקן היחיד בקבוצה שלו שיכול לסחוב את השאר לאליפות. את הדברים האלה, באותה מידה, אייל גולסה ועידן ורד צריכים לראות כסוג של עלבון. רק שמדי שבוע הם מוכיחים כמה אלישע לוי צדק לגביהם. כמה שהם כישרוניים יותר מהשאר, הם עדיין לא נראים כמו הכוכבים היציבים שיכולים לסחוב מועדון כמו מכבי חיפה.

וזו רק חלק מבעיה: במכבי חיפה העונה משחקים יותר מדי שחקנים שלא מבינים מה זה מכבי חיפה. כישרונם בהחלט מצדיק את ההזדמנות, הם בהחלט יכולים להפוך יום אחד לשחקני מכבי חיפה, אבל כעת הם משחקים כאילו הם עדיין בקבוצה קטנה. משמע, לא מבינים שכל משחק חייב להסתיים בתוצאה אחת. אם בעבר הקרוב חיפה צמצמה את שכר הלימוד הזה עם שחקנים צעירים דומים רק בגלל שהביאה אותם ממחלקת הנוער, העונה הגלריה הצעירה החדשה בירוק מגיעה מבחוץ – שחקנים שבכלל לא יודעים מהן הדרישות של מכבי חיפה. ויאם עמאשה הלא יציב הוא הדוגמה המושלמת לכך: חלוץ נפלא, שלא מגיע באותו כושר לכל ימי העבודה, גם כי הוא לא רגיל לכך. היחיד שמשתלב במהירות גדולה יחסית הוא מן הסתם יוצא מחלקת הנוער – סארי פאלח.

הטענה הזו פחות תקפה לגבי ורד וגולסה. הם עברו את השלב הזה, הם השחקנים הכי טובים במכבי חיפה, אבל מתברר שהאסימון עדיין לא ירד גם אצלם עד הסוף. גם הם עדיין לא מוכנים לגמרי לעומס המנטלי שכרוך בלהוביל פעמיים בשבוע את מכבי חיפה, כמו ששחקני הרכש שהגיעו העונה לא מבינים שמשחק אחד טוב בירוק לא שווה כלום. כעת, אי אפשר לדעת האם יניב קטן יוכל לשחק ביום ראשון מול קרית שמונה. שני משחקים בשבוע – גם בליגה האירופית וגם בליגה, גדולים עליו. ורד וגולסה חייבים להפנים זאת מהר, אחרת הליגה תברח למכבי חיפה וההזדמנות שלהם להיות יום אחד השחקנים המובילים של מכבי חיפה תברח גם היא.