בידיעות חשובות שעוסקות באירועים דרמטיים בקריירה של יוסי בניון, עדיין תוכלו למצוא את האנשים שתמיד יזכירו לכם את הילד שהוא היה פעם. כמעט לרוב זה קורה במשחקים של נבחרת ישראל, או ליתר דיוק: אחרי כישלון של נבחרת ישראל. "הוא תמיד היה ילד חרא", "כבר בהפועל באר שבע הוא רק חשב על עצמו", "אני עד היום זוכר איך הוא סירב להתחלף במכבי חיפה", ועוד טוקבקים רבים ורעים. למזלנו, מדובר במיעוט זניח וקטן שלא מייצג כבר את האופן שבו מדינת ישראל תופסת את הכדורגלן הכי טוב שצמח אצלה ב-15 השנים האחרונות.
עוד בפרויקט "למדו לסלוח להם":
אלי גוטמן - משנוא לנערץ
קובי בריאנט חוזר ללב הקונצנזוס
מייקל ויק כבר לא סתם רוצח כלבים
ובאמת, יש שני בניון. בניון שלפני הגיחה לאירופה ובניון שאחרי. ביניהם היו שתי אליפויות עם מכבי חיפה שהקהו מעט את העוקץ, אבל לא ממש שיפרו את התדמית של יוסי בניון שהיתה בקרשים. היום קשה להבין זאת, אבל בניון של תחילת הדרך היה מושא ללעג בדיוק כמו שהיה תקווה גדולה. הוא כבש 15 שערים בעונת הבכורה בהפועל באר שבע וריגש את כולם עם הדמעות שלו במשחק הירידה, אבל רוב הזמן התעסקו בעימותים שלו עם שחקנים בוגרים בבירת הנגב וסיפורי הפתיל הקצר. אחר כך הגיע תקרית החילוף בדרבי החיפאי, עוד ועוד סיפורים שהתעסקו באגו ומניירות, ואבא אחד שגנב עוד חלק מההצגה. כמה שבניון היום רחוק מהישראליות, אז הוא היה סמל הישראליות. עם האבא, עם התקריות, עם תדמיות, עם אותה התעסקות ילדותית באדם ופחות בכדורגלן.
גם אחרי שתי האליפויות עם מכבי חיפה ב-2001 ו-2002, הציבור הישראלי התקשה לסלוח לבניון ולשנות את הגישה כלפיו. הבוז התמתן, האופן שבו היהלום הזיז את הפוקוס מאבא שלו מאוד עזר, הניהול האישי של המאמן אברהם גרנט תרם ואיזן, אבל הוא היה צריך להרחיק עד ספרד כדי שנישאר רק עם בניון השחקן בלי לחיות באותו חלל עם בניון האדם. מכאן הסיפור היה הרבה יותר קל: הגולים, הבישולים, המעמד, ההתקדמות לא נותר לנו אלא להתפעל מאלו ולשכוח משאר הרכילות שמעסיקה את המדינה הקטנה מדי שלנו. אין דבר שהישראלים יותר אוהבים משגרירים מנצחים. כאלו שמוכיחים משהו לגויים. כל מה שמעניין את רוב הישראלים כאשר הם נוסעים לחו"ל זה מה חושבים על המדינה שלנו. האם יתנכלו לנו כישראלים, הם יתמכו בנו כציונים. כל פקיד קבלה במלון בגואה הופך לשופט סטייל ברק אובמה. ובמקרה הזה, בניון סיפק את כל החבילה: כדורגל, אופי, גישה, מעמד. פתאום, מרחוק, הוא נראה כמו הישראלי המושלם.
לשיאו הגיע בניון, כמובן, בליברפול. שם הוא שבר את הסטיגמה הכמעט אחרונה לגביו והוכיח שיש לו מה למכור גם ברמות הגבוהות ולא רק בסנטנדר או ווסטהאם. אלו שממאנים להשתכנע לא השתכנעו גם אז, אבל הם ייאלצו להמתין עד לרגע שבניון יחזיר את חייו מחדש לישראל. או אז, כמו במקרה של איל ברקוביץ', כל הפגמים שוב יהיו קרובים אלינו, נוכל להביט בהם, לדון בהם, לנתח אותם ולהבליט אותם על חשבון כדורגל. אבל עד שזה יקרה, שיסתפקו בטוקבקים של ידיעות נבחרת ישראל.
