עבור אמריקה, קובי בריאנט היה הדמות האולטימטיבית לסגור עימה חשבון. שחצן, אחרי שלוש אליפויות, בימים בהם הוא סומן כרע ושאקיל אוניל כטוב. אה, כן, הוא גם שחור, ולאמריקאים אין גם במאה ה-21 שום בעיה לצלוב שחורים (תשאלו את בארי בונדס, שהיה עובר הרבה פחות מדורי גיהנום לו היה לבן). לכן, כשביולי 2003 הגיעו הבשורות על חשד באונס בקולורדו, לא מעט אנשים חככו ידיהם בהנאה. הזמן סופסוף הגיע: הילד הרע של עולם הכדורסל צולל למטה. חברות הפרסום התירו את החוזים, בכל אולם שרקו בוז, קובי היה באותם ימים דמות יותר שנואה אפילו מג'ורג' בוש. אפילו מאמנו לשעבר פיל ג'קסון החליט לשפוך הכל בספר שהוציא, מתוך ידיעה ברורה שהוא את הטיפוס המפונק הזה לא יאמן עוד. קובי היה גוויה שכיף להתעלל בה.
אבל כמו הנוסחה המפורסמת בכל סרט אימה, הנבל לא באמת מת ודרושה פעם שנייה כדי לגמור אותו סופית. רק שבמקרה הזה לא הייתה פעם שנייה, קובי לא נתן לכך הזדמנות ויותר מכך הוא עבד קשה כדי להוכיח שהוא לא באמת נבל. מהרגע שבו שאקיל עזב את לוס אנג'לס לייקרס, משאיר את קובי עם חבורת נגרים בינונית ומצהיר שהקורבט מדגם בריאנט עומדת להתנגש בקיר הלבנים, רכב הפאר המשיך לנסוע, עקף כל חומה ולא עצר עד שהיו לו עוד שתי טבעות אליפות, כאלה שחתומות על שמו. רק על שמו.
קובי בריאנט לא האמין בהזדמנות שנייה, הוא פשוט לקח אותה. ההזדמנות הזו לא הגיעה בחיים האזרחיים, היא באה על המגרש. אירוני לומר בהקשר שלו שהוא אנס את אמריקה לסלוח לו, אבל זה פחות או יותר מה שקרה. מבחינת אוהדי הספורט, קובי בריאנט היה נשאר רשע לעד אלמלא הוכיח שהוא השחקן הטוב בעולם, שכל ההשוואות המוקדמות למייקל ג'ורדן לא היו מופרכות, שללברון ג'יימס ייקח עוד הרבה זמן עד שיגיע לקרסוליים שלו מבחינת תארים ואופי. בתוך זמן קצר הוא חזר לעבוד עם פיל ג'קסון, ותוך שהוא שם את האגו והעלבון בצד חזר לקלוע סלים מכריעים והכי חשוב הפך להיות טים פלייר. אולי הטים פלייר הכי אגואיסט בהיסטוריה, אבל עדיין, טים פלייר שמבין איך גורמים לשחקני המשנה לעבוד סביבך כדי להביא את הטבעת.
בפרספקטיבה של שמונה שנים, פרשת האונס בקולורדו היא כתם שהולך ודועך ושיום אחד ייעלם כמעט לחלוטין. כמעט, כי בכל זאת, לא מדובר באירוע שאפשר וצריך לשכוח. אלא שהיום המפרסמים שוב בידיים של קובי והוא חזר להיות המודל האולטימטיבי לחיקוי, אמהות ואבות חולמים שילדיהם יהפכו להיות הוא ביום מן הימים. בינתיים, לברון ג'יימס תפס את מקומו. היום אמריקה רואה את הבחירה שלו במיאמי בחומרה רבה בהרבה מאשר אקט מיני שאיש לא הוכיח שהיה אסור. לברון מבין שעד שלא ייקח סדרת אליפויות, לא אחת מקרית, לא יסלחו לו. הוא יודע שעד שלא יוכיח שהוא מסוגל להוביל, הוא לעולם לא יהיה קובי בריאנט. וקובי? הוא כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. הוא פשוט קובי בריאנט ולכולם, כך נדמה, נוח עם זה.
