1. דווין סמית' פתח את העונה היטב. קשה לדלות תובנות משמעותיות או להפריז בשבחים כשמנגד ניצבים הילדים של נובו מסטו ולאשקו, אבל יהיה זה הוגן לומר שסמית' עשה את העבודה ברגעים שבהם היה על הפרקט. בניגוד לאידסון, סמית' לא מוביל כדור ולא יוצר עבור אחרים (0 אסיסטים בשני המשחקים) זו בעיה שתשוב ותעלה כל עוד לא תחתים מכבי גארד נוסף אבל מצד שני הוא אוהב לקחת אחריות בהתקפה, מה שקודמו בתפקיד עשה רק באיומי אקדח, ומחזיק בסל איכויות שמזכיר במעט את אידסון. הוא שומר חזק, עוזר בריבאונד, מסוגל לצבור נקודות מבחוץ (3 מ-6 מ-3 מול נובו מסטו) ומבפנים (3 מ-4 מ-2 מול לאשקו), ממעט לשגות (0 איבודים בשני המשחקים) ומוכן לוותר על זריקה בשביל האקסטרה פאס.
2. כפי שהדברים נראים כעת - וכל עוד ג'ורדן פארמר לא יחליט שהוא מפסיק לשחק לרוחב - סמית' הוא האיום ההתקפי המרכזי בקו האחורי של מכבי. בשורות רעות לגיא פניני, שבעונה שעברה ניצל את רגעי החולשה של אידסון כדי לצבור דקות פרקט משמעותיות. בהתחשב בכך שעמדה מספר 4 היא הפקוקה ביותר בסגל (בלו, אליהו, הנדריקס, מצ'באן), נראה כי פניני יעמוד העונה בפני תחרות קשה מתמיד על דקות המשחק.
אליהו ושחורציאניטיס הוליכו את הצהובים ל-72:101 על לאשקו
בלאט: "במשחקים קשים, הרוטציה תהיה של עשרה שחקנים"
כל הכתבות והניתוחים לפתיחת העונה של הצהובים באדריאטית
3. שון ג'יימס שיחק רק 14 דקות בממוצע בשני המשחקים האחרונים, אבל דומה שהוא מביא למכבי בדיוק את אותם הדברים שדיוויד בלאט קיווה לקבל: אופנסיבית, סיומת מצוינת בקרבת הסל; דפנסיבית, מטרייה אווירית בצבע (טיימינג נהדר לחסימות והרתעה שמביאה לשינוי זריקות היריב), וכן יכולת להגן פיק אנד רול בצורה אופטימאלית. אם אשתקד ניצלו היריבות המתוחכמות של מכבי את הכבדות של שחורציאניטיס וחגגו עליו בפיק אנד רול פנאתינייקוס בגמר היורוליג, למשל עם ג'יימס יהיה מדובר בסיפור אחר.
הניידות, הרגליים הזריזות והידיים הארוכות מאפשרים לו לעצור את הגארדים היריבים שמבודדים מולו בפיק אנד רול; בשני המשחקים האחרונים הספיק לצבור חמש חסימות. ג'יימס, יש לציין, מתאים הרבה יותר משחורציאניטיס לשמירת הלחץ של מכבי. זו הגנה אלסטית שדורשת שומרים מהירים ואתלטיים. לכן סביר להניח שכשמכבי תלחץ, בדרך כלל יימצא ג'יימס על הפרקט. אם ישמור על אחוזים גבוהים גם בהתקפה (6 מ-8 מהשדה בשני המשחקים), לשחורציאניטיס יקום מתחרה של ממש בעמדה מספר 5.
אגב, במשחקים הללו ניסה בלאט מספר ציוותים מעניינים בקו הפנים. במשך דקות מסוימות צוות ג'יימס עם אליהו, מצ'באן והנדריקס. השילוב עם אליהו היה האפקטיבי ביותר: יחד הם יוצרים קו קדמי מהיר ואתלטי, שמסוגל ללחוץ ולצאת להתקפות מעבר. היריבות קרסו במהירות דווקא כאשר הצוות הזה עלה למגרש.
4. תיאו פפאלוקאס וג'ון שייר לא בעניינים. אם במקרה של פפאלוקאס ניתן להניח שמדובר בשאלה של זמן עד שיימצא את מקומו בהיררכיה, הרי שבעניין שייר זהו מעין אישוש לדברים שנכתבו כאן אודותיו לפני מספר ימים: הוא עדיין לא בשל לרמות האלה. "ייקח לו זמן לחזור לרמה הגבוהה, אבל הוא כבר יותר טוב ממה שהוא היה כשהגיע אלינו", אמר בלאט בסיום המשחק אמש.
יוצא מכך ששייר אינו עתיד להפוך לפקטור משמעותי בקו האחורי, לפחות לא בפרק הזמן הנראה לעין. מעשית, הקו האחורי של מכבי מצטמצם מאוד: בהתחשב בכך שבורשטיין אינו רלוונטי מבחינה מקצועית כבר שנתיים, רוב הדקות יתחלקו בין פארמר, פפאלוקאס, סמית' ואוחיון. האחרון הוא המרוויח הגדול מהסיטואציה: מי שהגיע למכבי בזכות פיצוץ עסקת יותם הלפרין, כזכור, עולה כעת בחמישייה הראשונה ונהנה מקרדיט של כ-24 דקות בממוצע בצמד משחקי האדריאטית הראשונים.
5. ליוגב אוחיון יש סט של תכונות ייחודיות: יש לו אינסטינקטים חייתיים לחטיפות כדור והוא מסוגל להגיע לטבעת בקלות כמעט מרגיזה. אבל אין לו סיומת ואין לו בכלל קליעה מטווח בינוני ומעלה. יריבות היורוליג ילמדו אותו מהר מאוד, ובהתקפה יאפשרו לו מרווח קליעה. הן יצופפו מולו את הצבע ויכריחו אותו לזרוק מבחוץ. בינתיים, ב-48 דקות הפרקט הרשמיות שלו במדי מכבי, אוחיון עדיין לא זרק אפילו פעם אחת מחוץ לקשת. לו קלע כמו שצריך, היה הופך לשחקן יורוליג מכובד. אם לא ישפר את הקליעה, ומהר, הוא יצטרך להמתין ליריבות מסוגן של לאשקו ונובו מסטו כדי לראות פרקט.