רגע של אליפות

קשה לדעת כיצד מכבי תל אביב תסיים את העונה. הסימנים עדיין לא מוחלטים: הקבוצה נראית כרגע קצת יותר טוב משתי הקבוצות שירוצו איתה לאליפות, אבל גם אסור לשכוח שזו קבוצה שהגיעה לשיאה כבר בתחילת העונה. בכל מקרה, אם בכל זאת זה כן יסתיים בתואר צהוב, הרגע שיסמל את האליפות מחוץ למגרש התרחש אמש (ראשון) בסיום המשחק מול סכנין, כאשר לפאנל של ערוץ 1 התייצבו הפרשן אבי נמני והמאמן מוטי איוניר. נמני כבש את העלבון שלו, איוניר כיבס את המטען שלו. הפרשן לא הרגיש קטן למרות גדולתו כשחקן וכסמל, והמאמן לא הרגיש צורך לעקוץ או לסגור חשבון עם אותו פרשן או סוכן. אוהדי מכבי תל אביב קוראים ברקע בשמו של נמני – לא כדי למחות על עזיבתו, לא כדי לסנוט ביורשו, אלא כי הם אוהבים. מתגעגעים. ממשיכים הלאה אבל לא שוכחים. זה היה רגע של בגרות במועדון, רגע של שפיות, אולי גם רגע של אחדות. רגע שבזכותו מכבי תל אביב אולי תשים את עברה מאחור. יהיו לנו עוד מספר פאנלים דומים כדי לבחון זאת.

המחזור ה-4 בליגת העל:

צפו במכבי תל אביב מנצחת 0:2 את סכנין

צפו בהפועל תל אביב מכניעה באותה תוצאה את הפועל עכו

צפו במכבי חיפה גוברת בקושי על הפועל ראשון לציון

מעבר לבניית הקבוצה הבעייתית בקיץ, לשני המאמנים שכבר כמעט נפלטו מאיתנו השבוע, ניר קלינגר וניצן שירזי, יש עוד מכנה משותף: קוראים לו ערן לוי. שניהם מיהרו להיפטר מהשחקן עם התדמית הכי בעייתית בליגה, כל אחד מסיבותיו הוא. קלינגר לא הצליח להפוך את ערן לוי למה שהוא חשב, שירזי לא באמת הסכים לקלוט את החלוץ שהונחת עליו – על פניו, אין ממש קשר בין הדברים. חוץ מהשורה התחתונה: בשורה התחתונה שני המאמנים ניסו להכשיר דרך מקצועית שלא ממש קיימת, ולהגדיר אותה דרך סימונו של הקורבן הכי קל בסביבה. זה לא מפתיע ואולי אף צודק ששניהם לא השיגו שום אפקט מהמהלך.

עד עכשיו לא ממש ברור למה ערן לוי, בדוגמה שאולי ממחישה הכל, לא נמצא בהפועל חיפה. באיזו תקרית היה מעורב? באיזה אימון רמס את כבודו המקצועי של המאמן? באיזה משחק פרק כל עול? בסך הכל, לפחות כל עוד ניצן שירזי יתמיד בסירובו להרחיב בנידון, ערן לוי נשאר ערן לוי. על כל החסרונות שלו, אבל גם עם הרבה יתרונות. האכזבה ממנו, אם כבר, נובעת מהיומרה של המאמנים לשנות את ערן לוי ולהפוך אותו למה שהם חושבים שהוא צריך להיות. יומרה, שהיא בעצם סוג של קיבעון וגם חוסר הגינות כלפי שחקן שכבר הוכיח את עצמו בעבר עם אותו סגנון משחק. כל עוד אין לכם אלטרנטיבה לצורה שבה קבוצה של ערן לוי בדרך כלל משחקת, אל תנסו להמציא דרך כזו על חשבון מישהו אחר.

1. לא מן הנמנע שוויאם עמאשה עובר עכשיו את החניכה שלו כחלוץ של קבוצה כמו מכבי חיפה. העליות והירידות ביכולת אולי ייעלמו בעוד כמה חודשים, אבל נכון לעכשיו זו אחת מהבעיות הרבות שיש לאלישע לוי. למרות שמדובר במלך השערים הזמני של הליגה, עמאשה הוא בינתיים לא הסקורר היציב שקבוצה מסתבכת כמו מכבי חיפה חייבת. אם נשווה זאת ליריבותיה לצמרת, למכבי חיפה אין עדיין טוטו תמוז או אלירן עטר. יש לה שבעה חלוצים, אבל אף אחד שהוא מנייה בטוחה. החיסרון הזה פוגע במכבי חיפה בשתי גזרות: הוא מקהה את משחק הקישור ואת האיכויות של חלק מהקשרים, והוא בעיקר לא מספק את פורץ המנעולים במצב שבו הקבוצה נמצאת העונה. ומכבי חיפה של העונה עדיין מחפשת את הדרייב שלה, את האתגר שלה. היא לא מחוברת מקצועית, אבל גם לא מחוברת למה שהיא רוצה להשיג. זה נראה אפילו כמו סוג של שובע במועדון. במקרים כאלה נדרש החלוץ שיעשה את ההבדל, שיתרגם את העליונות שלא נגלית על הדשא, אבל עמאשה, איכשהו, באופן די מוזר, עדיין לא יוצר את התחושה שהוא כזה. שהוא באנקר כמו תמוז ועטר.

2. עומר דמארי, מנגד, ודאי היה מעדיף להגיע להפועל תל אביב של לפני שנה או שנתיים. לקבוצה מחוברת, מאורגנת, מסודרת, שבה ההצלחה היתה מדביקה אותו ולא להיפך. אלא שזה לא הסיפור של הפועל תל אביב העונה. בהפועל תל אביב של העונה בולטים קודם כל השחקנים שמסוגלים להתעלות מעל החיסרון בדבק קבוצתי ומתעקשים לא להיקבר תחתיו. דמארי, כחלק מתהליך ההשתחררות מהצל של תג המחיר, חייב גם הוא לבנות את ההצלחה הזו לבד. באופן אישי בדרך להרגל הקבוצתי. מהצד, גם במכבי פתח תקווה, זה נראה כאילו הוא ממתין שההצלחה תסחוף אותו אחריה. שהוא ימשיך להיות הילד הטוב, החלוץ האיכותי והשחקן הממושמע שלא עושה כמעט בעיות. טוטו תמוז ודאי יכול להגיד לו שזה לא עובד ככה. שבמצב הנוכחי דמארי צריך להתחיל לעשות יותר ממה שכל הזמן אמרו לו: לקחת את הקבוצה עליו, לסחוב אותה בימי הסערה ולצאת מהמשבצת של השחקן הטוב שמחכה כדי שהקבוצה תהיה יום אחד טובה, והם יצעדו יחד אל האופק. דמארי חייב להבין שאף אחד לא יחכה לו בקבוצה כמו הפועל תל אביב.

3. לא כדאי לראשי הפועל תל אביב להסתתר יותר מדי מאחורי דרור קשטן. הקריאות בשמו של אלי גוטמן לא מכוונות ישירות אליו, אלא קודם כל לאלו שלא השאירו את המאמן המצליח בגלל ענייני אגו, כבוד ושאר שטויות.

מספיק לצפות בחדוות המשחק של ראשון לציון כדי להבין מה עובר על הפתעות העונה שעברה – בני יהודה, קרית שמונה, וקצת גם מכבי נתניה. אותה חדוות יצירה שהיא רעב של קבוצה שזה עתה עלתה ליגה. שלוש הקבוצות האלה יחפשו את הדרייב הזה במחזורים הבאים כדי למרוד בפתיחת העונה הלא יציבה שלהן, אלא שהמקרה של קרית שמונה הוא אולי המדאיג מכולם. חוסר הנחת של המאמן, חוסר הנחת כלפי המאמן, חוסר הביטחון לגבי הסגל הנוכחי, חוסר הביטחון לגבי שחקני הרכש ששמם כל הזמן עולה ויורד, הם קריאת השכמה לכל אלו שאחראים על המועדון החביב הזה. אולי צפייה בראשון לציון תגרום להם להעריך מחדש את הרגע. אחרת הם עלולים באמת להסתבך ולהיגרר לעונה שתציב מחדש את סימן השאלה סביב היציבות של המועדון הצפוני בשיפולי הצמרת של הכדורגל הישראלי.